יוריי
 |
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: ויקיזציה וניסוח.
| |
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: ויקיזציה וניסוח. | |
יוריי (ביפנית: 幽霊) הוא שם כולל לרוחות רפאים יפניות. השם מורכב משתי אותיות קאנג'י ,幽( yū ), שפירושו "קלוש" או "עמום" ו霊( rei ), שמשמעותו "נשמה" או "רוח". בדומה לתפיסות הסינית והמערבית, גם יוריי נחשבות לנשמות שמסיבה כלשהי נמנעת מהן השלווה שלאחר המוות.
רקע דתי והיסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]
האמונה ברוחות בפולקלור היפני מושפעת ממיתולוגיה ומאמונות עממיות של דת השינטו (דת יפנית עתיקה), הבודהיזם והטאואיזם שהגיעו ליפן מסין. בשינטו רווחת האמונה שלאחר מותו, אדם יכול להפוך לרוח או לקאמי (סוג של ישות על טבעית בדת השינטו). הבודהיזם, שהגיע ליפן במאה השישית לספירה, השפיע על האמונה בכוחותיהן העל-טבעיים של נשמות המתים. בתקופת היאן (794-1185), האמינו שנשמות המתים מהלכות בקרב בני האדם החיים. כמו כן, נהגו לתלות את האחריות ברוחות רעות כמעט לכל אסון או מחלה, ולכן היה צורך בטקסי דת על מנת לרצות את הרוחות. בנוסף, באותה התקופה היה נהוג לחשוב שרק אצילים רמי מעלה עלולים להפוך לרוחות נקמניות לאחר מותם. מסופר בהיסטוריה על המקרה של השר המלומד סוּגאווארה מיצ'יזאנֵה (Sugawara Michizane), אשר אויביו קינאו בו, הפלילו אותו וגרמו להגלייתו לאי קיושו בשנת 901, שם הוא נפטר לאחר שסבל מבדידות ומחרפה. בין השנים 910 ו- 923 תועדו אסונות שתקפו את עיר הבירה קיוטו, אשר מיוחסים לרוחו הזועמת של סוּגאווארה. כדי להרגיע את כעסו, הוא הוכרז בתור האל טנג'ין (Tenjin), ורק אז נאמר שהאסונות פסקו.
בתקופת קמקורה (1185–1333), ובתקופת מומויאמה (1568-1603) רווחה האמונה שכל אדם, בין אם היה צדיק או חוטא, עלול להפוך לרוח לאחר מותו, במיוחד אם מת ממחלה. במאה ה-17, האמינו שבני כל המעמדות, ולא רק אצילים, יכולים להפוך לרוחות נוקמות.
בעקבות האמונה שרוח המת טמאה וכועסת לאחר המוות, היה נהוג לקיים טקסי טיהור למען הנפטר בזמנים קבועים למשך שבע שנים. בזכות טקסים אלו, נשמת המת הופכת לרוח אבות קדמונים אשר מגינה על משפחתה. אבל עד שרוח הנפטר לא הגיעה למעמד זה, היא ממשיכה לשוטט בין עולם החיים והעולם הבא. עד שהרוח מגיעה לעולם המתים, היא נעה בין "העולם הזה" (konoyo, 此の世) ו"העולם הבא" (anoyo, あの世), ועלולה לחזור לעולם החיים בכל עת. רק כעבור 49 ימים לאחר מותה היא עוברת לעולם הבא. אבל הזנחה מצד המשפחה או רגשות עזים עלולים למנוע מרוח המת לעבור לעולם המתים, ולגרום לרוח להופיע בעולם החיים או לעורר תופעות משונות . מכיוון שמאמינים שנשמות שהוזנחו (שלא זוכות לטקסי טיהור ולמנחות ולתפילות לאחר מותן) הופכות לרוחות זועמות הפוגעות בבני משפחתן החיים, ישנה חשיבות רבה לקיום מנהגי ההלוויה ופולחני אבות. כדי להרגיע רוחות רפאים, דרוש טקס – כמו הכרזה על הרוח בתור אל – ואז הן הופכות לאלים אשר שומרים על בני האדם. נהוג לחשוב שכגודל רגשות הזעם של הרוח, כך היא תיטיב יותר עם בני האדם החיים לאחר שיצליחו לפייס אותה.
סוגי רוחות רפאים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אונריו (onryou, 怨霊), או גוריו (goryou, 御霊): רוחות זועמות אשר נוקמות בבני האדם בגלל שנגרם להן עוול בחייהן, או מכיוון שלא זכו לטקסי קבורה וטוהרה ולמנחות לאחר מותן.
