וולטר סיקרט
.jpg) | |
| לידה |
31 במאי 1860 מינכן, ממלכת בוואריה  |
|---|---|
| פטירה |
22 בינואר 1942 (בגיל 81) באת', הממלכה המאוחדת |
| מקום לימודים |
|
| זרם באמנות |
פוסט-אימפרסיוניזם |
| הושפע על ידי |
ג'יימס אבוט מקניל ויסלר |
| יצירות ידועות |
דייפ, המלט |
| בן או בת זוג |
כריסטין אנגוס (1911–1920) תרזה לסור (1926–1942) Ellen Melicent Cobden (1885–1899) |
  | |
וולטר ריצ'רד סיקרט (באנגלית: Walter Richard Sickert; 31 במאי 1860 – 22 בינואר 1942) היה צייר בריטי, חבר בקבוצת קמדן טאון של אמנים פוסט-אימפרסיוניסטים בתחילת המאה העשרים. הוא היה בעל השפעה חשובה על סגנונות בריטיים מובהקים של אמנות אוונגרדית.
סיקרט היה קוסמופוליטי ואקסצנטרי שלעיתים קרובות העדיף אנשים רגילים וסצנות אורבניות כנושאיו. עבודותיו כוללות דיוקנאות של אישים ידועים ותמונות שנגזרו מצילומי עיתונות. הוא נחשב לדמות בולטת במעבר מאימפרסיוניזם למודרניזם.
קריירה מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]
סיקרט נולד במינכן, גרמניה, ב-31 במאי 1860, בנו הבכור של אוסוולד סיקרט, אמן דני-גרמני, ואשתו, אלינור לואיזה הנרי, שהייתה בת לא לגיטימית של האסטרונום הבריטי ריצ'רד שיפשנקר. בשנת 1868, לאחר הסיפוח הגרמני של שלזוויג-הולשטיין, התיישבה המשפחה בבריטניה, המשפחה השיגה זהות בריטית.[1] סיקרט הצעיר נשלח לבית הספר ולמד עד גיל 18. אף שהיה שייך למשפחת ציירים, הוא חיפש תחילה קריירה כשחקן. הוא הופיע בקטעים קטנים בחברתו של סר הנרי אירווינג, לפני שהתחיל את לימודי האמנות בשנת 1881. לאחר פחות משנה עזב את בית הספר, והפך לעוזר חרט של ג'יימס אבוט מקניל וויסלר. הציורים המוקדמים ביותר של סיקרט היו מחקרים טונאליים קטנים שצייר מהטבע חיקוי של וויסלר.
בשנת 1883 נסע לפריז ופגש את אדגר דגה, הוא פיתח גרסה אישית של האימפרסיוניזם, והעדיף צבעוניות קודרת. בעקבות עצתו של דגה, צייר סיקרט בסטודיו, מתוך רישומים והזיכרון. בשנת 1888 הצטרף סיקרט למועדון האמנות החדש באנגליה, של קבוצת אמנים ריאליסטים שהושפעו מהנעשה בצרפת.
בסוף שנות ה-80 של המאה ה-19 הוא בילה חלק ניכר מזמנו בצרפת, בעיקר בדייפ, בה ביקר לראשונה באמצע 1885, ושם התגוררה פילגשו, ואולי גם בנו הלא לגיטימי. במהלך תקופה זו החל סיקרקט לכתוב ביקורת על פרסומים שונים.[2] בין 1894 ל־1904 ערך סיקרט סדרת ביקורים בוונציה, כשהוא מתמקד בתחילה בטופוגרפיה של העיר, ואחר כך צייר דמויות של נשים בעיר. על פי ההערכה, הדוגמניות בציורים הוונציאנים היו זונות, שסיקרט אולי הכיר בהיותו לקוח.
