זיכרון קולקטיבי

חריטתם של פיגועי 11 בספטמבר בזיכרון הקולקטיבי, הן בארצות הברית והן בעולם, התעצמה בזכות תקשורת ההמונים והצילומים הרבים מהאירוע.

זיכרון קולקטיבי (או זיכרון קיבוצי) הוא מונח שמשמעו זיכרון משותף לכלל החברה. את המונח טבע הפילוסוף והסוציולוג הצרפתי מוריס האלבווקס בחיבוריו, שראו אור בשנות ה־20 של המאה ה־20, אולם השימוש הנרחב במושג החל רק באמצע שנות ה־70.

הנחת היסוד של תפיסה זו, היא כי העבר הנשאר בתודעתנו אינו העבר כפשוטו, אלא הדימויים שלו. דימויים אלה הם לעיתים בעלי מבנה מורכב וסלקטיבי כמו מיתוסים. במובן זה, הזיכרון הקולקטיבי הוא תמיד מערכת בה משתלבים זיכרון עובדות העבר יחד עם דימוייו. ההבדל בין היסטוריה לזיכרון קולקטיבי מובן בצורה הטובה ביותר כאשר משווים את המטרות והמאפיינים של כל אחד מהם. מטרת ההיסטוריה באופן כללי היא לספק תיאור מקיף, מדויק וחסר פניות של אירועי העבר. זה כולל לעיתים קרובות ייצוג והשוואה של נקודות מבט מרובות ושילוב של פרספקטיבות ופרטים אלה כדי לספק חשבון שלם ומדויק. לעומת זאת, הזיכרון הקולקטיבי מתמקד בפרספקטיבה אחת, למשל, הפרספקטיבה של קבוצה חברתית, אומה או קהילה אחת.

היסטוריה

אסכולת האנאל יצאה חוצץ כנגד קריאת ההיסטוריה מ"למעלה" וטענה כי קריאת מסמכים, כמו פרוטוקולים, לימוד תולדות המנהיגים והבנת המהלכים הצבאיים לא תספק את התמונה ההיסטורית המלאה. זו תתאפשר רק על ידי הבנת המציאות היומיומית הכוללת מרכיבים כמו האזור הגאוגרפי התרבות החומרית, ועוד. למעשה, הביאה אסכולה זו לדיון ההיסטורי תחומי מחקר שעד אז היו שוליים כמו היסטוריה חברתית, היסטוריה של מנטליות והיסטוריה תרבותית. הייתה לאסכולה תפיסה של מהלכים עמוקים בזמן, מתוך ההבנה כי שורשים של תהליכים יכולים להיות רחוקים מאוד מתוצרם. כך, אנשי האנאל שאפו ליצור תפיסה רחבה יותר, ובעלת יסודות מוצקים יותר, של המציאות ההיסטורית. אותו חיפוש גרם להכרה הולכת וגוברת במגבלות ההיסטוריון, שהתבטאה, בין היתר, בפער בין היסטוריה לזיכרון.

אמיל דורקהיים, סוציולוג פונקציונליסט, טען כי החברה היא יותר מסך היחידים המרכיבים אותה. במשנתו, סיפק דורקהיים, הסבר היסטורי־חברתי להתהוות החברה האנושית. היא התאפיינה בלכידות מכנית – קשרים חברתיים המבוססים על מוסר משותף; לכידות האופיינית לחברות קדם תעשייתיות. הסולידריות נובעת מהדמיון בין בני האדם. אולם בעת החדשה, במאה ה־20, היא תתאפיין בלכידות אורגנית – ייווצרו קשרים חברתיים המבוססים על התמחות, שתהא הלכידות האופיינית לחברות מתועשות. סולידריות זו תהא נשענת דווקא על ההבדלים בין האנשים מחד, ועל התלות ההדדית הנוצרת כתוצאה מכך. על מנת שאכן תיווצר תפקודה של החברה כביכול כיצור אורגני, היא חייבת למצוא את המשותף. דורקהיים מצא את המשותף החדש בבניה של תודעה משותפת. על פי האלבווקס, תלמידו, זיכרון קולקטיבי הוא חלק מאותה תודעה משותפת.

