יואל ברנד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: הטיה לטובת ברנד, אין מקורות שניוניים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: הטיה לטובת ברנד, אין מקורות שניוניים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
יואל ברנד
יואל ברנד, 1961
יואל ברנד, 1961
לידה 25 באפריל 1906
נאסוד, טרנסילבניה
פטירה 13 ביולי 1964 (בגיל 58)
ישראל
מדינה גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות נחלת יצחק עריכת הנתון בוויקינתונים
ידוע בשל תוכנית סחורה תמורת דם
מפלגה המפלגה הקומוניסטית של גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
בת זוג האנזי ברנד
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

יואל ברנד (25 באפריל 190613 ביולי 1964) היה פעיל ציוני יהודי הונגרי, איש מפתח בניסיונות להצלת יהדות הונגריה במהלך השואה מגירוש למחנה ההשמדה אושוויץ, במשא ומתן שכונה "סחורה תמורת דם".

בשנת 1942 הצטרף ברנד לוועדת העזרה וההצלה בבודפשט, וב-1944 הציע לו אדולף אייכמן לשאת ולתת מטעמו עם בעלות הברית, עם שאיפה להצלת מיליון יהודים תמורת 10,000 משאיות, אספקה ושחרור 100 אלף יהודים כמקדמה. לצורך כך ניתנה לברנד אפשרות לצאת מהונגריה לטורקיה כדי לקדם את העסקה. ברנד נפגש עם אנשי הסוכנות בטורקיה, והם הסגירו אותו לבריטים, שעצרו אותו ברכבת בסוריה. הוא הועבר משם למעצר במצרים למשך כארבעה חודשים, עד שההצעה כבר לא הייתה רלוונטית. במהלך המעצר נפגש ברנד עם אנשי סוכנות, שהבכיר שבהם היה משה שרת, לימים ראש ממשלת ישראל. במשך שארית חייו האשים ברנד את הסוכנות היהודית ואת הבריטים בסיכול האפשרות להצלה, ובהמשך הצטרפו לטענות היסטוריונים וסופרים, כגון משה ברנט ובן הכט.

כנגד טענותיו עלתה הסברה שהתוכנית עשויה הייתה להיות הטעיה, ושתכליתה האמיתית הייתה ניסיון ליצור ערוץ חשאי ולא-רשמי בין היינריך הימלר, שפעל מאחורי גבו של היטלר, למערב, וכן לחתור תחת הקשרים בין הסובייטים לבריטים ולאמריקנים באמצעות יצירת רושם של מגע כזה. טענה נוספת היא שאי אפשר היה להגשים את התוכנית המוצעת ללא תמיכת ממשלות בריטניה וארצות הברית, שהאמינו שעסקאות ההצלה מחבלות במאמץ המלחמתי נגד גרמניה הנאצית.[1] בנוסף נטען שתסכולו של ברנד נבע מהערכה מופרזת כאילו "היהודים שולטים בכל העולם", כפי שהאמינו הנאצים והדגישו בשיחותיהם עמו,[2] בעוד שלמעשה מצבו של היישוב היהודי בארץ ישראל היה גרוע ועלוב, ונע בין חוסר אונים לבין חשדות בשיתוף פעולה עם הגסטאפו.[3]

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברנד נולד בשנת 1906 בנאסוד (Naszód) שבטרנסילבניה (כיום רומניה). בשנת 1910 עבר עם משפחתו לארפורט שבגרמניה, שם גדל והתחנך. ברנד היה קומוניסט ועבד בקומינטרן בתפקיד ימאי ובתפקידים כלליים במדינות רבות כגון הפיליפינים, יפן, סין ודרום אמריקה. כשחזר לגרמניה עלה מעמדו בקרב הקומוניסטים. מעמדו הוביל למעצרו באירועי שריפת הרייכסטאג בשנת 1933. ברנד שוחרר מהמעצר בשנת 1934, עזב את גרמניה ועבר לבודפשט בירת הונגריה. בבודפשט ברנד עבד בחברת טלפונים. עם הזמן הוא הפך לציוני, היה חבר הנשיאות של קרן היסוד, היה חבר בהנהגת "איחוד פועלי ציון" ונמנה עם המשרד הארצישראלי. בנוסף, הצטרף לצעירי מפא"י.