סיקרט הוקסם מהתרבות העירונית בעיקר באזורי מעמד הפועלים בלונדון, תחילה בשוק קמברלנד בשנות ה-90 של המאה ה-19, ואחר כך בקמדן טאון בשנת 1905. המיקום האחרון סיפק אירוע שהבטיח את התבלטותו של סיקרט בתנועה הריאליסטית בבריטניה. ב־11 בספטמבר 1907 נרצחה בביתה בקמדן אמילי דימוק, זונה שבגדה בבן זוגה. לאחר קיום יחסי מין, הגבר שיסף את גרונה כשהיא ישנה, ועזב בבוקר.[3]
רצח קמדן טאון הפך למקור מתמשך לסנסציוניזם בעיתונות. כמה שנים קודם, סיקרקט כבר צייר עירום נשי שרוע על מיטה, והמשיך לעשות זאת, תוך שהוא מצייר ארבעה ציורים שמביעים את הרצח בקמדן, אמנם בלי הדגשת אלימות, אך הנושא עורר תהודה ומחלוקת.
הריאליזם הדוקומנטרי של ציורי קמדן טאון היה חסר תקדים באמנות הבריטית. יצירתו הידועה ביותר של סיקרט, אנוּי (Ennui, בערך 1913), חושפת את התעניינותו בז'אנרים העלילתיים הוויקטוריאניים. הקומפוזיציה, שקיימת לפחות בחמש גרסאות מצוירות ונוצרה אף להדפס, מציגה זוג בחדר, כל אחד מביט לכיוון אחר כאילו הם כבר לא יכולים לתקשר זה עם זה.
זמן קצר לפני מלחמת העולם הראשונה הוא דגל באמני האוונגרד לוסיין פיסארו, יעקב אפשטיין, אוגוסטוס ג'ון ווינדהאם לואיס. באותה עת הקים סיקרט, יחד עם אמנים אחרים, את קבוצת הציירים הבריטית קמדן טאון. על שם האזור בלונדון בו התגוררו. קבוצה זו נפגשה באופן לא רשמי מאז 1905, אך הוקמה רשמית בשנת 1911. היא הושפעה מפוסט-אימפרסיוניזם ואקספרסיוניזם, אך התרכזה בסצינות של חיי הפרברים. סיקרט עצמו אמר שהוא מעדיף את ציור המטבח על פני ציור חדר המגורים כסצנה. בין חברי הקבוצה היה גם ג'יימס דיקסון אינס.
בשנים 1908 עד 1912, ושוב משנת 1915 עד 1918, הוא היה מורה בבית הספר לאמנות ווסטמינסטר, שם היו דייוויד בומברג, אתל ווקר, ונדלה בורל, מרי גודווין, וג'ון דומן טרנר, בין תלמידיו. הוא הקים בית ספר לאמנות פרטי, בית רולנדסון, בדרך המפסטד בשנים 1910–1914. בנוסף הוא הקים בית ספר לאמנות במנצ'סטר, בו נכללו בין תלמידיו גם הארי רתרפורד.
תקופה מאוחרת[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר מות אשתו השנייה בשנת 1920, עבר סיקרט להתגורר בצרפת, שם צייר סצנות של בתי קזינו ובתי קפה עד לחזרתו ללונדון בשנת 1922. בשנת 1924, הוא נבחר כחבר באקדמיה המלכותית (ARA).
בשנת 1926 לקה במחלה שנחשבה לשבץ מוחי קל. בשנת 1927 נטש את שמו הפרטי לטובת שמו האמצעי, ובחר להיקרא בשם ריצ'רד סיקרט. גם הסגנון והנושאים שלו השתנו: סיקרט הפסיק לצייר ישירות, ובמקום זאת צייר מתמונות שצולמו בדרך כלל על ידי אשתו השלישית, תרזה לסורה, או מצילומי עיתונות. התצלומים שנקבעו לצורך ציור הועברו לקנבס, כאשר רשת העיפרון שלהם נראיתה בבירור בציורים המוגמרים.
סיקרט צייר דיוקן בלתי פורמלי של וינסטון צ'רצ'יל בערך בשנת 1927. אשתו של צ'רצ'יל הציגה אותו בפני סיקרט, שהיה חבר של משפחתה. השניים הסתדרו כל כך טוב שצ'רצ'יל, שתחביבו היה ציור, כתב לאשתו כי "הוא באמת נותן לי תקוות חיים חדשה כצייר."
בעשור האחרון לחייו, הוא היה תלוי יותר ויותר בעוזרים ובעיקר באשתו לצורך ביצוע ציוריו.
