ולדימיר גלפנד
 | |
| ולדימיר גלפנד, גרמניה, 1945 | |
| לידה |
1 במרץ 1923 נובוארכנגלסק, אוקראינה  |
|---|---|
| פטירה |
25 בנובמבר 1983 (בגיל 60) דניפרופטרובסק, ברית המועצות |
| מדינה |
ברית המועצות |
| עיסוק | סופר, איש צבא |
| שפות היצירה |
רוסית |
| סוגה |
ספר זיכרונות |
| יצירות בולטות | זכרונותיו על מלחמת העולם השנייה, Deutschland-Tagebuch (1945-1946) - Notations of a Soldier in the Red Army |
| פרסים והוקרה |
|
| www.gelfand.de | |
  | |
ולדימיר נתנוביץ' גלפנד (ברוסית: Влади́мир Ната́нович Ге́льфанд; 1 במרץ 1923, נובוארכנגלסק - 25 בנובמבר 1983, דניפרופטרובסק) היה קצין בצבא האדום במהלך מלחמת העולם השנייה. נודע כמחבר יומנים שפורסמו בשנות מלחמת העולם השנייה ואחריה. ספרו Deutschland-Tagebuch (1945-1946) - Notations of a Soldier in the Red Army יצא לאור בגרמניה בשפה הגרמנית.
ילדותו[עריכת קוד מקור | עריכה]
ולדימיר נולד במשפחה קשת יום אצל לנתן סולומונוביץ' ונדז'דה ולדימירובנה גורודינסקאיה. אמו הצטרפה למפלגה הבולשביקית כבר ב-1917 והשתתפה במלחמת האזרחים. האב לא הצטרף למפלגה ועבד במפעל מלט בדניפרודזרז'ינסק.
על מנת לשפר את מצבם הכלכלי המשפחה עברה לקווקז והתיישבה ב-1926 בעיר ייסנטוקי שם גרו הוריו של נתן אך חזרו לאוקראינה כבר ב-1928. האב התחיל לעבוד במפעל מתכות כמנהל עבודה ואמו הייתה מחנכת בגן ילדים בו גם למד. ב-1933 הם עברו לדניפרופטרובסק.
ההורים התגרשו עוד לפני שהתחיל ללמוד בבית הספר שם ולדימיר גם ניהל עיתון קיר. אחרי בית ספר הוא התקבל לפקולטת הפועלים לתעשייה בעיר ולמד שם 3 שנים עד תחילתה של הפלישה הגרמנית לברית המועצות.
תקופת המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
באוגוסט 1941 המשפחה עוברת אווקואציה יחד עם אוכלוסיית המנהלה. האב נוסע לאחיו בדרבנט ומשתתף בפעילויות מגננה ולאחר מכן גויס ל"צבא עמלים" לעיר שחטי.
ולדימיר עצמו עבר לייסנטוקי ועבד שם בעבודות תיקונים עד אפריל 1942 אז הגיע ללשכת גיוס וגויס ב-6 במאי. למד בבית ספר לתותחנים באזור מייקופ, קיבל דרגת סמל ועם התקרבות הוורמאכט לאזור השתתף בקרבות בחזית חארקוב הדרומית. בעקבות הנסיגה של כוחות הצבא האדום ביולי 1942 יחידתו כותרה וחוסלה באזור רוסטוב על הדון. הוא הצליח לצאת מן הכיתור ונלחם עם יחידה אחרת ליד סטאלינגרד כסגן מפקד מחלקה בנושאים פוליטיים. באותו הזמן הצטרף למפלגה הקומוניסטית. לאחר שנפצע בידו בדצמבר אותה השנה, התאשפז בבית חולים צבאי באזור סאראטוב ממנו שוחרר בפברואר 1943 ונשלח לבית ספר רובאי של קצינים באזור רוסטוב על הדון מייד עם שחרורו.
בקיץ אותה השנה חידש את הקשר עם אמו שנמצאת באסיה התיכונה. בעקבות התכתובת מתגלה שכל קרוביו בעיר ייסנטוקי שנכבשה על ידי הגרמנים חוסלו והיחידים ששרדו היה אח של אביו שנשאר בדרבנט שלא נכבשה ואביו בחזית.
הוא מסיים את בית הספר לאחר שלושה חודשים בדרגת לוטננט משנה ונשלח לפקד על מחלקת מרגמות בכוחות חטיבת חיל הרגלים מספר 248 ומתקדם איתה דרומית למליטופול. בסתיו אותה השנה היא מצורפת לחזית האוקראינית השלישית שקמה. בנובמבר 1943 הוא מקבל מעמד מלא במפלגה ובסוף ינואר 1944 מקבל דרגת לוטננט. אז הוא גם משתתף בקרבות בדרום דנייפר ובמאי יחד עם יחידתו מבצע צליחת דנייסטר באזור גריגוריופול. בסתיו אותה השנה יחידתו נמצאת מזרחית לוורשה. במשך כחודשיים הוא נוטש את יחידתו עד חזרתו בנובמבר. חודש לאחר מכן הוא נשפט על עריקות, ללא עונש לפי יומנו.
