ז'ורז' פיטואף
 |
ערך ללא מקורות
| |
| ערך ללא מקורות | |
 |
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: תרגמת, ניסוחים, שמות.
| |
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: תרגמת, ניסוחים, שמות. | |
 | |
| לידה |
17 בספטמבר 1884 טביליסי (טיפליס), גראוגיה, פלך טיפליס, האימפריה הרוסית  |
|---|---|
| פטירה |
17 בספטמבר 1939 (בגיל 55) ז'נבה, שווייץ |
| מקום קבורה |
Cemetery of Genthod |
| מדינה |
צרפת |
| מקום לימודים |
אוניברסיטת מוסקבה |
| בן או בת זוג |
לודמילה פיטואף (1914–1939) |
| צאצאים |
סשה פיטואף, אנג'וטה פיטואף, סבטלנה פיטואף |
| פרסים והוקרה |
אביר בלגיון הכבוד |
| פרופיל ב-IMDb | |
  | |
ז'ורז' פיטואף (בצרפתית: Georges Pitoëff, ברוסית: גאורגי איוויאנוביץ' פּיטוֹייב Гео́ргий Ива́нович Питоев, 4 בספטמבר 1885 טביליסי -17 בספטמבר 1939 בלווי, ז'נבה) היה שחקן ובמאי תיאטרון רוסי וצרפתי, ארמני יליד גאורגיה. פיטואף ניהל, בין היתר, את תיאטר דה שאנז אליזה ואת תיאטר דה מטירן בפריז והקים יחד עם אשתו, לודמילה, חברת תיאטרון משלו - להקת "ז'ורז' פיטואף" שהייתה מן החשובות בצרפת בין שתי מלחמות העולם. יחד עם הבמאים לואי ז'ובה, שארל דילן וגסטון באטי, היה פיטואף החל משנת 1927 חבר במה שנקרא "קרטל הארבעה" שנועד לקדם את ריענון התיאטרון הצרפתי.
קורות חייו ויצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
ילדותו וצעירותו[עריכת קוד מקור | עריכה]
טביליסי[עריכת קוד מקור | עריכה]
אביו גאורגי פיטוייב נולד למשפחה אמידה של סוחרים ארמנים בשם פיטוייב, במקור פיטויאן, שחיו בטיפליס, בגאורגיה, אז באימפריה הרוסית וזכו לתוארי אצולה מידי הקיסר הרוסי. משפחו הייתה מעורה היטב בתרבות האירופית והרוסית, בין היתר, היו שוחרי תיאטרון מושבעים. דודו איסאי הקים בטביליסי את "חוג האמנים" ובנה בעיר בניין שאיכסן אולם תיאטרון, אולם קונצרטים ואולם ריקודים. גאורגי נולד בשנת 1885 והיה בנם הבכור של הוריו. אביו, איוואן פיטוייב וחמשת אחיו המבוגרים ממנו ניהלו חברה מסחרית שברשותה היו נכסים גדולים - שדות נפט בקווקז, חברת ספנות, עתודות דגי סלמונים וחידקנים על גדות הוולגה.[1] האם של גאורגי - נדז'דה גרסימובנה הייתה רוסיה. בגיל 4, אביו איוואן, שבילה את נעוריו ברובע הלטיני בפריז, עזב את תפקידי הניהול בחברה המשפחתית והחל לנהל את התיאטרון הממלכתי הקטן שפעל בטביליסי. בהמשך בנה עבור התיאטרון במרכז העיר בגולובינסקי פרוספקט, בניין גדול ומודרני (בימינו - תיאטרון "רוסטבלי") שהפך לגאוות העיר. איוואן פיטוייב המשיך להיות מנהל אמנותי ואדמיניסטרטיבי של המוסד, ופעל גם כבמאי ותפאורן. כפי שמציינת לודמילה פיטואף בזכרונותיה, התיאטרון בניהול פיטוייב האב אירח את גדולי האמנים של התקופה, כולל להקות תיאטרון צרפתיות ואיטלקיות וזמרים רוסים ואוסטרים.