- מואנבוטוקה (muenbotoke, 無縁仏): רוחות רפאים שאין להן משפחה שתדאג לערוך למענן טקסים ההכרחיים כדי שנשמת הנפטר תגיע לעולם הבא.
- איקיריו (Ikiryou, 生き霊): רוח של אדם חי אשר מתנתקת מגופו ופוגעת באויביו. אחת הדוגמאות המפורסמות ביותר היא סיפורה של העלמה רוקוג'ו שרוחה תקפה את העלמה אאוי ב"מעשה גנג'י".
- שיריי (shirei, 死霊): רוח של אדם שזה עתה נפטר ועדיין לא הגיע לעולם המתים. בני משפחתו החיים צריכים לדאוג שייערכו טקסים למענו, כדי שהוא לא יהווה איום כלפיהם.
- סוריי (sourei, 騒霊): רוח אבות. מאה ימים לאחר המוות, רוח הנפטר שזכתה לטקסי קבורה וטיהור נאותים מצטרפת אל רוחות האבות הקדמונים של המשפחה, ומגנה על בני משפחתה החיים.
- זשיקי-ווארשי (zashiki-warashi, 座敷童/座敷童子): רוחות ילדים, יותר שובבות ממסוכנות.
רוחות בספרות, אומנות והתיאטרון[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתקופת היאן התחילו להופיע תיאורים של תהלוכות ליליות של שדים ורוחות. במאה ה-14 צוירה המגילה הראשונה של "תהלוכת מאה השדים" (Hyakki Yakou) שתיארה סוגים שונים של יצורים על-טבעיים בסגנון חילוני והומוריסטי.
בתקופת אדו (1603-1868), רעיון זה תרם להתפתחות המשחק הפופולרי "מאה סיפורים" (Hyaku Monogatari, 百物語). מדובר במשחק חברתי שבו קבוצת אנשים סיפרו סיפורים מפחידים בחדר חשוך בזמן שדלקו בו מאה נרות. כל משתתף סיפר בתורו סיפור מפחיד ולאחר מכן כיבה נר אחד. בסוף המשחק, לאחר שסיימו לספר את הסיפורים וכיבו את כל הנרות, היה חשש שמשהו מפחיד עלול להתרחש. בתחילה היה זה מבחן אומץ בקרב הסמוראים, אבל במהרה המשחק הגיע גם למעמד הסוחרים. בעקבות הפופולריות הרבה לה זכו הסיפורים הללו, הם הפכו לספרים במאות ה-17 וה- 18. בתקופת בונקה (1804-1917) ובתקופת בונסיי (1818-1829) הפופולריות של סיפורי אימה הגיעה לשיאה. האיאשיה שוזו (Hayashiya Shouzou, 1781-1842), מספר סיפורים מקצועי בתיאטרון עממי בשם יוסה (Yose), יצר את ז'אנר סיפורי האימה – קאידאן (Kaidan, 怪談) – בתקופת אדו, שכלל גם את "מאה הסיפורים". סיפורים אלו, ומחזות הקאבוקי שעסקו ברוחות, השפיעו על הנושאים שתוארו בהדפסי העץ של תחילת המאה ה-19. בין האומנים הידועים שתיארו רוחות רפאים ביצירותיהם, ניתן למנות את קאצושיקה הוקוסאי (Katsushika Hokusai, 1760-1849) וצוקיאוקה יושיטושי באומנות רוחות של נשים מתוארות כדמויות עם שיער שחור וארוך, זרועות שמוטות, אצבעות ארוכות, ולבושות בבגדים בהירים בעלי שרוולים ארוכים. הן צבועות בצבעים אפורים שמדגישים את האווירה הדרמטית. בנוסף, דמויות אלו מצוירות באופן שפלג הגוף התחתון נעשה מעורפל כלפי מטה עד שהוא מתמזג עם הרקע . זאת מכיוון שעל פי האמונה, לרוחות המתים אין רגליים.