אחד מחבריו ותומכיו הקרובים ביותר של סיקרט היה הברון לורד ביברברוק, איש תקשורת ואייל עיתונות, שצבר את האוסף הבודד הגדול ביותר של ציורי סיקרט בעולם. אוסף זה, עם התכתבויות פרטיות בין סיקרט לבינו, נמצא בגלריית האמנות של ביברברוק בפרדריקטון, ניו ברונסוויק, קנדה. בנוסף לכך שצייר את ביברברוק, צייר סיקרט דיוקנאות של אנשים בולטים כמו אוברי בירדסלי, המלך ג'ורג' החמישי, ופגי אשקרופט.
סיקרט נפטר בבאת' שבסומרסט בשנת 1942, בגיל 81. הוא בילה הרבה בעיר בשנותיו המאוחרות, ורבים מציוריו מתארים את סצנות הרחוב המגוונות של באת'.
הוא היה נשוי שלוש פעמים: משנת 1885 ועד גירושיהם בשנת 1899 לאלן קובדן, בתו של ריצ'רד קובדן. משנת 1911 ועד מותה בשנת 1920 לכריסטין אנגוס;. ומשנת 1926 עד מותו לציירת תרזה לסור.
הוא קבור בחצר של כנסיית סנט ניקולאס שבבתמפטון.
סגנון ונושאים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בציוריו המוקדמים ביותר, סיקרט עקב אחרי הסגנון של וויסלר - ביצוע מהיר, תוך שימוש בצבע נוזלי מאוד. בהמשך הוא נקט בגישה של ציור תמונות בשלבים מרובים יותר. הוא העדיף לצייר לא ישירות מהטבע אלא מתוך רישומים ומאמצע שנות העשרים, מצילומים או מהדפסים פופולריים של מאיירים ויקטוריאניים. לאחר שהעביר את העיצוב לקנבס באמצעות רשת, ביצע סיקרט צביעה מהירה במספר צבעים קטן, שהתייבשו ביסודיות לפני הצבעים הסופיים.
סיקרט נטה לצייר את הנושאים שלו בסדרות. הוא מזוהה במיוחד עם סצינות פנים ביתיות, סצינות של ונציה, אולמות מוזיקה וסצנות תיאטרון ודיוקנאות. הוא צייר מעט טבע-דומם. בנושאי אולמות המוזיקה שלו, לעיתים קרובות בחר סיקרט בנקודות מבט מורכבות ועמימות, כך שהיחסים המרחביים בין הקהל, הביצוע והתזמורת מתבלבלים, כאשר דמויות משתקפות במראות. המחוות הרטוריות המבודדות של זמרים ושחקנים נראות כביכול מהקהל, ואילו דמויות מהקהל מוצגים כאילו הן מציצות לראות דברים שנמצאים מעבר לחלל הנראה לעין.
נושא זה של תקשורת מבולבלת או כושלת בין אנשים מופיעה לעיתים קרובות באמנותו. על ידי הדגשת דפוסי הטפטים והקישוטים האדריכליים, יצר סיקרט ערבסקות דקורטיביות מופשטות ושיטח את החלל התלת־ממדי. תמונות האולם המוזיקלי שלו, כמו ציורים של דגה של רקדניות ובדרני בתי קפה, מחברים את המלאכותיות של האמנות עצמה למוסכמות של הביצוע התיאטרלי והתפאורות המצוירות.
ציוריו של סיקרט מסדרת הרצח של קמדן טאון, 1906-1909 נצבעו בטווח טונאלי צר, כמו גם דמויות עירום שמנות רבות בתקופה טרום מלחמת העולם הראשונה. דמויות בשרניות אלה עברו לאחר מכן עיבוד על ידי לוסיאן פרויד. השפעתם של ציורים אלה על דורות רצופים של אמנים בריטים צוינה ביצירותיהם של פרויד, דייוויד בומברג, פרנסיס בייקון, פרנק אוירבך, הווארד הודג'קין ולאון קוסוף.
בשנות העשרים של המאה העשרים הוארו בהדרגה הטונים הכהים והקודרים מציוריו הראשונים, וסיקרט הציב גוונים בלתי צפויים ונועזים ביצירותיו. מספר הדיוקנאות העצמיים שלו הראו בדרך כלל אלמנט של משחק תפקידים התואם את הקריירה המוקדמת שלו כשחקן. עבודותיו המאוחרות של סיקרט מציגות את העדפתו לצבעים דקיקים שתוארה על ידי הלן לסור כ"צבע קריר המוברש במהירות על רקע צבע חם תחתון (או להפך) ועל בד גס ובתחום מוגבל".