[2] בגיל 6 צפה גאורגי בחברת אמו בהצגת התיאטרון הראשונה - "הדמון" לפי מיכאיל לרמונטוב. במהרה התחיל הילד לביים הצגות בסלון בית הוריו. לגאורגי ולאחיו היו מטפלת גרמנייה ומטפלת צרפתייה. עד גיל 10 קיבל בבית שיעורים פרטיים, לרבות במוזיקה, ציור וצרפתית. אחר כך למד בבית הספר והתיכון הטכני של טביליסי (1902-1894), שבו הצטיין בלימודיו, כולל במתמטיקה. החל מגיל 14 נסע עם הוריו בכל חופשת קיץ לשווייץ ולצרפת, ביקר במוזיאונים ובמהלך החופשה השלישית צפה בעשרות הצגות תיאטרון.[3]
מוסקבה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנים 1902–1905 עברה המשפחה לגור במוסקבה. פיטוייב למד שם בבית הספר לכבישים וגשרים (הנדסה אזרחית) שבאוניברסיטת מוסקבה. הוא חילק את זמנו בין לימודים להצגות תיאטרון, ופקד במיוחד את התיאטרון האמנותי של סטניסלבסקי ונמירוביץ'-דנצ'נקו שהלהיב אותו. כמו בתקופת לימודיו בתיכון, המשיך להיות הראשון בתלמידים.
פריז[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר מכן נסע עם הוריו לפריז, כדי ללמוד משפטים באוניברסיטת סורבון בשנים 1908-1904. באותו הזמן ביקר פיטואף בקורסים למתמטיקה ולמד אנגלית בהתכתבות עם מורה אנגלי. ז'ורז' ואחיו פייר, שנקראו בצרפתית "פיטואף", שהפך לחייט, היו פעילים מאוד בעיקר בחוג לאמנים רוסים שהקים אביהם ברובע מונפרנס. ארגנו שם ערבי שירה וספרות וביימו הצגות ברוסית ובצרפתית, שבהן שיחקו חבריהם. בעיקר הועלו מחזות במערכה אחת מאת צ'כוב.[4] פיטואף צפה בהצגות רבות ב"קומדי פראנסז" ובתיאטראות "הבולוואר", בתיאטר דה ל'אוור של אורליאן לינייה-פו, ובהצגות של אנטואן בתיאטר אודיאון. בשנת 1908 סיים את חוק לימודיו במשפטים והיה לעורך דין. אולם הפגישה עם השחקנית ורה קומיסרז'בסקאיה ריתקה אותו עד כדי כך שהחליט להצטרף ללהקה שהקימה בסנקט פטרבורג. היא ביקרה במתפרה של אחיו, פייר, ברחוב טרונשה 28, כדי להזמין ממנו שמלות והתארחה גם בבית משפחת פיטואף ובערבי חוג האמנים הרוסים במונפרנאס.
פעילותו ברוסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1908 חזר לרוסיה ולמשך כשנתיים שיתף פעולה עם התיאטרון של קומיסרז'בסקאיה בפטרבורג. גישתם של השחקנית ושל אחיה, פיודור, שהבליטו את ה"תיאטרליות", תוך דגש על תפקיד השחקן, עשה עליו רושם רב. בראש התיאטרון עמדו כמנהלים אמנותיים אחי השחקנית, פיודור, אמן תפאורות ובמאי, לימים מוכר באנגליה ובארצות הברית כתאודור קומיסרז'בסקי והבמאי הצעיר וסבולוד מיירהולד, שפוטר לבסוף בעקבות מחלוקת על הדרך האוונגרדית השונה שהנהיג. קומיסרז'בסקאיה מתה מוקדם מאבעבועות שחורות בשנת 1910. בהמשך, בשנת 1911 ביקר פיטואף בהלראו בגרמניה בקורסים לריתמיקה שהעביר אמיל ז'אק-דלקרוז. לאחר מכן הצטרף ללהקת השחקנים "התיאטרון הנייד" של פאבל גיידבורוב ונדז'דה סקרסקאיה (אחותה של ורה קומיסרז'בסקאיה), איתה סייר בכל רחבי רוסיה.
