חיים סוטין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חיים סוטין
Chaïm Soutine
דיוקן של חיים סוטין, אמדאו מודיליאני, 1916
דיוקן של חיים סוטין, אמדאו מודיליאני, 1916
לידה 13 בינואר 1893
Smilavičy, בלארוס עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 9 באוגוסט 1943 (בגיל 50)
הרובע השישה-עשר של פריז, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות מונפרנאס עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים האקדמיה לאמנויות היפות עריכת הנתון בוויקינתונים
תחום יצירה ציור עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם באמנות אקספרסיוניזם עריכת הנתון בוויקינתונים
הושפע על ידי רמברנדט עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
דיוקן נוסף של חיים סוטין שצייר אמדאו מודיליאני, 1916

חיים סוּטיןצרפתית: Chaim Soutine;‏ 18939 באוגוסט 1943) היה צייר יהודי יליד רוסיה הלבנה, שחי משנת 1913 בצרפת והתבלט בציוריו האקספרסיוניסטים.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוטין נולד בסמילוביצ'י, כפר בן 400 תושבים ליד מינסק שברוסיהרוסיה הלבנה, לימים בלארוס). הוא היה בנו העשירי של חייט יהודי עני, וכילדי הקהילה הקטנה האחרים למד בחדר. על ילדותו דיבר מעט ובמרירות, אולם ידידו ובן כפרו הצייר מישל קיקואין וידידים אחרים הפליגו אודותיה בסיפורים שהפכו לאגדה. נאמר עליו שעוד בגיל שבע גנב כלי מטבח כדי לקנות צבעים, שבגיל שלוש עשרה היה נוהג לרשום דיוקנאות על פיסות נייר ועל קירות הבתים, ושאביו, אדם נבער וגס, ביקש שבנו יהיה חייט או סנדלר, ולא ראה בעין יפה את נטייתו לציור. הילד גדל בודד ומסוגר.

בגיל 16 ביקש לצייר את דיוקנו של יהודי בן כפרו, וספג בשל כך מכות. עם 25 רובלים ששולמו לו כפיצוי על המכות שקיבל, ובאישור אמו, עזב את העיירה ועבר יחד עם חברו קיקואין למינסק, והחל ללמוד ציור. לאחר שנת לימודים אחת התקבל לאקדמיה לאמנות בווילנה, ולמד בה שלוש שנים, שבהן סבל מעוני וממחסור.

בשנת 1913 הגיע סוטין בן העשרים לפריז ופגש בה חברים יהודים מוכרים, קיקואין, פנחס קרמין, מארק שאגאל, אמדאו מודיליאני, ואחרים, אמנים צעירים בעלי שיעור קומה, שפיתחו גישה אקספרסיוניסטית, ועתידים להוות לצידו את עיקרה של אסכולת פריז שפעלה בצרפת בתחילת המאה ה-20. סוטין נחשב לראש אסכולה זו. גם בפריז חי חיי מחסור. מאז ועד מותו עתיד היה סוטין לנדוד ללא הפסק בין רובעי פריז ומכפר לכפר ברחבי צרפת. הוא צייר מאות ציורים, בעיקר נופים ודיוקנאות.

במלחמת העולם השנייה, עם כיבוש צרפת בידי גרמניה, נאלץ סוטין לעזוב את ביתו בפריז ולהסתתר במקומות שונים, לעיתים גם ביערות תחת כיפת השמים מפחד הגסטאפו. מחלת כיב הקיבה שהציקה לו גברה בתנאים אלה, ודימום כבד אילץ אותו לבסוף לעזוב את מחבואו, לחזור לפריז ולהיכנס לבית חולים לניתוח, אך זה לא הצליח להציל את חייו. סוטין נפטר ב-9 באוגוסט 1943 מכיב קיבה, ונקבר בבית הקברות מונפרנאס שבפריז.

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על שמו רחובות בחיפה, בתל אביב ובפתח-תקווה.

מוזכר בסיפור "עור" של רואלד דאל (פורסם בעברית באסופת הסיפורים "עור", 2000). סוטין נחשב לאחד האמנים המשפיעים שפעלו בפריז בין שתי מלחמות עולם. יצירותיו נמצאות במוזיאונים כמו: מוזיאון המטרופוליטן לאמנות בניו יורק, מוזיאון פומפידו ו-מוזיאון האורנז'רי בפריז, מוזיאון טייט מודרן בלונדון ומוזיאון סטיידלק באמסטרדם. יצירות נוספות נמצאות באוספים פרטיים. ערכם הכספי של ציוריו נאמד במיליוני דולרים[1]

ב-11 ביוני 1974, הנפיק השירות הבולאי סדרה של שלושה בולים שנקראה "אמנות הציור והפיסול 1974" , שבה נכלל בול שבו מופיע ציור של סוטין שכותרתו "נערה בכחול", שמוצג במוזיאון ישראל. השירות הבולאי מכר 1,370,000 בולים בתוך תקופה של חמישה חודשים עד להפסקת המכירה, שהנציחו כך את סוטין. [2]

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Ernst-Gerhard Guese (Hrsg), C. Soutine, 1893-1943, Stuttgart: G. Hatje, 1981. (בגרמנית)
  • Avigdor W.G. Posèq, Soutine: His Jewish Modality, Lewes, Sussex: Book Guild, 2001.
  • Maurice Tuchman, Esti Dunow, The impact of Chaim Soutine (1893-1943): de Kooning, Pollock, Dubuffet, Bacon, Ostfildern-Ruit: H. Cantz, 2002.
  • Михаил Герман, Хаим Сутин, Москва: Искусство-XXI в. (Художники русской эмиграции), 2009. (ברוסית)
  • Chaim Soutine and his contemporaries from Russia to Paris, Ben Uri, London: 4 to 28 October 2012; edited by Sarah MacDougall, Lauren Barnes, London: Ben Uri, The London Jewish Museum of Art, 2012.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא חיים סוטין בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "הצייר שאהב את צבעי הרקב", נעמה ריבה, גלריה, הארץ, יום א', 10 בנובמבר 2019, עמודים 1-2
  2. ^ יעקב צחור (עורך), בולי ישראל תש"ח - תשכ"ב, קטלוג מס' 12, רשות הדאר - השירות הבולאי , הוצאת כרטא, 1989, עמוד 155