בשנת 1935, התחתן עם חברה בתנועה הציונית בבודפשט, האנזי הרטמן, בעלת מפעל לכפפות, גרביים וסוודרים. ביולי 1941, נתפסה אחותה של האנזי וגורשה לאוקראינה בגירוש מרוכז מהונגריה של יהודים שלא הצליחו להוכיח שיש להם אזרחות הונגרית. בין 14,000 ל-16,000 מהמגורשים נורו על ידי האס אס ב-27 באוגוסט וב-28 באוגוסט 1941. ברנד שילם ליוזף קראם, סוכן ריגול הונגרי, כדי להציל את אחותה של האנזי. מקרה זה היה תחילת מעורבותו של ברנד בהברחת פליטים יהודיים מפולין ומסלובקיה לחלקים הבטוחים שבהונגריה.

כשמצב היהודים באירופה התערער, צירף ברנד למאמצי ההצלה שלו את ישראל קסטנר, עורך דין ציוני ועיתונאי במחוז קלוז', ואת שמואל שפרינגמן, יהודי פולני ציוני בעל חנות תכשיטים, שהפך לגזבר הוועדה.

בתחילת שנת 1943 הצטרף לקבוצה אוטו קומוי. קומוי, מהנדס הונגרי, קצין לשעבר, בוגר מלחמה שכיהן כיושב-ראש הפדרציה הציונית בהונגריה שבבודפשט. הצטרפותו של קומוי הביאה לקבוצה את האמינות לה נזקקה. הוא הפך ליושב ראש הקבוצה וכך נוצרה ועדת העזרה וההצלה בבודפשט שכללה כעת את קומוי, קסטנר, יואל והאנזי ברנד, שאנדור אופנבך, אנדריאס ביס, ד"ר משה (מיקלוש) שווייגר (בר צבי), משה קראוס ואויגן פרנקל (שני האחרונים ציונים ואורתודוקסים) וארנו סילאדי (חבר השומר הצעיר). על פי עדותו של ברנד במשפט אייכמן, עד כיבוש הונגריה בידי הגרמנים עזרה ועדת העזרה וההצלה ל-22,000-25,000 יהודים מהשטחים שהיו בשליטת הנאצים להגיע להונגריה, על ידי אספקת תעודות מזויפות, מגורים, ביגוד וכסף.

סחורה תמורת דם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – סחורה תמורת דם
יואל ברנד, 1944

המפגש עם אייכמן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום ראשון, 19 במרץ 1944, פלשה גרמניה להונגריה ללא התנגדות. ברנד הוחבא אצל יוזף וינינגר, שליח של האבווהר גרמני, שקיבל כסף מברנד בתמורה למתן מידע על הפליטים היהודיים. ברנד עצמו שילם בין 8,000 ל-20,000 דולר בשביל מקום מסתור.

על פי עדותו של ברנד במשפט אייכמן, וינינגר קישר בינו לבין אדולף אייכמן באפריל 1944. ברנד נלקח לבית מלון בו התקיימה הפגישה, בה נכח גם קורט בכר - קצין אס אס ונציג של היינריך הימלר.

על פי העדות, אמר אייכמן לברנד: "היודע אתה מי אני? אני הממונה על המבצע ("Aktion"). באירופה, בפולין, בצ'כוסלובקיה, אוסטריה המבצע הושלם, ועכשיו הגיע תורה של הונגריה". אייכמן הוסיף כי בחן את ברנד כאיש הג'וינט והסוכנות היהודית, וקבע כי הוא "מסוגל לפעול":

הוא אמר כי קרא לי כדי להציע לי עסקה, כי הוא נכון למכור לי מיליון יהודים, ״סחורה תמורת דם, דם תמורת סחורה״. זו היתה אמרתו אז. הוא שאל אותי ותוך כדי כך פלט פליטת פה, שמהדהדת באוזני עד היום הזה׃ ״מה אתם רוצים (להציל)? – נשים כשרות ללדת, גברים כשרים לייצור״ – כך הוא אמר – "לייצור" (erzeugungsfähig) ולא ״להפרייה״ (zeugungsfähig) – ״ילדים, קשישים? דַבֵּר!" [...] "ובכן מה אתה מעדיף, סחורה או דם?" מה יותר ממיליון לא יכול היה לתת לי, לפי דבריו, אולי מאוחר יותר.