רבות מרוחות הרפאים בתרבות היפנית הן רוחותיהן של נשים שסבלו בחייהן או שהן אכולות קינאה. ניתן למצוא מספר רוחות נשיות ברומן הקלאסי "מעשה גנג'י" שנכתב על ידי מורסאקי שיקיבו (Murasaki Shikibu) במאה ה-11. שם מתואר כיצד העלמה רוקוג'ו כה קינאה בעלמה אאוי עד שנשמתה התנתקה מגופה בעודה בחיים, נכנסה לגופה של אאוי באמצעות איחוז והרגה אותה. לפי התאוריה הפמיניסטית שמתארת ברגן (Bargen), האיחוז – של העלמה אאוי בידי העלמה רוקוג'ו – המתואר ברומן זה מהווה בעצם בשביל נשות החצר בתקופת היאן מעין אמצעי מחאה נגד חוסר השוויון שהתקיים בין המינים. כלומר, תחת השפעת האיחוז, האישה מקבלת כוח להביע את חוסר שביעות רצונה, בעוד שבכל מצב אחר היא הייתה נדרשת להפגין איפוק .גם ברומן "אוגצו מונוגאטארי" (Ugetsu Monogatari) מאת אואדה אקינארי (Ueda Akinari, 1734-1809(ישנו עיסוק ברוחות רפאים ממין נקבה. לפי הסיפורים הללו, ככל שהרוח סבלה יותר בחייה, כך לאחר מותה תהיה נקמתה אלימה ואכזרית יותר. ישנה סברה שלסיפורים אלו היה ערך מוסרי ושהם גינו התעללות בנשים, במיוחד מכיוון שנאסר בבודהיזם לפגוע ביצורים חיים. רוחותיהן הנוקמות של נשים הפכו מפאסיביות לאכזריות, וסיפוריהן הפכו למרכזיים ופופולריים ביותר בתיאטרון הקאבוקי (ולאחר מכן, גם בהדפסי העץ) לקראת סוף המאה ה-18, בעקבות התפתחות הסגנון המוגזם והדרמטי של האראגוטו (aragoto). בנוסף, ישנה הטענה שהרוחות במחזות הקאבוקי הן לא רק מפחידות, אלא גם מעוררות רחמים, ושאין ייצוג של רוע מוחלט בסיפורי הרוחות היפניים. הסיפורים ומחזות הושפעו מסיפורים אמיתיים וגם הגיבו על גילויי האלימות שנבעו מהקשיים החברתיים (כמו מרידות, רעב, אסונות טבע, והתאכזרות האדונים הפיאודאליים כלפי האיכרים) של סוף תקופת אדו. כמו כן, עם התחזקות מעמד הסוחרים בערים, התחילו להציג את הסמוראים, שבמציאות היו בני המעמד הגבוה, כחסרי אונים בז'אנר האימה. לכן, האחראי לסבלה של הרוח הופך לקורבן. הפופולריות הגוברת של העיסוק בסיפורי רוחות גרמה לחשש שהם יסכנו את ממשל השוגון, ולכן ב-1808 נאסר על פי החוק להציג תכנים על-טבעיים.
כמחצית ממחזות תיאטרון הנו עוסקות בישועתן הבודהיסטית של רוחות רפאים. למשל, במחזה "העלמה אאוי", המבוסס על פרק מהרומן "מעשה גנג'י", דמותה של העלמה רוקוג'ו מתוארת על ידי מסיכת האניה (hannya, 般若) המסמלת פני שדה בעלת קרניים. שם, העלמה רוקוג'ו מיוצגת כדמות ההופכת לישות בלתי-אנושית בגלל חוסר יכולתה לשלוט ברגשותיה. בנוסף, בסיפורי הרוחות הידועים, שגם הפכו למחזות קאבוקי ותיאטרון הבובות בונראקו, נכללים בין השאר "באנצ'ו סאראיאשיקי" (Banchou Sarayashiki), "יוצויה קאידאן" (Yotsuya Kaidan) מאת צורויה נאנבוקו, ו"פוקושו קידאן אסאקה נו נומה" (Fukushuu Kidan Asaka no Numa), שנכתב על ידי סאנטו קיודן (Santou Kyouden).
מאפייני היוריי[עריכת קוד מקור | עריכה]
בדרך כלל היוריי יהיו עם לבוש לבן, שיער שחור, בעלות יכולת דיבור ולפעמים חסרות ידיים ורגליים.
רוחות במדיה הפופולרית[עריכת קוד מקור | עריכה]
ז'אנר האימה הוא נושא פופולרי במדיה היפנית העכשווית. ניתן לראות את ההשפעה של האמונה המסורתית ברוחות ותיאורן באומנויות הישנות על ייצוג רוחות הרפאים בתרבות הפופולרית ביפן (כגון: ספרים, סרטים, קומיקס וכדומה). לדוגמה, ניתן לראות כיצד התיאור המסורתי של רוחות ממין נקבה השפיע על המראה החיצוני של הדמויות הראשיות וגם על הסגנון והעלילה בסרטי אימה ידועים, כמו "רינגו" ("Ringu", リング) ו"ג'ו-און" ("Ju-On", 呪怨).
