יעקב בורקהרדט
 | |
| לידה |
25 במאי 1818 בזל, שווייץ  |
|---|---|
| פטירה |
8 באוגוסט 1897 (בגיל 79) בזל, שווייץ |
| שם לידה |
Carl Jacob Christoph Burckhardt |
| מדינה |
שווייץ |
| מקום קבורה |
Friedhof am Hörnli |
| מקום לימודים |
אוניברסיטת בון, אוניברסיטת פרידריך וילהלם, אוניברסיטת בזל |
| שפות היצירה |
גרמנית |
| יצירות בולטות |
תרבות הרנסאנס באיטליה |
| הושפע מ | ז'ול מישלה |
| השפיע על | ניטשה, יוהאן הויזינחה |
  | |
יעקב כריסטוף בּוּרְקְהַרְדט (Jacob Christoph Burckhardt; 25 במאי 1818 בזל, שווייץ - 8 באוגוסט 1897, בזל, שווייץ) היה היסטוריון שווייצרי של האמנות והתרבות, שדות שהוא תרם לעיצובם. "המגלה הגדול של עידן הרנסאנס, הוא גילה לראשונה כיצד צריך לפרש תקופה שלמה, תוך התייחסות לא רק לציור, פיסול וארכיטקטורה, אלא גם למוסדות של חיי היום-יום".[1]
חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
יעקב בורקהרדט נולד בבזל שבשווייץ. אביו היה כהן דת פרוטסטנטי רם דרג, שהיה ממונה על הקתדרלה של בזל. ב-1830, בהיותו בן שתים עשרה, מתה עליו אימו. בשנים 1835 עד 1838 למד באוניברסיטת בזל ובניושאטל, המורה שהשפיע עליו ביותר היה וילהלם מרטין לברכט דה וטה. בורקהרדט העריץ את אפיקורוס ושופנהאואר. בורקהרדט נסע לברלין למד באקדמיה עטורת התהילה של אוניברסיטת ברלין, בזמן שלימדו חוקרים דגולים כמו בק, דרויזן, גרים ולאופולד פון רנקה, מייסד המדע המודרני של ההיסטוריה, כענף המבוסס על שיטה אקדמית של מקורות ותיעודים יותר מאשר דעות ההיסטוריון בעצמו. בורקהרדט למד היסטוריה, תוך התמקדות בהיסטוריה של האומנות.
ב-1841 שהה באוניברסיטת בון, ולמד תחת היסטוריון האומנות פרנץ קוגלר (אנ'), לו הוא הקדיש את ספרו Die Kunstwerke der belgischen Stadke, שראה אור בשנת 1842.
בשנת 1842 שב לבזל וכיהן באוניברסיטת בזל כפרופסור להיסטוריה בשנים 1843 עד 1855, שהייתה אז ב-ETH, בבית הספר להנדסה של ציריך. ב-1858 הוא שב לבזל והחזיק בפרופסורה שלו עד לפרישתו בשנת 1893. רק מ-1886 הוא לימד היסטוריה של האומנות באופן בלבדי. כן שלח ידו בעיתונאות ובפעילות ציבורית. פעמיים השיב ריקם את פניותיהן של אוניברסיטאות גרמניות להורות בהן: ב-1867 באוניברסיטת טיבינגן, וב-1874 הוצעה לו הקתדרה המהוללת של ראנקה באוניברסיטת ברלין, משרה אותה הוא דחה. פרידריך ניטשה ראה בבורקהרדט את מורהו הגדול.[2]
עבודתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
כתיבתו ההיסטורית של בורקהרדט תרמה רבות לביסוס ההיסטוריה של האומנות כדיסציפלינה אקדמית, ולה אף ערך ספרותי משל עצמה. גישתו היצירתית למחקר ההיסטורי מדגישה את הערך של התרבות והאומנות בעת נתחו את המגמות החברתיות והפוליטיות המבעבעות מתחת לפני האירועים ההיסטוריים.