עדות יואל ברנד במשפט אייכמן, כרך 2, עמוד 850

ברנד אמר לאייכמן שהוא אינו מוסמך לקבל החלטה זו, ושאל היכן ישיג לו תמורה, כשכל ציוד היהודים הוחרם על ידי הגרמנים. אייכמן השיב כי הוא אינו מעוניין בכסף או בסחורה הונגרית אלא בסחורת חוץ, והציע לנסוע לחו"ל ולדון ישירות עם "אנשיו". בפגישת המשך הודיע לברנד כי הוא מעוניין במשאיות, מיליון יהודים עבור 10,000 משאיות, וכי המשאיות חייבות להיות חדשות, מאובזרות ומצוידות להפעלה בחורף. ברנד הוסיף בעדותו כי אייכמן הציע "להשיב טובה תחת טובה" אם המשאיות יוטענו במצרכים, קפה, תה, שוקולד וסבון.

אייכמן הציע לברנד כמקדמה לשחרר 100,000 יהודים. הוא אמר לברנד: "תיקח אותם מאיפה שאתה רוצה, הונגריה, אושוויץ, סלובקיה - מאיפה שאתה רוצה ואיזה שאתה רוצה". ברנד נשאל איפה הוא מעוניין לבצע את ההסכם והוא בחר באיסטנבול. ברנד שאל מי נותן לו ביטחונות שהיהודים באמת ישוחררו, ולכך ענה אייכמן כי אם יחזור עם תשובה חיובית, הוא יפוצץ את מתקני אושוויץ ויעביר 100,000 יהודים תמורת 1,000 המשאיות הראשונות.

על הצעתו של אייכמן העיד ברנד במשפט קסטנר: "כשעזבתי את המבנה, הרגשתי כמו משוגע, מה אנחנו נעשה עם ההצעה המפלצתית הזאת? ... אני הכרתי את הגרמנים והשקרים האכזריים שלהם היטב, אבל המחשבה על 100 אלף יהודים בתור מקדמה עינתה את מוחי, לא הייתה לי שום זכות לחשוב על שום דבר מעבר לזה". ברנד האמין שאם יחזור מאיסטנבול עם הבטחה בלבד, יינצלו לפחות 100 אלף יהודים.

ברנד נפגש עם אייכמן שוב, הפגישה האחרונה ביניהם התקיימה ב-15 במאי 1944. אייכמן אמר לברנד שהמשלוחים לאושוויץ עומדים להתחיל - כפי שאכן קרה - אבל היהודים לא ייהרגו כל עוד השיחות מתקיימות. אייכמן אף הציע לפוצץ את אושוויץ ולשחרר בהתחלה "עשרה, עשרים, חמישים אלף יהודים", כל עוד יקבל מאיסטנבול הסכמה עקרונית להצעה שלו.

המפגש עם הסוכנות היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

יום לאחר המפגש האחרון עם אייכמן, קיבל ברנד גיבוי מלא מהיודנראט ההונגרי, ונסע עם שותף, בנדי גרוס, יהודי הונגרי שהתנצר, (שמו ההונגרי: אנדור גרוז או אנדריי גיאורגי),[4] ואשר על פי היסטוריונים רבים היה סוכן כפול, שריגל עבור הגרמנים, ההונגרים, הבריטים ואף האמריקאים, ונסע תחת כיסוי של מנהל חברת הובלות הונגרית שנוסע למשא ומתן עם שלטונות טורקיה לגבי הסכם הובלות. ברנד יצא ב-15 במאי 1944 עם הרמן קרומיי לווינה. גרוס עזב את בודפשט יומיים לאחר מכן.