הגדרות והבחנות

זיכרון אישי וזיכרון קולקטיבי

על פי האלבווקס קיימים שני מנגנונים בסיסיים הקשורים בזיכרון:

1. הזיכרון האישי, האוטוביוגרפי – אותו נושא האדם מתוך אירועים שונים אותם חווה באופן בלתי אמצעי על בשרו.
2. הזיכרון הקולקטיבי – כולל בתוכו אירועים של העבר שלא נחוו על ידו באופן ישיר, אלא הועברו על ידי אחרים. הזיכרון הקולקטיבי, בניגוד לאישי, נזקק למתווכים אשר יעצבו את דמותו ויהפכוהו לכזה. בראש ובראשונה המערכות הממלכתיות: מערכת החינוך ומערכת ההנצחה, והמערכות הנמצאות בתווך שבין המדינה לחברה – התקשורת והאקדמיה.

מדובר אמנם, בשני מנגנונים נפרדים, ועם זאת, בין שתי צורות זיכרון אלה מתקיימים קשרי גומלין, כמו, למשל, הנטייה לתעד ניסיון אישי על פי אירוע היסטורי חברתי. לעיתים נפגשים, ואף חופפים, שני המנגנונים הללו במעשה פוליטי. למשל, כינון לאומיות, הדורשת לרוב התמודדות עם כוחות וזיכרונות נגדיים.

המונח זיכרון קולקטיבי מכוון לארגונו של העבר. לטענת קליפורד גירץ, מובילי החברה מבקשים לארגן את העבר בתבניות, בעזרתן ניתן יהיה למסד את השנויים במציאות. המונח רלוונטי לעת החדשה, ובמיוחד למאה ה־20 ואילך, בגלל השנויים התכופים באורח החיים ובתרבות, ובשל המודעות לשנויים אלה. האדם המודרני נבנה מתוך רשתות של הענקת משמעויות.

האלבווקס התייחס לממד הזמן וטען כי לזיכרון הקולקטיבי, בניגוד לזיכרון האישי, יש ממד דורי. לאחר חלוף הדור, הזיכרון הופך להיסטוריה, ומזוקקים ממנו הפרטים הנוגעים לבוחרים לשמר אותו. בעקבות זיקוק זה, הזיכרון הקולקטיבי ניתן ללישה על ידי החברה, או הממשל.

זיכרון פנימי וזיכרון חיצוני

זיכרון פנימי הוא האופן שבו אדם, מוסד או מדינה רואים את אירועי העבר, בעוד שזיכרון חיצוני הוא האופן שבו הם מציגים כלפי חוץ את אופן תפיסתם את האירועים. למשל, האקדמיה (זיכרון היסטורי) של מדינה מסוימת יכולה להציג סיפר מסוים לגבי אירועי העבר (למשל, כזה שמציג את מדינתם באופן חיובי לגבי אירוע שנוי במחלוקת כדי שלא לפגוע בתדמית מדינתם), בעוד שלמעשה חוקריה מחזיקים בתפיסה אחרת של אירוע זה, שלילית יותר לכפי מדינתם. כך גם לגבי הזיכרון הרשמי (הבדל בין מה שהמדינה מציגה בפרסומיה לעומת תפיסתה האמיתית את העבר) או זה האוטוביוגרפי (כיצד ותיקי קרבות זוכרים באמת את אירועי המלחמה לעומת מה שהם מציגים למשל בספרי זיכרונותיהם). הפער בין שני סוגי הזיכרונות נובע מסיבות שונות כגון, כאמור, הרצון לתמוך במדינה בקרב הקהילה הבינלאומית, כמו גם חשש מסנקציות (במקרה של הצגת הזיכרון החיצוני את המדינה באופן שלילי) והרצון לגייס את התושבים להיות פטריוטיים לטובת מדינתם.

חלוקה לסוגי זיכרון

זיכרון קולקטיבי הוא מושג הכולל סוגי זיכרון שונים בקטגוריית העל של הזיכרון הקולקטיבי, ולהלן כמה מהמרכזיים שבהם.

