טריו (צורה מוזיקלית)
טריו הוא מונח מוזיקלי שמקורו באיטלקית בה נוצר כחיקוי למילה דואו, על סמך המילה "Tre" – שלוש.
לטריו יש שתי משמעויות בהקשר צורני:
צורה מוזיקלית עצמאית[עריכת קוד מקור | עריכה]
משמעות זו פחות נפוצה וידועה, מתייחסת לצורה מוזיקלית עצמאית; פרק ל-3 קולות אובליגטו ללא ליווי בס, שהיה נפוץ בעיקר בסוף המאה ה-17 ובראשית המאה ה-18. רוב היצירות מז'אנר זה היו בעלות צביון אקדמאי, בשביל אקדמאים, במטרה להדגים חוקי קונטרפונקט ופוליפוניה.
דוגמאות ידועות מן המוזיקה למקלדת של יוהאן סבסטיאן באך הן האינוונציות התלת-קוליות, כל אחד מן הקאנונים מתוך וריאציות גולדברג פרט לאחד, ופרקי טריו נוספים במוזיקה לעוגב.
דוגמה נוספת בז'אנר זה היא מעין פוגה, שהתעצבה במאות ה-17 וה-18 בגרמניה וניתן למצוא אותה אצל מלחינים כגון יוהאן אדם ריינקן ובאך. טכניקת הכתיבה של הפרק מציגה נושא ושני נושאים נגדיים, המנוגנים יחד לאורך הפרק כולו, תוך כדי החלפת החומר בין הכלים/הקולות השונים. בטכניקת כתיבה זו אין סקוונצות או חילופי סולמות. דוגמה מן הרפרטואר של באך היא סונאטה למקלדת 965 BWV שעובדה מטריו סונאטה של ריינקן בלה מינור (1697).
תת-פרק בריקוד ובסקרצו[עריכת קוד מקור | עריכה]
משמעותו השנייה והנפוצה של המונח החלה דרכה במוזיקה לריקודים החל מן המאה ה-17, זמן שבו סוויטות עדיין תפקדו כמוזיקה לריקוד. תפקידו של הטריו היה לגוון את הריקוד ולספק לו משך נוסף של מוזיקה (מאחר שהיה נהוג לרקוד את פרק המינואט, למשל, במשך כ-5 דקות).
טריו היה השני מבין זוג ריקודים מתחלפים; הדוגמה הידועה והנפוצה ביותר היא מינואט-טריו-מינואט (דה-קאפו). הטריו הופיע גם בריקודים נוספים. בסוויטות של באך, לדוגמה, ריקודים כמו בורה, גבוט ופספייה היו מתחלפים בטריו. למרות המינוח, הטריו השתתף גם בריקודים בשניים או בארבעה קולות. רוב קטעי הטריו במאות ה-17 וה-18 היו כתובים באותו סולם, בסולם מקביל, או בסולם רלטיבי.
דוגמה מעניינת לחילופי ריקודים עם טריו ניתן למצוא בקונצ'רטו הברנדנבורגי הראשון מאת באך. סכימת הפרק נראית כך:
(Menuet-Trio-Menuet (3\4) - Polonaise (3\8) - Menuet (3\4)-Trio (2\4)-Menuet (3\4
באך מקפיד על הגיוון ובאופן חריג, מחליף את המשקל בין המינואט השני לטריו שלו.
במהלך התקופה הקלאסית עוצבו והשתרשו ווריאנטים שונים על הטריו; לרוב מטרתם הייתה גיוון הפרק על ידי הכנסת חומר חדש והלך רוח שונה.
בסימפוניה הקלאסית הטיפוסית היה המינואט פרק קבוע בכמעט כל סימפוניה; אותו מינואט שמר על צורתו שכוללת טריו. הטריו בדרך כלל פתח בתזמור דליל יותר מן המינואט שקדם לו, והיה, לרוב, לחלק סולני בעבור סקציית כלי הנשיפה של התזמורת.
בחלק מן הסימפוניות של היידן היה הטריו פרק שבו ניגן סולן. ניתן למצוא זאת בסימפוניות מס' 6 ("הבוקר") 7 ("הצהריים") ו-8 ("הערב") וכן בכמה סימפוניות מאוחרות, כמו למשל בסימפוניה מס' 95 (סולו לצ'לו) או במס' 98 (סולו לאבוב).
בסימפוניות של בטהובן, בעיקר במס' 1, 3, 4, 8, ו-9, הטריו נותן הרגשת ניגוד חזקה לפרק הסקרצו שתוחם אותו, בכך שהוא מתוזמר בעיקר לכלי הנשיפה (הדוגמה הבולטת והידועה היא הסולו לשלוש הקרנות בסימפוניה השלישית) ובהיותו בעל מרקם קליל, וחד פחות מן הסקרצו.
בסימפוניות של היידן, מוצארט ושל שוברט הטריו לעיתים מוגש כלנדלר (הנתחם במינואט), כמו בסימפוניה מס' 36 מאת מוצרט ("לינץ"), בסימפוניה מס' 104 של היידן או בסימפוניה החמישית מאת שוברט.
השינוי שיוצר הטריו בא לידי ביטוי לעיתים גם בשינוי הסולם, כמו למשל בדוגמה היחסית נועזת ברביעיות אופוס 77 מאת היידן. המינואט ברביעייה הראשונה כתוב בסול מז'ור, כאשר הטריו עובר לסולם שנחשב אז למרוחק – מי במול מז'ור. ברביעייה השנייה, המינואט (שבפועל הוא סקרצו) הוא בסולם פה מז'ור, כשהטריו הוא בסולם רה במול מז'ור, וגם בעל אופי מנוגד לחלוטין לסקרצו.
על מנת להדגיש את תחושת השינוי, עושה בטהובן גם הוא החלפה לא שגרתית לזמנו, אך הפעם הוא משנה את המשקל (למרות שדבר כזה היה קיים כבר, כמו בדוגמה של באך). בסימפוניות מס' 6 ו-9 הטריו הוא במשקל זוגי, כשהסקרצו התוחם אותו הוא במשקל המשולש הסטנדרטי.
בראשית המאה ה-19 הופיעה צורה ובה הופיע הטריו פעמיים במהלך הפרק ויצר צורה שהסכימה שלה היא A-B-A-B-A. צורה זו מופיעה בסימפוניות מס' 4 ו-7 מאת בטהובן, וכן בסימפוניה הרביעית מאת שומאן. צורה מורכבת אף יותר הופיע קודם לכן אצל מוצרט, בחמישית הקלרינט. בצורה הזו יש שני קטעי טריו שונים בתוך פרק המינואט. סכימת הפרק היא: A-B-A-C-A. הטריו הראשון כתוב ללא הקלרינט. ניתן למצוא את הצורה הזו מאוחר יותר גם בסמפוניות מס' 1 ו-2 מאת שומאן.
המונח "טריו" המשיך להיות שימושי בהמשך המאה ה-19, ביצירותיהם של ברהמס, צ'ייקובסקי, ברוקנר ואף אצל מאהלר. הקונספט של הנגדת קטע ביניים (גם אם לא כונה עוד "טריו") לפרק בעל אופי של סקרצו חדר אף למוזיקה במאה ה-20.