ישראל גוטמן

ישראל גוטמן
לידה	20 במאי 1923; ורשה, הרפובליקה הפולנית השנייה
פטירה	1 באוקטובר 2013 (בגיל 90); ירושלים, ישראל
מדינה	ישראל, פולין
מקום קבורה	הר המנוחות
השכלה	האוניברסיטה העברית בירושלים
תפקיד	אמריטוס (ערך בלתי־ידוע); דירקטור (ערך בלתי־ידוע) ;
פרסים והוקרה	פרס קרל פון אוסייצקי להיסטוריה ולפוליטיקה (1994); פרס יצחק שדה (1979); דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת ורשה; פרס לנדאו; פרס שלונסקי ;

ישראל גוטמן (20 במאי 1923 – 1 באוקטובר 2013) היה היסטוריון ישראלי, חוקר השואה ופעל להנצחתה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גוטמן נולד וגדל בוורשה בירת פולין. בצעירותו הצטרף לתנועת השומר הצעיר והיה חניכו של מרדכי אנילביץ'. כרבים מחברי תנועתו, הצטרף לאי״ל והיה פעיל במרד גטו ורשה. הוא הוּצא מהבונקר כשהוא פצוע ב-5 במאי 1943^[^{דרוש מקור]} ונשלח למחנה הריכוז מיידנק. משם נשלח למחנה ההשמדה אושוויץ, וצעד משם בצעדת המוות למאוטהאוזן בינואר 1945. בשנת 1946 עלה לארץ ישראל והיה לחבר בקיבוץ להבות הבשן, שם התגורר עד שנת 1971. בשנת 1961 העיד במשפט אייכמן.

היה ממייסדי "מורשת בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'", ובשלב מאוחר יותר מונה למנהל הארגון. ב-1963 שימש עורך כתב העת "ילקוט מורשת".

ב-1975 קיבל תואר דוקטור מהאוניברסיטה העברית על חיבורו "תנועת ההתנגדות והמרד המזוין של יהודי ורשה על רקע חיי הגיטו 1939–1943". לאחר מכן החל את הקריירה האקדמית שלו באוניברסיטה העברית, ובמסגרת זו הופקד על הקתדרה ע"ש ריטה ומקס הייבר לחקר השואה ותולדות יהודי מזרח ומרכז אירופה. בין השנים 1985–1988 היה ראש המכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית.

ב-1989 ראתה אור "האנציקלופדיה של השואה", שהייתה אחד ממפעליו המרכזיים.

משנת 1991 כיהן גוטמן כיועץ לממשלת פולין לענייני יהודיים, יהדות והנצחת השואה, וכן שימש חבר בהנהלת המוזיאון להנצחת השואה בוושינגטון.

בין השנים 1993–1996 היה ראש המכון הבינלאומי לחקר השואה ב"יד ושם", ובין השנים 1996–2000 היה ההיסטוריון הראשי של "יד ושם". החל משנת 2000 שימש גוטמן יועץ אקדמי של "יד ושם". הוא היה חבר במועצת "יד ושם", בהנהלת המכון הבינלאומי לחקר השואה, בוועדה המדעית של "יד ושם" ובמערכת "יד ושם" – קובץ מחקרים.

עבודותיו של גוטמן זכו בפרסים רבים, ובהם: פרס שלונסקי לספרות, פרס יצחק שדה לספרות צבאית, פרס התאחדות יהודי פולין, פרס לנדאו למדעים ולמחקר ודוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת ורשה.

גוטמן נישא לעירית אדלשטיין, והיה אב לבן ולשתי בנות. בנו נמרוד נהרג בעת שירותו הצבאי בשנת 1971.

ב-1 באוקטובר 2013 גוטמן הלך לעולמו, בן 90 היה במותו.^[1] הוא הובא לקבורה בהר המנוחות בירושלים.^[2]

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנשים ואפר: ספר אושביץ-בירקנאו, מרחביה, 1957 [תשי"ז].
יהודי ורשה 1939–1943, גיטו, מחתרת, מרד, תל אביב, תשל"ז.
תנועת ההתנגדות והמרד המזוין של יהודי ורשה על רקע חיי הגיטו: 1939-1943,ירושלים 1975 [תשל"ה], 2 כרכים.
היהודים בפולין אחרי מלחמת העולם השנייה,ירושלים 1985 [תשמ"ה].
בעלטה ובמאבק: פרקי עיון בשואה ובהתנגדות היהודית, תל אביב 1985 [תשמ"ה].
כרוניקה של גטו לודז', ירושלים 1986–1989 [תשמ"ז-תשמ"ט], 4 כרכים.
מאבק בנתיב הייסורים; התנגדות היהודים לנאצים בתקופת השואה, ירושלים, 1988.
מרד הנצורים: מרדכי אנילביץ' ולחימת גיטו ורשה, מורשת/בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ', תל אביב 1993 [תשנ"ג].
סוגיות בחקר השואה - ביקורת ותרומה, מרכז זלמן שזר לתולדות עם ישראל/יד ושם, ירושלים 2008 [תשס"ט].
טוטליטריות ושואה, מרכז זלמן שזר לתולדות עם ישראל/יד ושם, ירושלים 2009 [תשס"ט].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויכוח סטשמבוש-גוטמן

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

עדה פגיס, ימי אפלה, רגעי חסד - פרקים מחיי ישראל גוטמן, הקיבוץ המאוחד/יד ושם, 2008 – ביוגרפיה.
חוי דרייפוס, "הם כולם כל כך חיים בי": ישראל גוטמן (1923–2013) שורד, מורד והיסטוריון יהודי", יד ושם מא, 2 (תשע"ד), עמ' 19–42.