• זיכרון פופולרי – האופן שבו בני החברה רואים את אירועי העבר בנושא הזיכרון (גילוי אמריקה, השפל הכלכלי של שנות ה־30 בארצות הברית או סכסוך בין מדינות). זיכרון זה מאופיין באופן הישיר ביותר על ידי סקרי דעת קהל.
• זיכרון היסטורי – האופן שבו חוקרי קהילת המחקר (חוקרים השייכים למוסדות אקדמיים או חוקרים עצמאיים) רואים את אירועי העבר, דבר שבא לידי ביטוי במחקריהם.
• זיכרון אוטוביוגרפי – האופן שבו האנשים שלקחו חלק באופן ישיר באירועי העבר רואים אותם. זיכרון זה מתבטא למשל בספרי זיכרונות של אותם אנשים, בעדויות שהם נותנים בפרויקטים של היסטוריה שבעל פה או במאמריהם בעיתונות.
• זיכרון רשמי – האופן שבו מוסדות המדינה רואים את אירועי העבר בפרסומיהם, באנדרטאות רשמיות, ובנאומי מנהיגים.

השפעות הזמן

לחלוף הזמן יש השפעה מגוונת על הזיכרון. בהתייחס למשל לזיכרון קולקטיבי של סכסוכים, ניתן להתייחס לארבעה סוגי קטגוריות של השפעה.

הראשונה, כללית באופייה, והיא עוסקת בשינויים אשר מתרחשים בקונטקסט הכולל של המדינה שזיכרונה נדון. המדובר, למשל, במצב הסכסוך, בכלכלת המדינה ובלכידות החברה שבה, באופן התייחסות היריב לזיכרון הסכסוך, וביחס הקהילה הבינלאומית לפיוס בין עמים המעורבים בסכסוכים. מטבע הדברים, עם חלוף השנים מתרחשים שינויים שונים בהיבטים אלו, שינויים המשפיעים על זיכרון הסכסוך.

הקטגוריה השנייה עוסקת בחלוף הזמן מעת שהתרחש האירוע הנדון בסכסוך, דבר שבחלקו תורם לאימוץ מדויק יותר של אירועי העבר ובחלקו – לאימוץ פחות מדויק. עם חלוף הזמן יכולה לרדת מידת הסודיות מעל האירוע הנדון כך שיהיה ניתן לדבר עליו ביתר חופשיות. בנוסף, עם חלוף הזמן האנשים שלקחו חלק באירוע הנדון – למשל ותיקי קרבות – יכולים להתגבר על קשיים פסיכולוגיים שמנעו מהם לדון בפומבי באירוע קשה, הם גם פרשו מעבודתם ולכן יש להם זמן לכתוב את זיכרונותיהם, עם חלוף הזמן הם מזדקנים ורוצים לספר את סיפור חייהם בטרם ילכו לעולמם, אך יחד עם זאת – עם חלוף הזמן גם יכולה להיות התדרדרות ביכולת זיכרונם. עם חלוף הזמן גם מתרחש תהליך חילוף דורות בו מוחלף הדור שלקח חלק באירוע הנדון – שיהיה לרוב שמרני וסגור יותר – בבני הדור שלאחר מכן, שיהיה לרוב פתוח יותר לנרטיבים ביקורתיים יותר. חלוף הזמן גם ידוע כגורם שמאפשר פרספקטיבה רחבה יותר בניתוח היסטורי.

הקטגוריה השלישית מתייחסת לחלוף הזמן מעת שהוקמה המדינה – וזאת כאשר המלחמה הנדונה התרחשה כחלק מהקמת מדינה (כמו לגבי "מלחמת 1948" בין הערבים ליהודים). לרוב בסמוך לאחר הקמת מדינה, דבר שכרוך בקשיים רבים, מוסדותיה יציגו סיפר מוטה וחיובי לטובת המדינה כדי לגייס ביתר קלות את בני החברה להיות פטריוטיים לטובתה. עם חלוף הזמן והתבססות המדינה, ירד הצורך לגיוס העם, ולכן גם הסיפר שיוצג על ידי המדינה יהיה פחות מוטה.

הקטגוריה הרביעית מתייחסת לחלוף הזמן מעת שנחתם הסכם שלום בין הצדדים, בהנחה שנחתם כזה. ככל שחולף הזמן, שוקעים ונרפאים המשקעים הפסיכולוגיים שנוצרו בקרב היריבים, באופן שמאפשר להם לאמץ נרטיבים פחות מוטים לטובתם.

