יעל דיין

יעל דיין
	יעל דיין בהלווייתו של עלי מוהר, דצמבר 2006
לידה	12 בפברואר 1939 (בת 85); כ"ג בשבט ה'תרצ"ט; נהלל, פלשתינה (א"י)
מדינה	ישראל
מפלגה	מפלגת העבודה, תנועת שח"ר, מרצ
סיעה	ישראל אחת, עבודה-מימד, מרצ תל אביב-יפו, תל אביב אחת
בן זוג	דב שיאון
	13 ביולי 1992 – 17 בפברואר 2003; (10 שנים)
כנסות	13 – 15
	16 בנובמבר 1992 – 4 באוגוסט 1993; (37 שבועות ו־3 ימים)
	לימור לבנת ←
	8 ביולי 1996 – 19 באוקטובר 1998; (שנתיים ו־14 שבועות)
	→ נעמי בלומנטל מרינה סולודקין ←
	20 ביולי 1999 – 17 בפברואר 2003; (3 שנים ו־30 שבועות)
	→ מרינה סולודקין גילה גמליאל ←
	סגנית ראש עיריית תל אביב-יפו; יושבת-ראש מועצת עיריית תל אביב-יפו; מחזיקת תיק הרווחה בעיריית תל אביב-יפו;
	סגנית ראש עיריית תל אביב-יפו; יושבת-ראש מועצת עיריית תל אביב-יפו; מחזיקת תיק הרווחה בעיריית תל אביב-יפו;
פרסים והוקרה
	פרס ברונו קרייסקי

יעל דיין (נולדה ב-12 בפברואר 1939) היא סופרת, עיתונאית ופוליטיקאית ישראלית. הייתה חברת הכנסת מטעם "העבודה", וסגנית ראש עיריית תל אביב-יפו מטעם מרצ תל אביב-יפו, ובתפקידה האחרון כיושבת ראש המועצה העירונית מטעם סיעת תל אביב אחת שבראשות רון חולדאי. זוכת פרס מפעל חיים מטעם המשרד לשוויון חברתי (2022)^[1].

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יעל דיין נולדה בנהלל לרות ומשה דיין. אחותם הגדולה של אהוד ואסי. בגיל עשר עברה יחד עם משפחתה לגור בירושלים. בשנת 1952 נשלח אביה ללמוד בבית הספר לקצינים בכירים באנגליה ואמה הצטרפה אליו. בתקופה זאת חייתה בבית סבה וסבתה, ולאחר מכן עברה לגור ברמת גן. בגילאי 12–16 למדה בתיכון חדש בתל אביב.

כנערה כתבה שירים וכתבות לעיתונים שונים, בהם מעריב ודבר.^[2] יחסיה עם "עורך שבועון שערורייתי ורב תפוצה" (אורי אבנרי) יצרו שערורייה משפחתית.^[3] כאשר מונה אביה לרמטכ"ל, עברה לגור בצהלה, בית הקבע של המשפחה. בתחילת שירותה בצה"ל סיימה קורס מ"כיות,^[4] ובהמשך שירתה כקצינה בדרגת סרן בדובר צה"ל. השכלתה העל תיכונית כוללת שלוש שנים של לימודי יחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים ללא קבלת תואר ולימודי מדעי החיים באוניברסיטה הפתוחה.

פעילות ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיין החלה את הפעילות הציבורית הענפה שלה במנהיגות תנועות שלום ("בת שלום", "המרכז הבינלאומי לשלום", "המועצה לשלום וביטחון") ובהרצאות. כמו כן פעלה בחוגי מעמד האישה, פעילה באגודות נשים, זכויות אדם וזכויות הומואים ולסביות.

בשנת 2002 חלתה דיין במחלת ריאות חסימתית כרונית, ומאז משתתפת במאמצים להעלות את המודעות למחלה ולקדם מחקר בנוגע לה.^[5]

פעילות בכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1992 נבחרה לראשונה לכנסת. עם כניסתה לכנסת הוציאה לפועל את המלצתה של אורה נמיר, משנת 1978, להקים ועדה למעמד האישה בכנסת, וכיהנה כיו"ר הראשונה של הוועדה לקידום מעמד האישה, תפקיד שבו כיהנה בשנית בכנסת ה-14, ובפעם השלישית בכנסת ה-15. ב-1998 הביאה לחקיקת החוק למניעת הטרדה מינית. במהלך שנות כהונתה בכנסת שימשה כחברה בוועדת החוץ והביטחון וועדת חוקה, חוק ומשפט.

ב-1993 נפגשה דיין עם יאסר ערפאת בתוניס, מבלי לעדכן מראש את ראש הממשלה רבין, ועוררה בכך תרעומת רבה מצידו ושרי הממשלה. ב-22 באוקטובר 1996, בעת ביקורה בחברון, שפך עליה ישראל לדרמן כוס תה חם, על כך נידון לשלוש שנות מאסר והוגשה נגדו תביעת פיצויים אזרחית.^[6]

משלא נבחרה למקום ריאלי בפריימריז של מפלגת העבודה לבחירות 2003, הצטרפה לתנועת שח"ר שהקים יוסי ביילין, והשניים פרשו מהעבודה והחליטו להתמודד לכנסת במסגרת רשימת מרצ-הבחירה הדמוקרטית-שח"ר, בה שוריין לה המקום ה-12, אך הרשימה המשותפת קיבלה רק 6 מושבים בכנסת.

