זואוגאוגרפיה

זואוגאוגרפיה (Zoogeography) היא ענף בביוגאוגרפיה העוסק בתפוצה הגאוגרפית של מיני בעלי חיים ותכונותיהם. במילים אחרות, זואוגאוגרפיה היא חקר מגוון ביולוגי ביחס לזמן ולמרחב.

הקדמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

זואוגאוגרפיה היא חקר התבניות בהתפלגות בעלי חיים בעבר, הווה ועתיד, ותהליכים המכוונים את ההתפלגויות האלה, זואוגאוגרפיה משלבת מידע על אקולוגיה היסטורית וכיום, גנטיקה, ופיזיולוגיה של אורגניזמים וההשפעה שיש ללחצים סביבתיים (כולל תנועת היבשות, שינוי אקלים) על ויסות התפלגות גאוגרפית של חיות. מדענים משתמשים שיטות תאוריות ואנליטיות בבדיקת היפותזות בזואוגאוגרפיה, המדגימות את ההיבטים השימושים של זואוגאוגרפיה (תכנון מקלטים לבע"ח)

גישות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגישה הסטטית היא גישה תיאורית שבה מתארים את התפוצה של הזוחלים או של הקבוצה באופן כללי בלי הבנה מה הסיבה.
הגישה הדינמית היא גישה המסתכלת על התפוצה של הקבוצה או של המין במבט זמני. בוחנים את המצב בנקודת זמן מסוימת ויכול להיות שהתפוצה תשתנה בעתיד או הייתה שונה בעבר. ניתן להסתכל בשני כיוונים: אקולוגי כאשר שואלים למה רואים מין מסוים בבית גידול אחד ולא בשני לדוגמה מדוע רואים שנונית חולות במישור ימין ולא במצוקי עין-גדי. ההסבר יהיה מכיוון אקולוגי משום שהתנאים באזור זה נוחים ומתאימים לה יותר. או אבולוציוני כאשר שואלים על התפוצה במהלך האבולוציה, לדוגמה מהי תפוצת השנונית במהלך האבולוציה ולראות שהן הגיעו לנקודה זו כי מין קרוב אליהם, או שממנו התפתחו היה קרוב לאזור.

זואוגאוגרפיה ישראלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1870, כאשר אלפרד ראסל וולאס הגה את קו וולאס, ניתן חשיבות לראשונה לאזור הים התיכון שעד אז נחשב לאזור מעבר בלבד. ישראל מחולקת לשלושה אזורים: האזור הים-תיכוני המאופיין באזורי חורש ים תיכוני ובתה עם כמות משקעים שעולה מ-250 מ"מ בשנה. האזור האירנו-טורני, אזור צר יחסית בישראל, שמאופיין בכמות משקעים לא יציבה לעיתים אך הקטנה מ-250 מ"מ בשנה. האחרון זהו האזור הסהרו-ערבי עם כמות משקעים שנמוכה מ-150 מ"מ בשנה. בנוסף ישנה חדירה של האזור הסודאני, קטנה יחסית, בעיקר לאזור הבקע הסורי-אפריקני. ייצוג של אזורים אלו מקנה הטרוגניות גדולה בישראל.