טרי ניל
 | ||||
| מידע אישי | ||||
|---|---|---|---|---|
| לידה |
8 במאי 1942 בלפסט, צפון אירלנד | |||
| פטירה | 28 ביולי 2022 (בגיל 80) | |||
| שם מלא | ויליאם ג'ון טרנס ניל | |||
| עמדה | בלם, קיצוני | |||
| מועדוני נוער | ||||
| ||||
| מועדונים מקצועיים כשחקן* | ||||
| ||||
| ||||
| נבחרת לאומית כשחקן | ||||
| ||||
| קבוצות כמאמן | ||||
| ||||
| * הנתונים מתייחסים למשחקי הליגה בלבד | ||||
ויליאם ג'ון טרנס "טרי" ניל (אנגלית: William John Terence "Terry" Neill; 8 במאי 1942 – 28 ביולי 2022) היה שחקן ומאמן כדורגל צפון אירי.
קריירת משחק[עריכת קוד מקור | עריכה]
ניל נולד בבלפסט. החל את קריירת המשחק שלו בקבוצת באנגור, ובדצמבר 1959 עבר לשחק בארסנל. בעונתו הראשונה הוא שיחק בקבוצת הנוער של המועדון, ושיחק לראשונה בסגל הבוגר נגד שפילד ונסדיי ב-23 בדצמבר 1960, כשהיה בן 18. בתחילת שנות ה-60 הוא לא היה שחקן הרכב קבוע בארסנל, ובכל עונה במחצית הראשונה של העשור הוא השתתף בעשרה עד עשרים משחקים אם כי באחד המשחקים הוא ענד את סרט הקפטן למרות שהיה בן 19 בלבד.
ניל שיחק בעמדת הבלם או בעמדת הקיצוני, וביסס את מעמדו בהרכב בעונת 1964/1965 עם 29 משחקי ליגה, וכאחד מהשחקנים הצעירים בקבוצה של בילי רייט, ששמר על מעמדו גם כאשר ברטי מיי החל לאמן את ארסנל ב-1966. ניל הפך לשחקן הרכב ראשון באמצע שנות ה-60, ובמשך שלוש עונות ברציפות הוא שיחק ביותר מ-40 משחקים לעונה, וכן בהפסד של ארסנל ללידס יונייטד בגמר גביע הפוטבול ליג.
בתקופה זו ניל היה גם שחקן הרכב קבוע בנבחרת צפון אירלנד, וערך את הופעת הבכורה שלו כבלם ב-1961. הוא התמנה לתפקיד הקפטן של נבחרתו ב-1968, אך התקף של צהבת הגביל את הופעותיו עבור מועדונו ונבחרתו בעונת 1968/1969, והוא החמיץ את ההפסד של ארסנל לסווינדון טאון בגמר גביע הפוטבול ליג. ניל לא הצליח לחזור למעמד של שחקן הרכב קבוע, ובעונת 1969/1970 הוא שיחק רק ב-25 משחקים, ונראה היה שהוא כבר לא עונה על הדרישות של ארסנל. בסך הכל הוא שיחק ב-275 משחקים במדי ארסנל, והבקיע בהם 10 שערים.
קריירת אימון[עריכת קוד מקור | עריכה]
ניל חתם בהאל סיטי כמאמן-שחקן ביולי 1970, למרות שהיה רק בן 28, והוא היה לאחד המאמנים הצעירים ביותר בהיסטוריה של המשחק; לאחר מכן הוא הפך למאמן-שחקן גם בצפון אירלנד. ניל פרש ממשחק פעיל ב-1973, כאשר הוא משתתף ב-59 משחקים של נבחרתו ושובר את שיאו של דני בלנצ'פלאואר כשיאן ההופעות של הנבחרת, כאשר שיאו של ניל נשבר על ידי פט ג'נינגס מספר שנים לאחר מכן.
ניל עזב את האל סיטי ב-1974, והחליף את ביל ניקולסון בתפקיד המאמן של טוטנהאם הוטספר, היריבה הגדולה ביותר של ארסנל. הוא אימן את טוטנהאם במשך שתי עונות שבמהלכן המועדון כמעט ירד ליגה. ניל אימן גם את נבחרת צפון אירלנד במשרה חלקית בין 1971 ל-1975, במקביל לעבודתו בהאל ובטוטנהאם.
למרות חוסר הצלחתו בטוטנהאם הוא הובא על ידי הנהלת ארסנל כמחליפו של ברטי מיי ב-9 ביולי 1976, והפך למאמן הצעיר ביותר בהיסטוריה של ארסנל. המועדון זכה לתקופה קצרה של פריחה בסיועם של השחקנים החדשים מלקולם מקדונלד ופט ג'נינגס ושחקני הרכב מוכשרים כגון ליאם בריידי ופרנק סטייפלטון, והעפיל שלוש פעמים ברציפות לגמר גביע ה-FA (1978 - הפסד, 1979 - ניצחון, 1980 - הפסד); כמו כן, המועדון העפיל ב-1980 לגמר גביע המחזיקות, אך הפסיד בו בדו-קרב פנדלים לוולנסיה.
ההצלחה של ארסנל בטורנירי הגביע לא השתקפה בליגה, ומצבו של המועדון החמיר בעקבות עזיבתם של הכוכבים בריידי וסטייפלטון ופציעתו של מקדונלד. ניל לא הסתדר עם חלק משחקניו, והתקשה לשלוט בהרגלי שתיית המשקאות החריפים של חלק מהשחקנים. הפסד ביתי בגביע הליגה לוולסול ב-29 בנובמבר 1983 היה "הקש ששבר את גב הגמל", והוא פוטר מארסנל ב-16 בדצמבר.
ניל פרש כליל מכדורגל, ולאחר מכן פתח פאבי ספורט בהנדון ובהולבורן שבמרכז לונדון. בנוסף, הוא עבד כפרשן משחקים בערוץ הטלוויזיה של ארסנל.
נפטר ב-28 ביולי 2022.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Harris, Jeff & Hogg, Tony (ed.) (1995). Arsenal Who's Who, Independent UK Sports. ISBN 1-899429-03-4
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- פרופיל, באתר Transfermarkt
- פרופיל, באתר WorldFootball.net
- פרופיל, באתר National Football Teams
- פרופיל, באתר FootballDatabase.eu
- פרופיל המאמן, באתר Transfermarkt
| מאמני ארסנל | |
|---|---|
|