שימוש אידאולוגי

הזיכרון הקולקטיבי כפעולה פוליטית

הזיכרון הקולקטיבי מהווה את אחד המנגנונים המשמעותיים ביצירת מיתוס מכונן. לטענתו של האלבווקס, המיתוס המכונן, נבנה מרצף זיכרונות קולקטיביים, הוא פרי פעילותן של אליטות פוליטיות ואינטלקטואליות, ולכן ניתן לראות בו, לפחות בתחילה, כמתווך בין הקבוצה הבונה לאומה נבנית. מכיוון שהקולקטיב לכאורה אינו "זוכר" ואינו "מדבר", לקבוצות כוח בחברה וליזמים מוסריים יש תפקיד מרכזי בעיצוב סיפור העבר הרשמי מחד, והדיון בהווה הרשמי מצד שני. וכך, מספר מצומצם יחסית של אנשים ומוסדות הם מנסחי הזהות ומבני הזיכרון ברמה המקרו־לאומית.

האלבווקס תיאר את ההיסטוריה והזיכרון כשתי גישות מנוגדות לייצוג העבר. הניתוח המדוקדק של חקר המקורות ההיסטוריים המנותק מלחציה של המציאות החברתית והפוליטית מחד, ולעומתה, זיכרון קולקטיבי, הנתפס כחלק אורגני של החיים החברתיים, ולפיכך הוא ידע המעוצב כל העת על ידי צרכיה החברה. מכאן שניתן לנצל את אירועי העבר באופן סלקטיבי. אירועים אלו בכל אופן, יתבססו על זיכרונות מאירועים היסטוריים אמתיים.

הזיכרון הקולקטיבי כזירת מאבק

מאז שנות השמונים החל להתפתח בצד המונח זיכרון קולקטיבי מונח נוסף: "הזיכרון שכנגד". אם הזיכרון הקולקטיבי מבקש לבטא את האחיד, את הקונצנזוס, את הזיכרון הלאומי, הרי ש"הזיכרון שכנגד" מבקש לבטא אלטרנטיבה לזיכרונות אלה. הוא התפתח במקביל לעיסוק בפוליטיקה של זהויות. זיכרון שכנגד מתייחס בעיקר לנרטיבים חילופיים לנרטיב הדומיננטי, מפנה מקום לספורים חלופיים לספור המרכזי שאותה מבקשת המדינה והאליטות המנהיגות להציג בפנינו.

חלק נכבד מהדיון ב"זיכרון קולקטיבי" מזוהה עם אסכולות ביקורתיות, משום שהן מזהות את המדינה או הלאומיות, כמנחילות הנצחה מלמעלה. בדרך כלל, "הזיכרונות שכנגד" מנסים לערער על "הזיכרון הקולקטיבי"; להציג אותו כלא עקבי ושקרי; אולם מאידך גיסא, גם הם מתבססים על מבני חשיבה והגיונות של הזיכרון הקולקטיבי הלאומי. הם מוצגים באותו הקשר, ולמעשה, שואפים לצור זיכרונות קולקטיבים חילופיים. הופעתם מהווה שיקוף למצבה הכולל של החברה העוברת ממצב של הגמוניה לאומית בעלת תרבות דומיננטית, לחברה רב תרבותית שבה קיימים במקביל, זה בצד זה מספר סיפורים שכולם נכונים וכולם בעין הזוכר. אחד הצירים המרכזיים בחקר "הזיכרון הקולקטיבי", הוא המתח שבין מה שהוגדר כתפיסות מונוליתיות של הזיכרון – תפיסות המייצגות סוג של קונצנזוס לבין תפיסות קונפליקטואליות. המתח מתבטא בהחלטות לגבי סוג האירועים שיונצחו, האופן שבו יעשה הדבר והתכנים שיועברו במהלך ההנצחה. בעוד המדינה שואפת לספר את סיפורה כסיפור לקראת הומוגניות ומבקשת להדגיש את המכנה המשותף, להנציח אותו ובכך לצור ולשמור על הדבק של החברה הלאומית; וזאת תוך דחיקת המהמורות, הקשיים והאתגרים שכרוכים בהקמתה ובקיומה. ואילו, "הזיכרון שכנגד" מבקש לבחון ולהעלות דווקא את אותם מהמורות וקשיים. וכך לכאורה, אם הזיכרון הקולקטיבי משרת בעיקר את היסוד השמרני במדינה, את הרעיון כי המדינה ניצבת מעל אזרחיה, הרי שהזיכרון שכנגד משרת בעיקר את היסוד ההומניסטי של המדינה, שמרכזו האדם.