בווינה קיבל ברנד דרכון גרמני עם השם אויגן באנד, הוא שלח מברק לסוכנות היהודית באיסטנבול (אז נקראה קונסטנטינופול) להודיע שהוא מגיע. תחילה טס לסופיה ומשם לאיסטנבול, במטוס שנועד לדיפלומטים גרמנים, והגיע ב-19 במאי. במברק שקיבל חזרה נאמר לו שחיים יפגוש אותו באיסטנבול. ברנד התרגש מאוד כיוון שחשב שמדובר בחיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית, אבל הכוונה הייתה לחיים ברלס, יושב ראש קבוצה של שליחים ציונים מאיסטנבול.

בכל תקופת ניסיונות ההצלה, ראשי הסוכנות היו מוקפים בכ־6 ארגוני מודיעין, בריטי ואמריקאי, שעקבו וצוטטו בכל מה שנאמר בפגישות האינטימיות שלהם.[5] ראשי המעצמות התנגדו לעסקאות כעין אלו שהיוו תקיעת טריז בשיתוף הפעולה המלחמתי בין המערב ולבין הסובייטים, וניסיון השהיה של המלחמה לצורך ריכוז כוחות גרמניים בחזית המזרחית,[6] לפיכך כל גורם שהתחבר אל ברנד ושותפו נחשב כגורם עוין המסייע לגרמנים בהגשמת מטרותיהם האסטרטגיים.[7]

בהגיעו לאיסטנבול, גילה ברנד שלא רק שאף אחד לא חיכה לו בנמל התעופה, אלא שהוא גם עלול להיעצר ולהיות מגורש וחשב שהסוכנות בגדה בו. בפועל, כשנחת, חיים ברלס עדיין ניסה להשיג לו ויזת כניסה לאיסטנבול. בעיה נוספת הייתה שבדרכון שמו היה אויגן באנד, מה שלא היה ידוע לחיים ברלס. בסופו של דבר בנדי גרוס, שהיה מקושר מאוד, עשה מספר טלפונים והשיג לברנד אישור כניסה לאיסטנבול.

ברנד התעצבן מאוד על התקרית הזאת והגיע נרגש לפגישה עם הנציגים היהודים. הוא אמר להם:

"חברים, אתם מבינים מה כרוך בכך? אנחנו צריכים לבצע משא ומתן, עם מי אני יכול לשאת? יש לכם את הכוח לבצע הסכמים? 12 אלף יהודים מגורשים מדי יום, זה 500 כל שעה, הם צריכים למות כי אין פה אף אחד שיכול לבצע? אני רוצה לשלוח מברק מחר כדי שיהיה הסכם מאובטח, אתם מבינים במה זה כרוך, חברים?"

הנציגים היהודים אמרו לברנד שמשה שרת, יושב ראש המחלקה המדינית בסוכנות היהודית ונציג התנועה הציונית מול המנדט הבריטי, יגיע לאיסטנבול לפגוש אותו, דבר שגרם לברנד לקוות שהעניינים מתנהלים בצורה רצינית. הוא סיפר להם על אושוויץ (כנראה מדיווחו של רודולף ורבה) ועל דרישתו לבטל את תאי הגזים. מאוחר יותר אמר ברנד שהם לא ירדו לסוף דעתו, "הם כנראה לא ראו את המוות יום יום, כמונו בבודפשט".

הסוכנות נתנה לברנד דף לכתוב עליו את עיקרי ההסכם שהוא מעוניין בו ושיוסכם על ידי אייכמן. המסמך הבטיח לגרמנים 4,000 דולר על כל 1,000 יהודים שישוחררו לארץ ישראל ומיליון פרנק שווייצרי על כל 1,000 יהודים שישוחררו לספרד. בנוסף בעלות הברית יעניקו ציוד ליהודים במחנות הריכוז ויעניקו לגרמנים ציוד ואספקה. ברנד שלח מסמך זה לאייכמן, בתקווה שלפחות הגירושים לאושוויץ יפסקו זמנית.