בשנת 1838 ערך בורקהרדט את מסעו הראשון לאיטליה, ופרסם את מאמריו החשובים הראשונים, Bemerkungen uber schweizerische Kathedralen ("הערות על הקתדרלות השווייצריות"). ב-1847 הוא פרסם מהדורה חדשה של שתי עבודותיו הגדולות של קוגלר, Geschichte der Malerei ו-Kunstgeschichte, ב-1853 הוא הוציא לאור את עבודתו שלו עצמו, Die Zeit Constantins des Grossen ("תקופתו של קונסטנטין הגדול"). בין השנים 1853 - 1854 הוא שהה הרבה באיטליה, ואסף חומרים עבור Der Cicerone: Eine Anleitung zum Genuss der Kunstwerke Italians (מהדורה שביעית בגרמנית בשנת 1899), שאף אותו הקדיש לקוגלר. עבודתו, "מדריך המסע הטוב ביותר שנכתב מאז ומעולם"[3] אשר הקיפה את הפיסול והארכיטקטורה, כמו גם ציור, נהפכה להיות מדריך הכרחי לתייר האומנות באיטליה.
כמחצית מן המהדורה המקורית מוקדשת לאומנות בתקופת הרנסאנס. מכאן בורקהרדט המשיך בדרך הטבע לכתוב את שני הספרים הבאים שבשלם התפרסם ביותר, ב-1860 Die Cultur der Renissance in Italien ("תרבות הרנסאנס באיטליה"; מהדורה אנגלית יצאה על ידי SGC Middlemore, בשני כרכים, לונדון, 1878), וב-1878 הוציא לאור את Geschichte der Renaissance in Italien ("ההיסטוריה של הרנסאנס באיטליה"). תרבות הרנסאנס באיטליה היה הפרשנות המשפיעה ביותר לרנסאנס האיטלקי במאה התשע עשרה והוא עודנו נקרא ביותר. בורקהרדט וההיסטוריון הגרמני ג'ורג' וויט (אנ') ייסדו את המחקר המדעי של הרנסאנס. בניגוד לוויט, שתחם את מחקריו להומניזם האיטלקי המוקדם, עסק מחקרו של בורקהרדט בכל ההיבטים של חברת הרנסאנס.
בורקהרדט החשיב את ההיסטוריה העתיקה כהכרח אינטלקטואלי והיה מלומד מכובד ביותר של התרבות היוונית. "היוונים והתרבות היוונית" מסכמים כמה מהרצאותיו בנידון, "Griechische Kulturgeschichte", שבורקהרדט השמיע לראשונה ב-1872 ועליה חזר שוב ושוב עד 1885. בזמן מותו, הוא עבד על ארבעה כרכי מחקר של התרבות היוונית.
פרידריך ניטשה, שהיה פרופסור לפילולוגיה בבזל בשנת 1869 בגיל עשרים וארבע, העריץ את בורקהרדט והיה נוכח בכמה מהרצאותיו. ניטשה סבר כי בורקהרדט הסכים עם התזה שלו 'הולדת הטרגדיה', כלומר התרבות היוונית הותחמה על ידי מגמות אפולוניות ודיוניסיות. ניטשה ובורקהרדט נהנו מחברתו האינטלקטואלית זה של זה, זאת חרף העובדה שבורקהרדט שמר מרחק מהפילוסופיה ההולכת ומתפתחת של ניטשה. ההתכתבות הענפה שלהם שהשתרעה על פני מספר שנים ראתה אור. תלמידו של בורקהרדט היינריך ולפלין ירש אותו באוניברסיטת בזל בגיל הצעיר של עשרים ושמונה.
מתח מעניין השתרר בנפשו הפעלתנית של בורקהרדט בין המלומד החכם והארצי של הרנסאנס האיטלקי, והיותו הקלוויניסט השווייצרי שלמד באינטנסיביות לכמורה. הממשל השווייצרי בו הוא שהה כמעט כל חייו היה דמוקרטי ויציב בהרבה יותר מהנורמה שהשתררה במאה התשע עשרה באירופה. כשווייצרי התייחס בורקהרדט בקרירות ללאומיות גרמנית ולטענות גרמניות בדבר עליונות תרבותית ואינטלקטואלית. הוא היה אף מודע ביותר לשינויים פוליטיים וכלכליים שנערכו באירופה בעת ההיא, והתייחס בהרצאותיו ובכתיבתו למהפכה התעשייתית, התהפוכות הפוליטיות באירופה בנות הזמן ההוא, והלאומיות והמיליטריזם שהלכו והתגברו באירופה. אירועים שהתגשמו בהרחבה בתחזיתו השוואתית לגבי המאה העשרים, שבהם דמגוגים אלימים (אותם הוא כינה "מפשטים נוראיים") ישחקו תפקיד מרכזי. בורקהרדט הפסימיסט הנבואי והליברל הזהיר, עמית השפה הגרמנית של טוקוויל ולורד אקטון, ומחברם של שלושה כרכים שהודפסו מחדש על ידי Liberty Fund, קנה לעצמו אוהדים רבים בקרבם של הפוליטיקאים השמרנים והפילוסופים המוסריים בני ימינו. על בורקהרדט כפוליטיקאי והוגה חברתי, ראו Sigurdson, 2004.