שימוש בזיכרון הקולקטיבי כפעולה פוליטית ניתן להדגים למשל, בפעילות המחאה של תנועת הפנתרים השחורים. אחת התגובות לפעילותה של התנועה, הייתה הקמת ועדה שמונתה לבדוק את ספרי הלימוד ועד כמה באה בהם לידי ביטוי מורשת יהודי המזרח. היה זה אקט פוליטי, שמטרתו להביא לזיכרון הקולקטיבי הישראלי את יהדות המזרח ושהתעצם וקיבל חיזוקים במהפך הפוליטי בישראל בשנת 1977.

ראו גם

• פוליטיקה של זהויות

לקריאה נוספת

• יוסף חיים ירושלמי, זכור, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1988.
• אילה שקלאר, זיכרון קולקטיבי, זיכרון סלקטיבי, היֹה היה, במה צעירה להיסטוריה 8, תשע"א (2001), עמ' 7–31.
• עמיה ליבליך, מנחם בן ששון ואחרים (ע), כפר עציון: סיפורי הדור השני, זיכרון קולקטיבי וקנון, חקרי קנון וגניזה, ירושלים: מאגנס, תשס"א (2001).
• מוטי ניגר, אתם זוכרים עם השירים: תרבות פופולרית, זיכרון קולקטיבי ושידורי הרדיו בישראל ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, 1993–2002, מגמות מו, 1–2, תשס"ט, עמ' 254–280.
• ג'קי פלדמן, בין זיכרון אישי לזיכרון קולקטיבי של השואה: "אנשי העדות", ילדות בצל השואה, תשס"ז (2007), עמ' 364–393.
• מרדכי בר־און, לזכור ולהזכיר: זיכרון קולקטיבי, קהילות זיכרון ומורשה, דפוסים של הנצחה, תש"ס (2000), עמ' 11–47.
• מרדכי בר־און, זיכרונות תש"ח: זיכרון אישי, זיכרון קולקטיבי וחקר "מה שהיה באמת", דברים ליזהר, תשנ"ו (1996), עמ' 211–246.
• נעימה ברזל, תפיסת הגבורה בשואה: בין זיכרון לאומי קולקטיבי לזיכרון לאומי מופרט, דפים לחקר השואה ט"ז, תשס"א (2001), עמ' 12–86.
• עדינה אפק, פרשת הקנטוניסטים: שרידי זיכרון קולקטיבי בראי הספרות, דפים למחקר בספרות 11, תשנ"ח (1998), עמ' 153–178‏, JSTOR 23417477.
• אהוד לוז, זיכרון היסטורי־קולקטיבי במשנתו של מרטין בובר, אשל באר־שבע ד, אוניברסיטת בן גוריון, תשנ"ו (1996), עמ' 78–366.
• מיכאל פייגה, ההתנחלות היהודית בחברון בפרספקטיבה של זיכרון קולקטיבי: בין מרכז לפריפריה, יהדות זמננו 10, האוניברסיטה העברית, תשנ"ו (1996), עמ' 73–111.

קישורים חיצוניים

• דוד גורביץ' ודן ערב, הערך "זיכרון, זיכרון קולקטיבי", באתר אנציקלופדיה של הרעיונות.
• דב אלפון, ‏האם יש זיכרון קולקטיבי?, באתר "אלכסון", 14 באפריל 2013.
• נסים לאון, המפתח לשערי הזיכרון, באתר הארץ, 2 במרץ 2008.
• יעקב בייאר, זיכרון קולקטיבי ועיצובו, אתר שוונג.
• זיכרון קולקטיבי, דף שער בספרייה הלאומית