בשנת 1912 הקים פיטואף בשכונה עממית של פטרבורג, יחד עם עוד מספר במאים צעירים, את "נאש תיאטר" - "התיאטרון שלנו", שהציג מחזות רוסיים וזרים. בסוף שנת 1914 מחויבויות משפחתיות אילצו את פיטואף לעזוב את רוסיה, קודם לפריז, ואחר כך לז'נבה.
פעילותו בשווייץ וצרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]
בצרפת הכיר פיטואף את השחקנית לודמילה יאקובלבנה סְמאנובה (1951-1895) ילידת טביליסי כמוהו, שלמדה באותם ימים בפריז. הוא נשאה לאשה ב-14 ביולי 1915 וטקס הנישואים התקיים בכנסיית אלכסנדר נבסקי בפריז. בימי מלחמת העולם הראשונה בני הזוג עברו לשווייץ הנייטרלית ועבדו ביחד בתחום התיאטרון בז'נבה. את רוב ההופעות הציגו בפרבר של ז'נבה, פלנפאל. אחרי 1919 הציגו בפריז. הרפרטואר של להקתם כללה מחזות מאת צ'כוב,טולסטוי, גורקי,שו, איבסן, ביורנסון, מטרלינק, סטרינדברג,סינג. הציגו גם כמה מחזות של שייקספיר - מקבת', המלט, מידה כנגד מידה.
בדצמבר 1921 לפי הזמנתו של ז'אק אברטו (Hébertot), בעליו של ה"תיאטר דה שאנז אליזה", להקת בני פיטואף השתקעה סופית בצרפת. ב-1 בפברואר 1922 נחנך באופן חגיגי תיאטרון על שם "ז'ורז' פיטואף" בפריז. בין המחזות החשובים שהציגו על במת תאטרונם ניתן להזכיר את "הדוד וניה" והשחף מאת צ'כוב. פיטואף היה לבמאי הראשון שהכיר לקהל הצרפתי את מורשת צ'כוב. הוא לא רק ביים אלא גם שיחק בתפקידים רבים בהצגות אלה.
במחצית השנייה של שנות ה-20 חל שינוי בדגשים של פיטואף בדרך הבימוי. אם בהצגות הראשונות של "המלט" (ב-1920) ביקש להבליט את גדלות אישיות האדם, מאבקו בעד האמת, בהצגה "המלט" שבשנת 1926 הגיבור הראשי, ששוחק על ידי פיטואף עצמו, הוא מוצג כאדם שהאידיאלים שלו קרסו בהתמודדות עם המציאות העולם האכזר. דוגמה אחרת בגישה טרגית זו היוותה ההצגה "שלוש אחיות" בבימויו (1929). המחזה האחרון שביים פיטואף, בהיותו כבר חולה סופני, היה בשנת 1939 "אויב העם" מאת איבסן, שבו הוא שיחק את דוקטור סטוקמן.
לבני הזוג ז'ורז' ולודמילה פיטואף נולדו 7 ילדים. ילדם השלישי סאשה פיטואף (1991-1920) הצטיין גם הוא כשחקן תיאטרון בצרפת.
פרסים ואותות הוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אות לגיון הכבוד של צרפת בדרגת אביר
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Jacqueline Jomaron Georges Pitoëff, metteur en scène, Age d'homme, Lausanne 1979
- Jennifer Lorch Pirandello: Six Characters in Search for an Author ,Cambridge University Press 2005
טקסטים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- David Whitton Stage directors in modern France Manchester University Press 1987,
- Aniouta Pitoëff Ludmilla, ma mère, Juillard, Paris 1955
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ז'ורז' פיטואף, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
ז'ורז' פיטואף, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)- Dictionnaire du théâtre en Suisse
Aguet, Joël: Georges Pitoëff, in: Kotte, Andreas (Ed.): Dictionnaire du théâtre en Suisse, Chronos Verlag Zurich 2005, vol. 2, p. 1413–1414.
- ז'ורז' פיטואף, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- ז'ורז' פיטואף, באתר "Find a Grave" (באנגלית)