המעצר על ידי המודיעין הבריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מספר ימים באיסטנבול, היה ברור לברנד שמשה שרת לא יגיע, והויזה הבריטית של ברנד עמדה לפקוע. ברנד נשאל אם הוא מעוניין להגיע לחלב שנמצאת על גבול סוריה-טורקיה ושם יוכל לפגוש את שרת. ברנד הסתייג כיוון שהיה זה שטח שנשלט על ידי הבריטים והוא פחד שהם יעכבו את התוכניות שלו ויחקרו אותו. בסופו של דבר הוא הסכים ועלה על רכבת מלווה בשני חברי הסוכנות היהודית.

ברכבת, ברנד היה עוד יותר מתוח, כיוון שניגשו אליו אנשים מברית הציונים הרוויזיוניסטים של זאב ז'בוטינסקי ומאגודת ישראל. הם אמרו לו שהבריטים מתכוונים לעצור אותו בחלב, "הבריטים הם לא בני ברית שלנו בנושא הזה", אמרו לו האנשים והזהירו אותו שהוא לא יורשה לחזור אם ימשיך את המסע שלו.

בעדותו אמר ברנד שהוא נבהל מאוד כשהוא שמע דברים אלה, כיוון שלא לחזור לבודפשט, משמעותו כישלון במשימה וסיכון חיי בני משפחתו ומיליון יהודים הונגרים. ברכבת הובטח לו על ידי אחד ממלוויו מהסוכנות שלא ייעצר בחלב והוא קיווה שזה יקרה. ברנד אמר: "לא יכולתי להאמין שאנגליה, המדינה האירופית היחידה שהמשיכה להילחם (בגרמנים), אותה אנגליה, אשר הערכנו כלוחמת למען החופש, תרצה להקריב אותנו, העניים והחלשים ביותר".

ב-7 ביוני 1944, הגיע ברנד לחלב ונחטף מיד לג'יפ צבאי על ידי אנשי המודיעין הבריטי.

מידע מהעסקה הנרקמת בין ברנד לאייכמן דלף ללונדון ולוושינגטון. הקבינט לענייני פליטים בלונדון, שכלל את האחראי לקהילה הזרה מטעם הממשלה, אנתוני אידן, ואת אוליבר סטנלי, מזכיר המדינה, דן בהסכם "סחורה תמורת דם" והחליט להתנגד להסכם זה. אם ההצעה הייתה מגיעה ישירות מהאס אס זאת הייתה סחטנות, ואף אחד לא היה שוקל לתת ציוד לחיזוק האויב, אך כיוון שהיה פה ניסיון להציל את היהודים, הוחלט לדון על כך כדי לא לקבל ביקורת פנימית בבריטניה.

אי חזרתו של ברנד לבודפשט תוך שבועיים, כפי שנקבע עם אייכמן, הוערכה כאסון על ידי חברים בוועדת העזרה וההצלה בבודפשט. אייכמן תבע מהם לדעת האם הסכם דם תמורת משאיות הוסכם בבריטניה. ב-9 ביוני אמר להם אייכמן: "אם אני לא מקבל תשובה חיובית תוך שלושה ימים, אני מפעיל את מחנה הריכוז באושוויץ".

המפגש עם משה שרת ושביתת הרעב[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברנד העיד שהוא נלקח לווילה ערבית, בה היו קצינים רמי דרג בריטים, וב-11 ביוני הוא נפגש עם משה שרת, איתו דיבר לאורך כל היום בשתי פגישות של שש שעות כל פגישה. שרת רשם ביומנו: "אני חייב להסתכל בספקנות קטנה על דבריו (של ברנד): 'בבקשה תאמין לי, הם הרגו שישה מיליון יהודים, נשארו רק שני מיליון חיים'".