גישתו ההיסטורית[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפי בורקהרדט, ייעודו של ההיסטוריון הוא להינתק מן האירועים הפוליטיים החולפים, על מנת להגות את ההיסטוריה שמעבר להיסטוריה.
בורקהרדט הוא בן לאסכולת בזל בהיסטוריוגרפיה, בצוותא עם באכהופן, וקדה, ניטשה ווילהלם דילתיי.[4] אסכולה זו ראתה את ההיסטוריה כחינוך הומניסטי, והעמדת הדימוי החזותי באמצעות סיפורם של סיפורי מופת, וכאמצעי לרכישת זוויות ראייה נוספות. זאת לעומת אסכולת ברלין בהיסטוריוגרפיה, אשר עליה נמנו ראנקה, מומזן והגל, שהדגישה את חיפוש האמת ההיסטורית האובייקטיבית וקניית הידיעה המופשטת.
תקופתו של קונסטנטין הגדול[עריכת קוד מקור | עריכה]
בספר זה מתאר בורקהרדט את נפילתה הפוליטית והחברתית של הקיסרות הרומית בימי דיוקלטיאנוס ויורשיו. לפי דעתו האחראים לחורבנה של האימפריה לא היו הברברים שפלשו אליה מבחוץ, אלא בעיקר הברברים אשר פעלו בעוכריה מבפנים ובראשם קונסטנטינוס הרביעי, אשר נותר פגני חרף התנצרותו. מנגד מתאר בורקהרדט את עלייתו של הטוב המוסרי בדמות הנצרות המערבית, ומחולליה היו מלומדים שברחו מהערים למדבר. הם שהנחילו למעמד הכמורה את אידיאל האסקטיות, ועמדו ביסוד שימור וחיזוק הכנסייה, שהייתה מבוססת על ערכים רוחניים כנגד אלו החומריים אשר פשו בחברה והשחיתוה.
תרבות הרנסאנס באיטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ספרו המפורסם ביותר של בורקהרדט. מאז פרסומו בשנת 1860 נהפך לקאנוני בתחום חקר הרנסאנס האיטלקי בפרט, ותרבות אירופה בכלל. הספר מתאר את צמיחתה של תרבות חיים חדשה באיטליה, תרבות שנתקיימה במתח שבין המורשת הקלאסית לבין כוחות היצירה הספונטניים והאינדיבידואליים בארץ זו. הספר ניסה להמחיש את תרבות החיים האיטלקית בתקופת הרנסאנס באמצעות סיפורי מעשה, תיאורי נופים, מבנים ויצירות אמנות תוך שימוש בציטוטים ישירים ממקורות ראשוניים מגוונים.[5]
בספרו מעמיד בורקהרדט את האומנים והוגי הדעות שיצרו, אל מול מלחמות הדמים בין המדינות באיטליה. הוא מביא כדוגמה את האקדמיה האפלטונית בפירנצה, את רפאל ואת מקיאבלי, עליו בורקהרדט מרחיב את המלל יותר מכל:
מקיאבלי היה נתון במעצר בית בחווילתו שמחוץ לפירנצה ועמו הזדהה בורקהרדט כי הוא ייצג שמרנות ליברלית. לא מהפך פוליטי חד פעמי, כי אם שינוי תרבותי מתמיד. לתפיסתו של בורקהרדט, מקיאבלי מדגיש את החזרת החברות לשורשיהן כמתכון לאריכות ימיהן, וכוונתו היא לחגיגות, חוקים, וטקסטים המכוננים את הזיכרון הקולקטיבי שלהן. מדובר ב"מיתוהיסטוריה": המיתוס הלאומי הנחרת בזיכרונם של האנשים ולפיו הם מפרשים את מציאות חייהם. לשיטת בורקהרדט, מקיאבלי ראה עצמו כמשמר הזיכרון הלאומי, בתור ההיסטוריון של פירנצה.