בינואר 1945 הוא מצורף לחטיבת חיל רגלים מספר 1052 באוגדה 301 בארמייה החמישית של החזית הביילורוסית הראשונה בהנהגתו של גיאורגי ז'וקוב ומפקד שם גם כן על מחלקת מרגמות. ניתן לראות בכך את העונש על עריקותו שכן היחידה הזאת השתתפה בפועל בקרבות בעוד שיחידתו הקודמת הוזזה לעורף של יחידתו החדשה.
ב-14 בינואר התחילה התקפה באזור נהר פיליצה בעקבותיה חטיבתו הגיעה לגבול ברית המועצות-גרמניה הנאצית לפני 22 ביוני 1941. בתחילת פברואר הוא השתתף בהתקפה של יחידתו בצידו המערבי של נהר אודר שחסמה התקפות נגד כבדות. לפני מבצע כיבוש ברלין ולדימיר צורף בסוף מרץ למטה אוגדת 301 על מנת לנהל יומן פעולות מלחמה. הוא עבר איתה בקיסטרין, ביקר בעמדות ויחידות שנכבשו עד שנכנס איתה לברלין בסוף אפריל.
לאחר כיבוש העיר הוא הוגדר כרשאי להסתובב חופשי בשטחה ורק באוקטובר אותה השנה צורף לבסיס אספקת כוחות כיבוש שהיה בקרמן עד לשחרורו בספטמבר 1946.
לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הוא חזר לאמו שחזרה בינתיים לדניפרופטרובסק ושנה לאחר מכן התחיל ללמוד באוניברסיטה של העיר אך עבר ללמוד במולוטוב בעקבות נישואיו לברטה קויפמן, איתה למד בבית הספר והתכתב בזמן המלחמה. בנו, אלכסנדר, נולד באפריל 1950 וב-1952 הוא סיים את לימודיו עם עבודה מסכמת שעסקה ברומנו של איליה ארנבורג "הסערה" ואף נפגש איתו במוסקבה.
מאוגוסט אותה השנה הוא עבד כמרצה להיסטוריה, הספרות והשפה הרוסית במכללת עובדי הרכבות בעיר. ב-1954 נפרד מברטה וחוזר שוב לדניפרופטרובסק. הוא מתגרש ממנה ב-1958 שנה לאחר שהכיר את אשתו השנייה, בלה שולמן. בנישואים השניים נולדו לו שני בנים: גנאדי ב-1959 וויטלי ב-1963. ולדימיר עבד בהמשך חייו כמרצה לחברה, היסטוריה וכלכלה פוליטית במכללות מקצועיות ואשתו בעלת תואר בחינוך עבדה כגננת, דבר שמיוחס לאנטישמיות שהתקיימה באזור.
ב-1974 נפטר אביו וב-1982, אמו. הוא עצמו נפטר כעבור שנה.
יומנו[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך כל תקופת שירותו ניהל ולדימיר יומן ופרסם חלק משיריו בעיתוני החזית. הוא מתאר את תנועת הכוחות לפעמים ללא כיוון אחיד, מפגש עם משתפי הפעולה עם הנאצים ומפגש עם אוכלוסייה של פולין.
יומנו עבר פרסומיו לאחר מספר עריכות בהתאם לצנזורה עצמית. כך, למשל, הוא לא ציטט שירים שכתב על הרייכסטאג ועל עמוד הניצחון של ברלין ב-1945. ב-1975 בפרסומו את השיר ניצחון בברלין שכביכול כתב בברלין השורה "אני מסתכל ויורק על גרמניה - על ברלין מנוצח אני יורק" הוחלפה ב"תסתכלו הנני מנצח גרמניה - בברלין ניצחתי אותה".
ספרים שיצאו לאור[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Wladimir Gelfand: Tagebuch 1941–1946. bbb battert-Verlag 2002, ISBN 3-87989-360-8
- Wladimir Gelfand: Deutschland-Tagebuch 1945–1946: Aufzeichnungen eines Rotarmisten. Aufbau-Verlag 2005, ISBN 3-351-02596-3
- Vladimir Gelfand: Tysk dagbok 1945—46. Ersatz 2006, ISBN 91-88858-21-9
- Wladimir Gelfand: Deutschland-Tagebuch 1945–1946. Aufbau-Taschenbuch-Verlag 2008, ISBN 3746681553
- Vladimir Gelfand: Tysk dagbok 1945—46. Ersatz-E-bok 2012, ISBN 9789186437831
- Владимир Гельфанд. Дневник 1941–1946. РОССПЭН 2015, ISBN 978-5-8243-1983-5
- Владимир Гельфанд. Дневник 1941–1946. РОССПЭН 2016, ISBN 978-5-8243-2023-7
