כף התקווה הטובה

כף התקווה הטובה
נתונים גאוגרפיים
מיקום	האוקיינוס האטלנטי
קואורדינטות	34°21′29″S 18°28′19″E / 34.358055555556°S 18.471944444444°E
נתונים מדיניים
מדינה	דרום אפריקה
	(למפת דרום אפריקה רגילה) פרטוריה קייפטאון בלומפונטיין יוהנסבורג דרבן פורט אליזבת נמיביה בוטסואנה זימבבואה מוזמביק לסוטו אסוואטיני האוקיינוס ההודי כף התקווה הטובה

ערך זה עוסק במצוק בדרום אפריקה. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו כף התקווה הטובה (פירושונים).

כֵּף התקווה הטובה (באנגלית: Cape of Good Hope) הוא צוק סלעי המזדקר לתוך מימי האוקיינוס האטלנטי בקצה הדרום-מערבי של יבשת אפריקה, בתחומי מדינת דרום אפריקה בסמוך לעיר קייפטאון. באופן מסורתי (אך שגוי) הוא נחשב כנקודה הדרומית ביותר ביבשת, ומקום מפגש האוקיינוס האטלנטי עם האוקיינוס ההודי. בפועל, הנקודה הדרומית ביבשת ומפגש האוקיינוסים נמצאים כ-150 ק"מ מזרחה ומעט דרומה משם, בכף אגולס. כף התקווה הטובה נחשב לאחד משלושת הכפים הגדולים, יחד עם כף הורן שבאמריקה הדרומית וכף לווין שבאוסטרליה.

עד פתיחתה של תעלת סואץ, הדרך הימית הקצרה ביותר מאירופה למזרח הרחוק הייתה מסביב לאפריקה, על ידי הקפת כף התקווה הטובה, ומכאן חשיבותו. אף שהכף עצמו אינו אלא צוק חשוף בעל שטח מוגבל, הוא העניק את שמו לאזור כולו - חצי האי ההררי באורך 75 ק"מ שבקצהו הדרומי הוא ממוקם, העיר קייפטאון בצפון חצי האי, והמושבה הקולוניאלית שהשתרעה על פני שטחים נרחבים בדרום יבשת אפריקה (כמחצית משטח דרום אפריקה של היום).

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערכים מורחבים – מושבת הכף ההולנדית, מושבת הכף הבריטית

מגלי הארצות הראשונים שהגיעו לדרום יבשת אפריקה^[1] היו הפורטוגזים, שנמשכו לדרום בתקווה למצוא נתיב ימי להודו ולאסיה, על מנת להחליף את נתיבי היבשה היקרים דרך אסיה המרכזית. הימאי הראשון שהקיף את כף התקווה הטובה היה הפורטוגזי בארתולומיאו דיאש בשנת 1488. הוא קרא למקום "כף הסערות" (בפורטוגזית Cabo das Tormentas), אך מלך פורטוגל ז'ואו השני שינה את שמו ל"כף התקווה הטובה" (Cabo da Boa Esperança), לציון כי ראה בו אות מבשר טובות לפתיחת נתיבי הסחר למזרח.

לאחר עשור, ב-1497, הגיע ואסקו דה גאמה לאותו מקום, ולאחר מכן המשיך רחוק יותר לכיוון צפון מזרח, במעלה האוקיינוס ההודי. בדרכו להודו, הוא נחת בחוף וחקר חלקים לא ידועים של מזרח אפריקה באזור שהוא היום מוזמביק.

אף שהפורטוגזים התגאו בהצלחתם ב"כיבוש" הכף, לא היה להם עניין בהתיישבות בו. האקלים הקשה וקו החוף הסלעי היו מסוכנים לספינותיהם, ורבים מהנסיונות שלהם לסחור עם בני החויחוי המקומיים הסתיימו בעימותים. חוף מוזמביק היה אטרקטיבי יותר, עם מפרצים נוחים שיוכלו לשמש כתחנות ולקשרים עם עפרות הזהב המצויות בפנים הארץ.

עד סוף המאה ה-16 לא היו לפורטוגזים מתחרים רבים באזור. אך אז החלו האנגלים וההולנדים להתחרות בהם על נתיבי הסחר למזרח. תנועת הספינות סביב הכף גדלה, והוא נעשה למקום עצירה קבוע לצוותים חולים ועייפים. ב-1647 נטרפה ספינה הולנדית במקום המכונה היום "מפרץ השולחן" בחוף קייפטאון של היום. ניצולי הצוות, האירופאים הראשונים שניסו להתיישב באזור, בנו מבצר וגרו בו במשך שנה עד שחולצו. זמן קצר לאחר מכן החליטה חברת הודו המזרחית ההולנדית לייסד שם התיישבות קבועה. לחברה, אחת מהחברות הגדולות באירופה שסחרו עם הודו והמזרח, לא הייתה כל כוונה ליישב את האזור, אלא רק לייסד בסיס בטוח, בו יוכלו הספינות החולפות למצוא מעגן ולקבל אספקה טרייה של בשר, פירות וירקות. למטרה זו נשלחה משלחת מהחברה תחת פיקודו של יאן ואן ריבק, שהגיעה ל"מפרץ השולחן" ב-6 באפריל 1652 והתיישבה במקום.

ב-31 בדצמבר 1687 נשלחה למקום קבוצה של הוגנוטים מהולנד. הם ברחו להולנד מצרפת בשל רדיפות דתיות. חברת הודו המזרחית ההולנדית נזקקה לאיכרים בעלי ניסיון בכף, וממשלת הולנד סברה שזוהי הזדמנות טובה עבור ההוגנוטים ושלחה אותם לשם. עם הגעת מתיישבים נוספים גדלה המושבה ההולנדית, וכללה את היישוב שהתפתח להיות העיר קייפטאון ושטחים חקלאיים רחבי ידיים מצפון וממזרח לו.

ב-19 בינואר 1806 כבשה בריטניה את הכף במסגרת מלחמות אנגליה-הולנד על השליטה בנתיבי הסחר הימיים, והאזור נשאר בשליטת האימפריה הבריטית כמושבת הכף עד קבלת עצמאותה של דרום אפריקה ב-1910.

כיום אזור הכף הוא ברובו שמורת טבע מוקפת מפרצים מדרום לעיר קייפטאון. המקום ידוע בנופיו המרהיבים, בצמחייתו הייחודית ובאוכלוסיית חיות הבר שבו, ומהווה אתר תיירות פופולרי.