ז'אן מרי מוזי
 | |||||
| לידה |
10 באפריל 1876 Albeuve, שווייץ  | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
19 באפריל 1952 (בגיל 76) פריבור, שווייץ | ||||
| מדינה |
שווייץ | ||||
| השכלה |
אוניברסיטת פריבור | ||||
| מפלגה |
המפלגה הנוצרית דמוקרטית של העם | ||||
| |||||
  | |||||
ז'אן מרי מוזי (בצרפתית: Jean-Marie Musy; 10 באפריל 1876 – 19 באפריל 1952) היה פוליטיקאי שווייצרי, ששימש כנשיא שווייץ, ובסוף מלחמת העולם השנייה היה במגעים עם היינריך הימלר בנוגע לגורלם של אסירי מחנות הריכוז, והציל 1,210 מהם.
קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
מוזי נולד בעיירה אלבאב, בקנטון פריבור דובר הצרפתית בשווייץ. לאחר לימודי משפטים באוניברסיטת פריבור, פתח בקריירה ציבורית. בתחילה שימש כתובע ממשלתי, וזמן מה כבנקאי פרטי, ולאחר מכן החל בקריירה פוליטית. ב-1914 נבחר למועצה הלאומית, בברן, וב-11 בדצמבר 1919 נבחר למועצה הפדרלית של שווייץ, וסיים את תפקידיו במועצה ב-30 באפריל 1934. הוא היה קשור למפלגת העם הנוצרית דמוקרטית של שווייץ.
בזמן בו כיהן כחבר במועצה שימש בתפקידים בכירים כשר האוצר, ונשיא המועצה (בשנת 1925, ולאחר מכן, שוב, בשנת 1930). מוזי ניהל מדיניות כלכלית שמרנית, תוך רצון לשמור על מסגרת התקציב, תוך שהוא נאבק עם דרישות מצד ארגוני עובדים, ודרישות הקנטונים. בשנת 1934 נדחתה הצעת חוק שהציע, בנוגע לסדר הציבורי. מוזי התפטר במחאה. יש הסבורים שהתפטר על מנת שייקרא לשוב כ"מושיעה" של שווייץ, לאחר הידרדרות המצב אותה צפה. קריאה זו לא באה מעולם.
לאחר פרישתו מהפוליטיקה, שימש בתפקידים שונים במוסדות פיננסיים, ובשנת 1939 פרש. מוזי נישא לז'ולייט דה מאייר בשנת 1906 ולזוג היו שבעה ילדים.
בדעותיו היה מוזי שמרן, ואיש הימין בשווייץ. יש שכינו אותו פשיסט או אף פרו נאצי ואנטישמי. יש הסבורים כי היה מדינאי שמרן, אשר הביט באהדה אל הכוחות העולים ביבשת והמתנגדים לקומוניזם בו ראה סכנה עיקרית. בשל פעילותו זו היה מוזי בעל קשרים בגרמניה הנאצית והיה מכר של היינריך הימלר.
מגעים לשחרור אסירי מחנות הריכוז[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקראת סוף מלחמת העולם השנייה החלו מנהיגיו של הרייך השלישי לחשוש לגורלם האישי. הימלר, על אף שסבר כי אירופה שלאחר המלחמה תצטרך אדם בעל כישורים כשלו, הבין כי עם התקדמות הצבאות במזרח ובמערב, שחרורם של מחנות הריכוז ומחנות המוות, עלולים המעורבים במעשים, ובראשם הימלר עצמו, לשלם על מעשיהם את מלוא המחיר. הימלר הבין כי בידיו כלי מיקוח רב עוצמה, אסירי מחנות הריכוז, כשש מאות אלף איש בסוף שנת 1944.
במקביל, בספטמבר 1944 פנתה משפחה יהודית ממונטרה, רבי יצחק שטרנבוך ואשתו רחה שטרנבוך אל מוזי, כי יפנה אל הימלר, בשם "אגודת הרבנים האורתודוקסים של ארצות הברית וקנדה", וביקשו ממנו לנסות לנהל משא ומתן עם הימלר בנוגע לגורל אסירי מחנות הריכוז.
הימלר הסכים להפגש עם מוזי. הפגישה עם נשיא הפדרציה השווייצרית לשעבר, קרובה הייתה לפתח אותו חיפש אל מנהיגי המערב, על מנת להבטיח את מעמדו לאחר המלחמה. רעיון שחרורם של אסירי המחנות אמור היה להביא להימלר את התדמית החיובית לה היה זקוק במערב, לצורך הישרדותו לאחר המלחמה.
מוזי, ועמו בנו בנואה, ניהלו מספר שיחות עם הימלר ואנשיו. בתחילה סוכם כי כל אסירי מחנות הריכוז ישוחררו, ויינתנו ערבונות לביטחונם, תמורת העברת משאיות וטרקטורים (בדומה להסכמה אליה הגיע קורט בכר עם יואל ברנד בנוגע לגורל יהודי הונגריה, כשנה לפני כן). לאחר מכן, משנראה היה כי הסכמה זו אינה ריאלית, וכי אסירי מחנות הריכוז ממשיכים למות, ולהיות מפונים מן המחנות במצעדי מוות, החלה מתגבשת בינואר 1945 עסקה הנוגעת שחרורם של כ-1,200 אסירים. עסקה זו הייתה אמורה להיות התחלה של שחרור גדול יותר של אסירים. סוכם כי לאחר שחרור כמות גדולה של אסירים, ישולם סכום של חמישה מיליון פרנקים שווייצרים. מוזי הציג בפני הימלר ראיות לפיהן סכום זה הופקד בחשבונו של שטרנבוך, ויועד לתשלום לפי הוראותיו של ה"רייכספיהרר".
הרכבת, ובה 1,210 אנשים יצאה ממחנה טרזין לשווייץ ב-5 בפברואר 1945, שלושה חודשים לפני שחרורו של המחנה, והגיעה לקונסטנץ, בגבולה של שווייץ, ב-8 בפברואר, שם התקבלה בברכה על ידי השלטונות השווייצרים. בעסקה תיווך ולטר שלנברג. לאחר שידיעה על הרכבת פורסמה בעיתונות, הפנה ארנסט קלטנברונר את תשומת לבו של היטלר לעניין, ובסופו של דבר אסר היטלר על הימלר ואנשיו לשחרר יהודים נוספים.
עד לסוף המלחמה המשיכו מוזי, ובנו בנואה, במגעים עם הימלר ואנשיו בדאגה לגורל אסירי מחנות הריכוז. פגישתם האחרונה עם הבכירים הנאצים הייתה ב-7 באפריל 1945 בברלין. פגישות אלו לא הביאו לתוצאות מעשיות, ומוזי החזיר את חמשת מיליוני הפרנקים לידיו של שטרנבוך.
מוזי מת בשנת 1952 בשווייץ, ובנו, בנואה, פיתח קריירה של נהג מרוצים, ומת בתאונה על המסלול בשנת 1956.
