ועידת וילנה
ועידת וילנה הייתה ועידה שלישית של תנועת חובבי ציון ובעצם אחרונה לפני הקמת הוועד האודסאי. בוועידה השתתפו שלושים וחמישה צירים ועשרה אורחים. היא התקיימה בין התאריכים 13 באוגוסט (ט"ז באב) - 15 באוגוסט (י"ח באב) 1889 (תרמ"ט).
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
ועידת וילנה התכנסה כחמש שנים לאחר ועידת קטוביץ, בכל הזמן הזה עמד יהודה לייב פינסקר בראש תנועת חובבי ציון. לקראת הוועידה היו קשיים רבים בתנועה: ההכנסות קטנו, סכסוכים פנימיים וכו'.
הסניף המוסקבאי של חובבי ציון ראה את אי הצלחתה של התנועה בכך שהתנועה תומכת ומבזבזת את רוב כספה במושבת גדרה במקום לרכוש אדמות חדשות ולהרחיב את ההתיישבות בארץ ישראל. היו סניפים שדרשו ליישב משפחות מעריהן, כתנאי למשלוח כספים למרכז.
זמן מה לפני כינוס הוועידה הודיע פינסקר כי עקב מחלתו הוא ייאלץ לעזוב את הנהלת התנועה, הוא הציע במקומו את אברהם גרינברג. משה לייב ליליינבלום במכתבו (מכתב מתאריך כ"ה בתמוז תרמ"ט) ליחיאל צ'לנוב מתאר את גרינברג כך[1]:
הוא (גרינברג) מיליונר, אדם ישר ומעשי, מסור לעניין ארץ-ישראל, חובב ספרות עברית ודתי. יש לו חסרון אחד: הוא קצת פחדן.
— מכתבו של משה לייב ליליינבלום אל יחיאל צ'לנוב.
במכתב אחר של ליליינבלום (כ"ד בתמוז תרמ"ט) אל רש"י פין מתואר גרינברג כך[1]:
הגביר א. גרינברג הוא איש הגון, מיליונר, "חובב ציון" באמת, מוקיר ספרותנו, וביתו בית איש-ישראל לכל דבר, וכסוחר גדול הוא בקי בהוויות העולם עד להפליא, ואין טוב ממנו לעמוד בראש "חובבי ציון", אבל בהיותו מפחד מקול עלה נידף איני חושב, שיתרצה לעמוד בראש חובבי-ציון כל זמן שלא יהיו מאושרים מטעם הממשלה.
— מכתבו של משה לייב ליליינבלום אל רש"י פין.
הרב שמואל מוהילבר התנגד להצעתו של פינסקר, לדעתו בראש הנהגת חובבי ציון היו אמורים לעמוד רבנים והוא עצמו צריך לשמש כראש התנועה.
בגלל המצב הקשה שבו הייתה שרויה התנועה והתפטרותו של פינסקר הציעו רש"י פין ושמואל מוהילבר לכנס ועידה. פינסקר הודיע כי לא יוכל להגיע אל הוועידה כי הוא נוסע לאיטליה לצורך טיפול ממושך. רש"י פין הציע את וילנה כמקום כינוס הוועידה ומוהילבר הציע את ט"ו באב כמועד לכינוסה. על ההזמנות שנשלחו לאגודות חתמו רש"י פין כ"גבאי יועץ" ולייב קליוואנסקי כ"גבאי נכבד". רש"י פין ביקש ממוהילבר כי ידחה את הכינוס ליומיים כדי שנציגי כל האגודות יוכלו להתארגן ולהגיע, אך הוא סירב, כתוצאה מכך הגיעו הזמנות לערים רבות במיוחד לדרום רוסיה באיחור רב. היה חשד כי הרב מוהילבר לא רצה שיגיעו צירים "משכילים" מדרום רוסיה, אלא בעיקר חרדים מליטא[2].
הוועידה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם תחילת הוועידה הוצע כי רש"י פין ייבחר ליושב-ראש ושמואל מוהילבר לנשיא הכבוד של הוועידה. רבנים התנגדו להצעה זו כי חששו שרש"י פין עלול לנטות אחרי המשכילים[2]. הרבנים רצו כי מוהילבר עצמו יהי ליושב ראש של הוועידה, בסופו של דבר הושגה פשרה ושניהם נבחרו לתפקיד יושב-ראש.
אחרי קריאת הודעתו של פינסקר על התפטרותו והצעתו למנות את אברהם גרינברג במקומו, הציעו מספר צירים לפנות אל פינסקר כדי שיחזור בו מהתפטרותו. משה לייב ליליינבלום הודיע כי אין טעם לפנות לפינסקר ועל הצירים לבחור "גבאי ראשון" חדש.
בישיבה השנייה נמסר דו"ח כספי לשנה האחרונה שלפני הוועידה. על פי הדו"ח נכנסו לקופת התנועה 38,000 פרנק[2]. 26,000 פרנק בוזבזו על גדרה והשאר שמור לצורכי רכישת קרקעות[3].
יום למחרת מרכז הדיון היה בחירת מנהיג חדש לתנועה. הרב מוהילבר מתח ביקורת חריפה על התנועה, לטענתו היא לא התקדמה יותר מדי משום שבראשה עומדים משכילים, ואילו רוב יהודי מזרח אירופה אינם נותנים אמון בהם. הוא סיים את דבריו בדרישה כי בראש התנועה יעמדו אך ורק רבנים.
החלטות הוועידה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הוחלט כי בראש התנועה יעמדו שלושה "גבאים פועלים" וחמישה "גבאים יועצים". שלושת גבאים פועלים היו הרב שמואל מוהילבר, רש"י פין ואברהם גרינברג. בכך הובטחה עליונות למוהילבר, שכן היה נתון פין להשפעתו ולעולם לא יעז להצביע נגדו[4]. מוהילבר דרש כי המרכז יעבור לביאליסטוק (מקום מגוריו), אבל בסופו של דבר סוכם להשאיר את המרכז באודיסה, אך הכספים נשארו לפקודתם של פין ומוהילבר.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל תולדות עם ישראל | ||
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אריה רפאלי (צנציפר), פעמי הגאולה, ספר הציונות הרוסית מראשית "חיבת ציון" עד מהפכת 1917, תל אביב : הוצאת נ’ טברסקי, תשי"ב-1951, עמ' 65.
- יצחק מאור, התנועה הציונית ברוסיה, ירושלים: הספרייה הציונית, הוצאת מאגנס, תשמ"ו-1986, עמ' 98-95.