לאחר הפגישה השנייה, שרת דיבר עם הקצינים הבריטים, חזר לברנד ואמר לו: "יואל היקר, אני צריך להגיד לך משהו מר כעת", הוא אמר לברנד לנסוע דרומה, לא לבודפשט, כי כך הבריטים דורשים. ברנד החל לצעוק עליו: "אתה יודע מה אתה עושה? זה פשוט רצח! זה רצח המוני. אם אני לא אחזור, האנשים הטובים שלנו יישחטו! אשתי! אמא שלי! הילדים שלי יהיו הראשונים! ... אני בא לכאן תחת דגל הפסקת האש. הבאתי לך מסר, אתה יכול להסכים איתו או לסרב לו, אבל אין לך שום זכות להחזיק את השליח".

למרות מחאתו, ברנד נלקח לקהיר, שם נחקר על ידי הבריטים בין 10 ל-12 שעות ביום. ביום העשירי, ברנד החל לשבות רעב, וכתב מכתב לסוכנות היהודית: "ידוע לי כעת שאויב של העם שלנו מחזיק אותי ולא מתכוון לשחרר אותי בעתיד הקרוב. החלטתי להתחיל שביתת רעב שוב ואעשה את מירב היכולת כדי לפרוץ את הכידון אשר שומר עלי". ביום ה-17 קיבל ברנד פתק, מאיש הסוכנות היהודית שהיה איתו בחלב, שהמליץ לו לא להיות קשה.

ברנד טען בספרו שלורד מוין, השר הבריטי לענייני המזרח התיכון וחבר קרוב של ראש הממשלה, וינסטון צ'רצ'יל, חקר אותו. לדבריו מוין אמר לו: "מה אני אעשה עם מיליון יהודים? איפה אשים אותם?".[8] שלמה אהרונסון כתב שלורד מוין מעולם לא חקר אותו, וברנד המציא את הדברים על בסיס אמירות ששמע בוועידת מפא"י שבה דיווח משה שרת על הגישה הצוננת שנתקל בה בלונדון. ברנד ניסח אותם כהצדקה בדיעבד לרציחתו של מוין ב-6 בנובמבר 1944 על ידי שני אנשי לח"י, אליהו בית צורי ואליהו חכים.[9]

במהלך שיחות עם משה שרת, ב-6 ביולי 1944, הביע אנתוני אידן "סימפתיה עמוקה" כלפי היהודים, אך אמר כי הוא צריך לעבוד בתיאום עם האמריקאים והסובייטים, שלא היו יכולים לשאת ולתת עם האויב.

הדליפה לתקשורת וסיום ההצעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המודיעין הבריטי הדליף מידע ממשימתו של ברנד לתקשורת. ב-19 ביולי 1944, רדיו BBC פרסם סיפור אשר שני נציגים מהממשלה ההונגרית הגיעו לטורקיה והציעו שכל היהודים שעדיין בהונגריה יורשו לעזוב לבריטניה ואמריקה תספק כמות מסוימת של תרופות ומשלוח כולל משאיות ותקבל הבטחה שבציוד לא ישתמשו במערכה המערב אירופית. הצעה זאת, שכונתה על ידי ה-BBC "סחטנות הומניטרית", הייתה ניסיון גס לפצל את בעלות הברית (על פי ה-BBC), ובדיווח הוסיפו שלא ברור מה התוכניות של השלטונות הגרמנים והונגרים. לאחר שידור זה, יואכים פון ריבנטרופ, שר החוץ הגרמני, ביקש לדעת האם זה נכון. לאחר פרסום זה, יצא לאור פרסום נוסף על ידי הטיימס הלונדוני אשר כינה את הסיפור כ"אחד הנתעבים" ביותר שהמלחמה סיפקה.

ההדלפות חיסלו את כל מה שנשאר מהיוזמה, אף על פי שהגירוש ההמוני של יהודי הונגריה הופסק כבר על ידי הממשלה ההונגרית ב-7 ביולי.

