זרם סילון

במטאורולוגיה, זרם סילון הוא זרם אוויר חזק וצר יחסית בשכבות הגבוהות של הטרופוספירה, בגובה 11 קילומטר לערך מגובה פני הים. זרם הסילון נוצר מניגודי טמפרטורה. הזרם מקיף את כדור הארץ כולו והוא מצוי בעיקר בשכבת הטרופופאוזה של האטמוספירה. רוח תחשב כזרם סילון רק אם מהירותה תעלה על 75 קשר (כ-139 קמ"ש).

בכל המיספירה, כלומר חצי כדור, שני זרמי סילון. הסילון הסובטרופי והסילון הפולארי, כאשר שני אלה נמצאים בגבול בין אזורי האקלים בעולם וזורמים באופן כללי ממערב למזרח. הסילון הסובטרופי נוצר בשל ההבדלים בטמפרטורה שבין האזור הסובטרופי לבין הטמפרטורה באזור הממוזג, בעוד שהסילון הפולארי נוצר בשל ההבדלים בטמפרטורה שבין האזור הממוזג לבין אזור הקוטב. זרמי הסילון מדרימים ומצפינים בהתאם לתנועת גושי האוויר הגורמים להם. בקיץ בהמיספירה הצפונית, זרמי הסילון חלשים משום שניגודי הטמפרטורה בין האזור הפולארי לבין האזור הממוזג ובין האזור הממוזג לבין האזור הסובטרופקי אינם גדולים כל-כך, וצפוניים מפאת התפשטות האוויר החם צפונה. רוחב הזרם נע בין 100 ל-500 ק"מ והוא נמצא לרוב ברוחב של 200 ק"מ.

מדען יפני בשם ואסאבורו אואישי גילה את זרמי הסילון כבר ב-1920. את ממצאיו הוא פרסם באספרנטו ולכן הם לא זכו לתפוצה נרחבת.^[1]

זרמי הסילון התגלו במלחמת העולם השנייה על ידי טייסים שטסו מארצות הברית לאירופה, בעיקר לאנגליה. אלה שמו לב כאשר טסו לאנגליה שמהירות המטוס גדולה מהמהירות הפוטנציאלית לכאורה שיכול המטוס לטוס בה. במהלך המלחמה ניצלו היפנים את זרם הסילון לתקוף את ארצות הברית בעזרת כדורים פורחים הנושאים חומרי נפץ. נשלחו 9,000 בלונים מסוג זה, אך מלבד ניסיון כושל של זריעת טרור פסיכולוגי, גבה המבצע רק שש נפשות בצורה ישירה.

כיום נעשה מחקר בתחום זה כדי להפיק אנרגיה מתחדשת באמצעות טורבינות שיועלו לגובה של זרם הסילון באמצעות עפיפוני ענק או צפלינים ויהיו מחוברים בכבל חשמלי לאדמה.