בבחירות לכנסת השבע עשרה הוצבה ברשימת מרצ במקום ה-111 הסמלי.

פעילות למען נשים, קהילת הלהטב"ים ומיעוטים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיין נודעה בזכות מאבקיה למען נשים, ובהיותה יו"ר הוועדה למעמד האישה הקימה את ועדת המשנה למניעת אפליה על רקע העדפה מינית. דיין הייתה גם הפוליטיקאית הראשונה שהשתתפה באירוע גאווה ציבורי, והעלתה לסדר היום את הנושא הרגיש בימים, שלא דברו עליו^[1].

פעילות מוניציפלית בתל אביב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבחירות לרשויות המקומיות ב-2003 עמדה בראש ברשימת מרצ תל אביב-יפו למועצת העיר תל אביב-יפו. הרשימה זכתה בחמישה מנדטים והייתה הסיעה השנייה בגודלה במועצת העיר. דיין נבחרה לתפקיד סגנית ראש העירייה, רון חולדאי, ומונתה למחזיקת תיק הרווחה בעיר ויושבת ראש הוועדה לזכויות האדם בתל אביב.

במאי 2008 נוצחה דיין בבחירות המקדימות לראשות רשימת מרצ בתל אביב יפו על ידי מיטל להבי. בעקבות ההפסד, פרשה ממרצ באוגוסט אותה שנה, וחודש לאחר מכן הצטרפה לרשימתו של ראש העירייה רון חולדאי והוצבה במקום החמישי בסיעתו תל אביב אחת.^[8] בבחירות המקומיות זכתה רשימה זו בחמישה מנדטים ודיין נבחרה בשנית למועצה.

בקדנציה השנייה שלה במועצת העירייה מינה אותה חולדאי לתפקיד יו"ר מועצת העיר והיא הייתה האישה הראשונה שכיהנה בתפקיד הזה בעיריית תל אביב. דיין ניהלה את ישיבות המועצה, סדר היום ומתן רשות דיבור לחברי המועצה. במקביל, שימשה דיין כמחזיקת תיק הרווחה בעירייה.

לקראת הבחירות המוניציפליות בשנת 2013, הודיע לה ראש העיר חולדאי כי לא תשולב ברשימתו למועצה^[9] והיא פרשה מפעילות פוליטית.

פרסים והוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2002 קיבלה את תואר "יקירת הקהילה" – תואר כבוד המוענק על ידי הארגונים הגאים לאנשים מוערכים על ידי קהילת הלהט"ב בכל התחומים.
ביוני 2015 במלאת 40 שנה לאגודת הלהט"ב נכללה דיין בין 40 המשפיעים בתולדות קהילת הלהט"ב.^[10]
ביולי 2022 זכתה בפרס מפעל חיים מטעם המשרד לשוויון חברתי.^[11]

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 1959–1967 שהתה דיין ביוון עם בן זוגה הבמאי היווני מייקל קקויאניס, ואף שימשה כעוזרת הפקה בסרטו "זורבה היווני".^[12]

זמן קצר לאחר חזרתה לישראל, נישאה לדב שיאון, ולשניים נולדו בן ובת. בתה, רחל, רופאת ילדים העובדת בבית החולים וולפסון (מנהלת יחידת טיפול נמרץ ילדים בבית החולים), נשואה לישי שריד, בנו של יוסי שריד. ב-22 במרץ 2003 נפטר בעלה.

דיין מתגוררת בתל אביב.

ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פנים חדשות במראה, 1959 (הספר בקטלוג ULI) הספר ראה אור באנגלית, עורר סערה זוטא כשתורגם לעברית, ובו תיאור שירותה הצבאי כחיילת בצה"ל, ופרטים על חייה האישיים^[13]
סיני, יוני 1967: יומן אישי, 1967 (הספר בקטלוג ULI) בספר זה תיארה את מהלך הלחימה במלחמת ששת הימים לאחר שנלוותה לאוגדה 38 בפיקוד אריאל שרון
שני בנים למות, 1968, הוצאת עם עובד. (הספר בקטלוג ULI)
אבי, בתו, 1986, הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות. (הספר בקטלוג ULI) ספר בולט נוסף שלה הוא הביוגרפיה/אוטוביוגרפיה "אבי, בתו", בו הציגה את תולדות חייו של אביה משה דיין מילדותה שלה, תוך כדי התייחסות לדרכו הפוליטית הייחודית, ליחסיו המשפחתיים המורכבים, היחסים שקיים מחוץ לנישואין, גירושיו ונישואיו השניים והידרדרות בריאותו עד למותו.
מנגד, 2014, הוצאת מודן.^[14] (הספר בקטלוג ULI)