הבריטים שחררו את ברנד באוקטובר 1944 אבל אסרו עליו לנסוע להונגריה, ואילצו אותו לנסוע לארץ ישראל. בארץ ישראל ניסה ברנד ליצור קשר עם חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית. ויצמן הגיב למכתבו של ברנד כשכתב לו שהוא מוזמן לתאם עמו פגישה מול המזכיר שלו. לטענת ברנד הפגישה לא התקיימה מעולם.

תוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך כל המגעים עם הפעילים הציונים בבודפשט, ההנהגה הגרמנית לא הראתה כוונה רצינית להרפות ממדיניות ההשמדה, ואף הייתה נחרצת עוד יותר בפעילות ליישומה המלא. ברנד יצא לדרך מלווה בהבטחתו של אייכמן שאין המגורשים נשלחים לאושוויץ ותוך התראה שעל היהודים להזדרז בתשובתם, אך בפועל עשרות אלפי יהודים נשלחו להשמדה לאושוויץ. גם במקומות אחרים באירופה נמשכה פעילות ההשמדה במלוא עוזה.[10]

בבודפשט, הוועדה חיכתה לחזרתו של ברנד ולחדשות מבעלות הברית. הוועדה לא באמת האמינה שבעלות הברית יסכימו לתת הטבות לנאצים, אבל היא קיוותה שתהיינה מחוות אשר יעכבו את הנאצים עד להגעת הצבא האדום. כישלונו של ברנד להגיע לבודפשט הוביל את אנשי הוועדה לדכדוך כתוצאה מחוסר הדאגה כלפי יהודי הונגריה.

הטעות של הוועדה (ואף של אייכמן) הייתה שהיא אימצה אמונה טוטאלית כלפי הכוח היהודי. הוועדה האמינה שמנהיגי היהודים יוכלו לעבור באופן חופשי בעולם בזמן המלחמה ולשכנע את בעלות הברית לעשות מה שצריך בשביל להציל את יהודי הונגריה. הם האמינו ברצון הטוב של בעלות הברית, אף על פי שבעלות הברית התעסקו במערכה בנורמנדי ולא היה סביר שייענו ליוזמה שתסייע לגרמנים בזמן מלחמה.

רבים מחוקרי השואה, ובהם: יהודה באואר, ישראל גוטמן, שאול פרידנדר ולני יחיא, וכן חוקרים אחרים שייחדו את עבודותיהם להצלה ולחקר תוכניות הכופר, ביניהם: דינה פורת, יחיאם ויץ, חוה אשכולי, גילה פטרן וחנה יבלונקה, גורסים שלא היה ממש בתוכנית זאת, ולא הייתה אפשרות להצלה גדולה הרבה יותר מזו שעשה היישוב.[11]

ב-27 במאי 1944 נעצרה ועונתה האנזי ברנד, אך לא היה לה כל מידע לגבי בעלה.

כאות ל'רצון טוב' מצד אייכמן, הועברו ביולי 1944 רכבות משא שעליהן 21 אלף יהודים למחנה שטרסהוף. רובם היו לעובדי כפייה ושרדו.[12]

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שברנד שוחרר מהמעצר הבריטי, הוא הצטרף ללח"י.[13] המשימה באיסטנבול יצרה סדק בינו לבין אשתו.

יצחק שמיר, ממפקדי לח"י, הציע לו לכתוב ספר על הכשלת שליחותו. ברנד כתב את הספר, אולם כשנודע הדבר לאנשי מפא"י הם הפעילו עליו לחצים לגנוז אותו, משום שהוא עלול להזיק לאינטרס המדיני של ישראל: המדינה היהודית דרשה ממדינות העולם לתמוך בהקמתה בין היתר משום שלא סייעו ליהודים בזמן השואה, וספר שיגלה כי גם מנהיגי המדינה היהודית העתידית לא עשו כפי יכולתם לסייע עלול היה לפגוע בעמדה זו. טדי קולק הציע לברנד כסף ואיים עליו, ובסופו של דבר שכנע אותו להוציא את ספרו בהוצאת הספרים של מפא"י. הספר, בשליחות נידונים למוות, שפורסם עם אחרית דבר מאת משה שרת, היה שונה מאוד מכתב היד המקורי, אולם קולק נכשל במאמציו למנוע את פרסום הגרסה המקורית, הבלתי מרוככת, בגרמניה. הניסיונות הללו הביאו לכך שברנד פרסם ספר נוסף, השטן והנפש, שכתב עם אשתו, ובו נכללו גם מכתבים שכתב לו טדי קולק ובהם משתקפת חרדה מפני חשיפת מחדלי ההצלה של מפא"י.[13]