ג'ק המרטש[עריכת קוד מקור | עריכה]
סיקרט התעניין מאוד בפשעיו של ג'ק המרטש והאמין שהוא השתכן בחדר בו השתמש הרוצח הסדרתי הידוע לשמצה. כך סיפרה לו בעלת הבית שלו, שחשדה באיש. סיקרט עשה ציור של החדר וקרא לו: "חדר השינה של ג'ק המרטש" (גלריה לאמנות של מנצ'סטר). הוא מראה חדר חשוך ומלנכולי עם מרבית הפרטים בו מוסתרים.[4]
אף על פי שבמשך יותר מ-80 שנה לא היה אזכור של סיקרט כחשוד בפשעי ג'ק המרטש, בשנות השבעים החלו סופרים לחקור את הרעיון שסיקרט עצמו הוא ג'ק המרטש או שותפו.
בשנת 1976 סבר סטיבן נייט, בספרו ג'ק המרטש: הפתרון הסופי, כי סיקרט נאלץ להפוך להיות שותף למעשי הרצח. המידע של נייט הגיע מג'וזף גורמן, שטען שהוא בנו הלא לגיטימי של סיקרט. אף על פי שגורמן הודה מאוחר יותר כי שיקר, ספרו של נייט היה אחראי על תאוריית קונספירציה המאשימה בונים חופשיים בשותפות ברציחות.
בשנת 1990 ז'אן אוברטון פולר, בספרה "סיקרט ופשעי המרטש", טען כי סיקרט הוא הרוצח.
בשנת 2002 סופרת הפשע פטרישיה קורנוול, טענה כי סיקרט הוא ג'ק המרטש.[5] המוטיבציה הפסיכולוגית של סיקרט נאמרה כהפרעה מולדת של איבר מינו. קורנוול רכשה 31 מציוריו של סיקרט, ומומחים מעולם האמנות אמרו כי היא הרסה את אחד מהם בחיפוש אחר ה-DNA של סיקרט, אך קורנוול מכחישה שעשתה זאת.[6]
קורנוול טענה שהיא הצליחה להוכיח מדעית כי ה-DNA המיטוכונדריאלי מאחד מתוך יותר מ-600 מכתבי האנס שנשלחו לסקוטלנד יארד ו-DNA המיטוכונדריאלי מתוך מכתב שנכתב על ידי סיקרט שייכים רק לאחוז אחד מהאוכלוסייה.
בשנת 2017 פרסמה קורנוול ספר נוסף בנושא, בו היא חושפת את מה שהיא מאמינה כעדות נוספת לאשמתו של הצייר.[7] 'הוכחות' קורנוול,כמו של קודמיה, הופרכטו בזו אחר זו על ידי המדע (ד.נ.א) וחוקרים אחרים. קרוב לוודאי שסיקרט לא היה ג'ק המרטש,על אף משיכתו החולנית-משהו לנושא.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- וולטר סיקרט, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- וולטר סיקרט, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- כתבי וולטר סיקרט בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Sickert, Walter Richard, Benezit Dictionary of Artists (באנגלית)
- ^ Walter Richard SICKERT | Portrait of Giovanni Boldini, www.stephenongpin.com (באנגלית)
- ^ "Walter Sickert - murderous monster or sly self-promoter?", TLS (באנגלית)
- ^ Collections, Manchester Art Gallery (באנגלית)
- ^ Cornwell gives away £3m art of ‘the Ripper’ - Times Online, web.archive.org, 2008-10-07
- ^ Gibbons, Fiachra; correspondent, arts (2001-12-08). "Does this painting by Walter Sickert reveal the identity of Jack the Ripper?". The Guardian (באנגלית בריטית). ISSN 0261-3077. נבדק ב-2020-05-22.
- ^ Alberge, Dalya. "He dunnit! Rare paper wraps up case of Ripper" (באנגלית). ISSN 0140-0460. נבדק ב-2020-05-22.