ועידת לונדון (1920)

ועידת לונדון הייתה ועידה ציונית שהתקיימה בלונדון ביולי 1920 בהשתתפות נציגים מרוב המדינות שבהן הייתה קהילה יהודית משמעותית. מטרת הוועידה הייתה לקבוע את דרכי הפעולה של התנועה הציונית בהתחשב בשינויים הנובעים מהצהרת בלפור, וועידת סן רמו וההחלטה על המנדט ומינויו של יהודי כנציב העליון.

זה היה הכינוס הגדול הראשון של נציגי התנועה הציונית אחרי תום מלחמת העולם הראשונה ובוועידה זו הוחלט על הקמת קרן היסוד.

לפני ועידה זו נערכו כמה ועידות קטנות (אזוריות או סקטוריאליות) כדוגמת ועידת הציונים האמריקאים בפיטסבורג ב-1918, ועידה בגרמניה ב-1919 וועידה בגליציה ב-1919. בוועידות המכינות התקבלו החלטות על אופייה הרצוי של החברה המתהווה בארץ ישראל והחלטות הנוגעות לאופי הבעלות על הקרקע, כמו ההחלטה על כך שהקרקע ואוצרות הטבע בארץ ישראל יעמדו לרשות העם היהודי כולו ותחת פיקוחו (ועידת פיטסבורג). החלטה דומה על הלאמת הקרקעות, הנמלים ואמצעי התחבורה התקבלה בגרמניה וגם בגליציה הוחלט על הלאמת הקרקעות.

בוועידת לונדון היו שתי סיעות עיקריות, הסיעה האמריקאית בראשות השופט ברנדייס שראתה את בניית א"י באמצעות היוזמה הפרטית וההון הפרטי מול סיעת העבודה בראשות חיים ויצמן שתמכה בהחלטות שהתקבלו בוועידות המקומיות על הלאמת הקרקע ופעולה באמצעות הון ציבורי.

בעקבות המשבר פרשו ברנדייס וחבריו מההנהגה. ברנדייס, שמונה כנשיא הכבוד של ההסתדרות הציונית, הוסיף לתמוך בתנועה הציונית ולתרום לה עד יום מותו ואילו ויצמן נבחר להיות נשיא ההסתדרות הציונית העולמית.

הוועידה נתנה פתח לשילוב הון פרטי בהתיישבות בא"י וזכות קניין לשמירה על אדמות פרטיות וכך ביטלה הצעת החלטה של סיעת העבודה שרצתה לקבוע כי רק הקרן הקיימת תהייה רשאית לרכוש אדמות למפעל הציוני, ועל הקרן לשמור אדמות אלו לטובת הדורות הבאים. לשם גיוס ההון הנדרש למימון העלייה וההתיישבות הוקמה קרן היסוד.

בוועידה התקבלה גם החלטה על השלמת הטכניקום וציודו (לימים הטכניון), אחרי שההסתדרות הציונית רכשה אותו מחברת עזרה של יהודי גרמניה ב-8 בפברואר 1920.

כמו כן אישרה הועידה, הכרה בסוגים שונים של בתי ספר במערכת החינוך העברי בארץ ישראל. ההסדר נקבע מתוך חשש ש"המזרחי" יקים מערכת חינוך דתית נפרדת מההסתדרות הציוניות ומתוך תקווה כי מפלגת המזרחי תפעל לקרב את החוגים האורתודוקסים באירופה לציונות ולארץ ישראל^[1].