ברנד נפטר מהתקף לב ב-13 ביולי 1964, בעת שנפש בגרמניה לאחר עדותו במשפטו של הרמן קרומיי.[14] הוא נטמן בבית העלמין נחלת יצחק והותיר אחריו את רעייתו ושני ילדים. בשנת 1965 כתב המחזאי הגרמני היינר קיפהארט (Heinar Kipphardt) הצגה בשם "סיפור יואל ברנד". לפני כן יצר המחזאי סרט טלוויזיה בנושא. ביום הזיכרון לשואה ולגבורה 2017 הוענק לו "אות המציל היהודי" מטעם המרכז העולמי של בני ברית.[15]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יואל ברנד, בשליחות נידונים למוות, הוצאת עיינות, תל אביב תשי"ז
  • יואל והאנזי ברנד, השטן והנפש, הוצאת לדורי, 1960
  • בן הכט, כחש, 1970
  • דניאל ברנד, במלכודת הרשע, האדישות והסילוף, פעולות ההצלה של הנזי ויואל ברנד בשואה ומחירן, ידיעות אחרונות ספרי חמד, 2017

Andreas Biss, A Million Jews to Save: Check to the Final Solution, Hutchinson, 1973

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יואל ברנד בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יהודים למכירה? : משא ומתן בין יהודים לנאצים. 1933-1945, יהודה באואר, 2001, עמ' 231-230.
  2. ^ חץ בערפל: דוד בן-גוריון, הנהגת היישוב וניסיונות הצלה בשואה, טוביה פרילינג, 1998, עמ' 747.
  3. ^ שלמה אהרונסון, א-מ המלכודת הנאצית 8, האוניברסיטה המשודרת, דקה 02:30.
  4. ^ תמונתו של אנדור גרוז - בנצי גרוס
  5. ^ שלמה אהרונסון, א-מ המלכודת הנאצית 8, האוניברסיטה המשודרת, דקה 10:50.
  6. ^ יהודים למכירה, עמ' 230–231, חץ בערפל: דוד בן-גוריון, הנהגת היישוב וניסיונות הצלה בשואה, טוביה פרילינג, 1998, עמ' 676.
  7. ^ המלכודת הנאצית, שלמה אהרונסון, הוצאת משרד הביטחון, סדרה: אוניברסיטה משודרת, 2011, עמ' 115.
  8. ^ "מה אעשה במיליון יהודים?" שאל לורד מוין את יואל ברנד, דבר, 4 באפריל 1954
  9. ^ שלמה ארונסון, David Ben-Gurion and the Jewish Renaissance, הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', 2010. עמ' 146.
  10. ^ האם מאבק על הישרדות: הנהגת יהודי סלובקיה בשואה 1938-1944, גילה פטרן, 1992, עמ' 195. המלכודת הנאצית, שלמה אהרונסון, הוצאת משרד הביטחון, סדרה: אוניברסיטה משודרת, 2011, עמ' 136.
  11. ^ השנים הנעלמות והחור השחור, שבתי טבת, תשנ"ט 1999, עמ' 205–206. המחבר התייחס בצורה כללית לארבעת עסקאות הכופר, ובניהן עסקה זאת.
  12. ^ מחנה שטרסהוף באתר יד ושם
  13. ^ 1 2 תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, עמ' 408.
  14. ^ א. דויטשקרון, ארונו של יואל בראנד יוטס ביום ב' לישראל, מעריב, 15 ביולי 1964
  15. ^ הזמנה לטקס אות המציל היהודי ביום השואה 2017.