וסטי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
וסטי
Vesti
פורמט קומפקטי עריכת הנתון בוויקינתונים
בעלים ידיעות אחרונות עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריכי הופעה 1992–הווה (כ־32 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה רוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
מערכת ראשון לציון עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
www.vesty.co.il
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

וסטירוסית: Вести) היה עיתון יומי, ובהמשך שבועון ישראלי, בשפה הרוסית, מקבוצת "ידיעות אחרונות", אשר נסגר בסוף דצמבר 2018. שם העיתון הוא תרגום המילה "בשורות" לשפה הרוסית.

בהשוואה לעיתונים יומיים, "וסטי" הרבה בטקסט והמעיט בתמונות, אפילו בעמוד השער, בהתאם למנטליות המוצהרת של הקורא בשפה הרוסית. נציגויות העיתון היו בכל רחבי הארץ: ירושלים, חיפה, אשדוד ובאר-שבע ובשיאו עבדו בגוף התקשורת כמאה עובדים. היום וסטי הוא אתר חדשות ברוסית.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוגו וסטי בעברית כפי שנראה על גבי בניין מערכת העיתון

בסתיו 1990 יצא רוברט מקסוול, הבעלים של "מעריב", ביוזמה להפיק עיתון בשפה הרוסית. פרי מאמציו היה העיתון "ורמיה". לאחר מותו של מקסוול עברו בעקבות סכסוך מתוקשר היטב מיטב העיתונאים, כולל העורך אדוארד קוזניצוב, לקבוצת "ידיעות אחרונות" והקימו, בשנת 1992, עיתון רוסי בשם "וסטי", כשהם מחליפים עיתון קודם של הקבוצה ברוסית בשם "ידיעות ישראל". השם החדש נקבע כמשחק מילים: שיחת היום ברחוב הרוסי באותו זמן הייתה על מלחמה תקשורתית בין "ורמיה", המהדורה המרכזית של חדשות הערב בערוצי הטלוויזיה הסובייטית, שגם נתנה את השם לעיתון הקודם, לבין "וסטי", חדשות השעה של הטלוויזיה הרוסית החופשית. העיתון צבר מוניטין בקרב עולי חבר העמים ונחשב כעיתון העיקרי של קהילת דוברי רוסית בישראל.

כחלק מקבוצת "ידיעות אחרונות", העיתון היה מקבל מאמרים מעיתוני הקבוצה. "וסטי" הוא בין העיתונים הבודדים הניזונים מדיווחי עיתונאים בשטח ולא מהאינטרנט או מסוכנות ידיעות. מאמרים מגיעים מכל העולם לרבות ארצות הברית, רוסיה, אוקראינה, ליטא, מולדובה ועוד. העיתון מציג מגוון דעות מכל מחנה פוליטי, אם כי הוא נודע בנטייה הברורה שלו לימין המפה הפוליטית, במתן במה לפוליטיקאים ימניים, כמו אביגדור ליברמן ויורי שטרן ממפלגת "ישראל ביתנו". העיתון ידוע גם בקו ההטרונורמטיבי והשמרני שהוא מציג ובביטויים גזעניים גלויים יותר או פחות[1][2][3].

בדומה לעיתונים אחרים בשפה הרוסית בישראל, "וסטי" נמצא במגע רצוף עם עיתונים חשובים ברוסיה, כגון העיתון "ניזביסימיה גזטה".

ב-1999 פוטר אדוארד קוזניצוב מעריכת העיתון[4]. בשנת 2002 מונה לב בלצן לעורך העיתון ולאחר סכסוך עם ההנהלה אודות התפתחות העיתון, פוטר בפברואר 2005, ולעורך בפועל מונה סרגיי פודרז'נסקי[5], שהיה עורך מוסף "וסטי-2". בשנת 2006 מונתה אנה סדגורסקי לעורכת העיתון ובשנת 2014 היא הוחלפה על ידי דני ספקטור[6]. מנכ"ל העיתון הוא דוד מאיר. העורכת האחראית של העיתון (מאי 2016) היא יעל אדמוני, שאינה מבינה רוסית[7].

מבנה העיתון השתנה בינואר 2017. העיתון היומי נסגר והפך לשבועון וחלק גדול מהמערכת עבר לאתר חדש בשפה הרוסית, וסטי, שמהווה חלק מ-ynet. בסוף דצמבר 2018 נסגר השבועון ונותר אתר האינטרנט בלבד[8].

מבנה העיתון היומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "חדשות"
  • "וסטי-2" – פרשנות, דעות על סוגיות פוליטיות
  • "מגזין" – תקצירי חדשות, כתבות, פרשניות מעיתונות רוסיה
  • "ספורט" –מוסף הספורט של "וסטי"
  • "קזנצ'יי" (Kaznatchei – גזבר) – מוסף כלכלי של "וסטי", עם עצות בנושאי צרכנות
  • "אוקנה" (Okna – חלונות) – מוסף פובליציסטי-ספרותי
  • "בסדר" – מוסף בידור עם בדיחות, כתבות סאטירה (חלק מ"אוקנה")

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לילי גלילי, שם, חם, יפת וברק אובמה - והתקשורת הרוסית בישראל, באתר הארץ, 6 ביולי 2009
  2. ^ ורד לוי-ברזילי, איידס יהודי. יש דבר כזה, באתר הארץ, 19 במרץ 2004
  3. ^ עדי קונצמן, תצורות של אלימות והשתייכות: הומואים, לסביות, בי ו-טרנסים דוברי רוסית בישראל ובמרחב האינטרנטי, קבוצת הקריאה בלימודים הומו-לסביים ותאוריה קווירית באוניברסיטת תל אביב, באתר Roy Wagner's homepage
  4. ^ יהושוע סימון , ‏מיג קונטרול, באתר גלובס, 21 בפברואר 2001
  5. ^ יעל גאוני, ‏סרגי פורדג'נסקי ימונה לעורך "וסטי" במקום לב בלצן, באתר גלובס, 17 בפברואר 2005
  6. ^ דוד אברהם‏, העורכת הראשית של "וסטי" פורשת; דני ספקטור מחליפה בתפקיד, באתר וואלה!‏, 26 באוקטובר 2014
  7. ^ אתר למנויים בלבד ניר גונטז', שיא עיתונאי חדש מבית "ידיעות אחרונות" — עורך שלא יודע את השפה, באתר הארץ, 5 במאי 2016
  8. ^ דוד טברסקי, ‏מה הביא לסופו של 'ווסטי', העיתון שקלט מיליון עולים לישראל?, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 11 בינואר 2019