ספרו של בורקהרדט ממחיש כיצד הישגם הגדול של אנשי הרנסאנס בכלל ואומנים בפרט, היה הניגוד בין המציאות הפוליטית האלימה בה חיו, לבין התוכן הקלאסי של יצירותיהם.
ספרים שכתב[עריכת קוד מקור | עריכה]
- תרבות הרנסאנס באיטליה/ יעקב בורקהרדט. בעריכתו המדעית של חירם פרי (פלאום); בצירוף הערות ומערכת תמונות ועוד שלוש נספחות. תרגם: יעקב שטיינברג. מהדורה רביעית. ירושלים: מוסד ביאליק, תשכ"ו.
- עיונים בדברי ימי עולם/ יעקב בורקהרדט; תרגום מגרמנית חיים איזק; הוסיף מבוא יעקב טלמון. ירושלים: מוסד ביאליק, תשכ"ב 1962.
- Italian Renaissance painting according to genres/ Jacob Burckhardt; introduction by maurizio Ghelardi; translation by David Britt and Caroline Beamish. Los Angeles, CA: Getty Reasearch Institute, 2005
- The Greeks and Greeks civilization/ Jacob Burckhardt; translated by Sheila Stern; edited with an introduction by Oswyn Murray. New York: St. Martin's Press, 1998
- The altarpiece in Renaissance Italy/ Jacob Burckhardt; edited and translated by Peter Humfrey. Oxford, Phaidon, 1988
- The architecture of the Italian Renaissance/ Jacob Burckhardt; translated by James Palmes, Revised and edited by Peter Murray. London: Secker and Warburg, 1985
- Judgements on history and historians/ Jacob Burckhardt. translated by Harry Zohn. Boston: Beacon Press, 1958
- The age of Constantine the Great. Garden, N.Y.: Doubleday, 1956
- Force and freedom: An interpretation of history. edited by James Hastings Nichols. New York: Meridian Books, 1955
- Recollections of Rubens/ Jacob Burckhardt. edited with an introduction. by H. Gerson. London: Phaidon Press, 1950
- The civilization of the Renaissance in Italy/ by Jacob Burckhardt. authorized edition from the fifteenth edition by S.G.C. Middlemore. Albert Charles Boni, 1935
מקורות משניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Grosse, Jurgen, 1999, "Reading History: On Jacob Burckhardt as Source-Reader," Journal of the History of Ideas 60: 525-47
- Religion and the Rise of Historicism: W.M.L. De Wette, Jacob Burckhardt, and the Theological Origins of Nineteenth-Century Historical Consciousness' (Cambridge University Press, 1999)
- Sigurdson, Richard. Jacob Burckhardt's Social and Political Thought (University of Toronto Press, 2004)
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Jakob Burckhardt Renaissance - Cultural history.
- ביוגרפיה קצרה
- יעקב בורקהרדט, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- יעקב בורקהרדט, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- כתבי יעקב בורקהרדט בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
יעקב בורקהרט (1818-1897), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ זיגפריד גדעון Sigfried Giedion בתוך Space, Time and Architecture, מהדורה שישית, עמ' 3.
- ^ ראו Life כתב Hans Trog ב-Basler Jahrbuch לשנת 1898, עמ' 1–172.
- ^ גדעון, עמ' 4.
- ^ Joseph Mali, Mythistory: The Making of a Modern Historiography, University of Chicago Press, 2003-05, ISBN 978-0-226-50262-5. (באנגלית)
- ^ יוסי מאלי, "מיתוס, היסטוריה ומיתוהיסטוריה: מורשתו של יעקב בורקהרדט", זמנים חדשים: מחקרים בהיסטוריוגרפיה המודרנית, 2008, עמ' 82-59
