חסינות (רפואה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

חֲסִינוּת היא מונח ביולוגי המתאר מצב שבו לגוף יש הגנות ביולוגיות מספקות בפני זיהום או חדירת מזהמים. לחסינות, שהיא פועל יוצא של פעילות מערכת החיסון, ישנם מרכיבים ספציפיים ולא ספציפיים. המרכיבים הלא-ספציפיים מתפקדים כיוצרי חיץ או מכשול לחדירת אובייקטים פתוגניים, או כאלמנטים המכחידים או נלחמים במגוון רחב של פתוגנים אלה. ייחודה של המערכת בכך שאינה ספציפית לגורם כלשהו (חיידק, נגיף, פטרייה או טפיל). חסינות ספציפית, או חסינות מסתגלת (אדפטיבית), היא חסינות שמסוגלת ללמוד לזהות מזהמים חדשים ולשפעל מערכת חיסונית ספציפית נגד מזהמים אלה.

חסינות אדפטיבית (נרכשת) נחלקת לעיתים קרובות לשני סוגים בהתאם לדרך שבה החסינות הושגה. חסינות טבעית מתרחשת כשהמפגש עם גורם המחלה אינו מכוון, ואילו חסינות מלאכותית או מכוונת מתרחשת כשהמפגש עם המזהם (או חלק ממנו) הוא מכוון - כפי שהדבר נעשה במקרה של חיסונים. כל אחת מהמערכות לעיל יכולה להתחלק הלאה בהתאם לדרך השגת החסינות. חסינות פסיבית היא יכולת חיסונית שהועברה לגוף באופן פסיבי (כמו למשל בהזרקה של נוגדנים או תאי T לבנים מתורמים זרים או מחלב אם). חסינות אקטיבית היא כזו שמתרחשת באופן אקטיבי בגוף עצמו, בתגובה למפגש עם אנטיגן. חסינות פסיבית היא קצרת טווח מטבעה, ופחות ספציפית מחסינות אקטיבית, שהיא ספציפית ביותר וארוכת טווח (לעיתים למשך כל החיים).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא חסינות בוויקישיתוף