כפייה דתית בישראל

הוספת קישורים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

כפייה דתית היא הטלת נורמה דתית בכפייה על הציבור או חלקיו, תוך פגיעה בחופש הדת, בחופש מדת או במצפון של הציבור או של הפרט. בישראל הכוונה בעיקר להטלת נורמות יהודיות אורתודוקסיות, באמצעות חקיקה או באמצעים אחרים המתפרשים לעיתים מזומנות ככפייה דתית.

הגדרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

למושג כפייה דתית ניתנו בישראל הגדרות שונות. השופט חיים כהן הגדיר את המושג כפייה דתית בהקשר החוקי כ"הטלת נורמה של התנהגות דתית על הציבור מכוח דבר חקיקה[1], והנורמה נוגדת את אמונתו הדתית או הלא דתית או את מצפונו של הציבור רובו או מקצתו"[2]. השופט אהרן ברק הבחין בין "כפייה דתית" לבין התחשבות בשיקולי דת. לדבריו: "רשות מינהלית, המפעילה סמכות שלטונית, רשאית להתחשב בשיקולים רלוונטיים, ובהם בלבד. אסור עליה שיקול זר" ... "כקו פרשני מנחה – הכפוף לתכליתו הספציפית של כל דבר חקיקה – ניתן לקבוע, כי ההתחשבות בשיקולי הדת ובאורח החיים הדתי אסורה היא, אם הפעלת הסמכות נועדה לכפות על אדם את מצוות הדת. ההתחשבות בשיקולי הדת ובאורח החיים הדתי מותרת היא, אם היא נועדה לתת ביטוי לצורכי הדת של האדם"[3]. בנוסף[4], הבחין ברק בין כפייה הנובעת משיקולים חברתיים-סוציאליים ותואמת תפיסה דתית לבין כפייה דתית. הוא ציטט את דיקסון, נשיא בית המשפט העליון של קנדה, שכתב: "אדם אינו נתון לכפייה דתית רק בגלל שחובה חוקית תואמת דרישות של דת מסוימת." בראייה רחבה יותר, כפייה דתית היא כפיית אדם להימנע מעבודת האלוהים על פי אמונתו, וכן כפיית אדם לעבוד את האלוהים בצורה המנוגדת לאמונתו ולמצפונו[5].

יש המשתמשים בהגדרות רחבות יותר לכפייה דתית. על פי הגדרה אחת, כפייה דתית היא "כל פעולה מדינית או מוניציפלית המשרתת עניין דתי או המשרתת עניין כללי בצורה המשקפת עמדה דתית". מפי אחרים נשמעת הגדרה רחבה אף יותר שלפיה "כל פיקוח חברתי, הן בדרך חקיקה או פקודה, הן בדרך לחץ אפקטיבי של מוסדות רבניים או אפילו באמצעות דעת ציבור בלתי רשמית, אם רק קשור הוא במניע דתי – הריהו בגדר של כפייה דתית"[5]. הגדרה רחבה אחרת היא שכל חוק אשר היה שונה אלמלא קיום הדת, ולא נועד להגן על חופש הדת, מוגדר ככפייה דתית[6].

מאידך, בסקירה שכתב צבי צמרת על הנושא, השתמש במושג "כפייה אנטי-דתית", אך באשר לכפייה הדתית העדיף להשתמש במושג "תובענות-יתר דתית"[7]. הרב אלימלך בר שאול אף שלל את השימוש במושג "כפייה דתית" ביחס לכפייה שאינה מכוונת במלואה לנורמה דתית, ולפיכך כתב שבישראל כלל אין כפייה דתית, אלא "כפייה לאומית תרבותית", המשמשת כל חברה לליכודהּ ליחידה אחת[8].

השימוש במושג[עריכת קוד מקור | עריכה]

המושג "כפייה דתית" מופיע רבות בשיח הישראלי, ולעיתים נעשה בו שימוש גם כלפי מעשים אשר על פי ההגדרות של שופטי בית המשפט העליון אינם נכללים במושג "כפייה דתית". גורמים דתיים מתנגדים לשימוש רחב זה של המושג כפייה דתית. אליעזר גולדמן טוען שהשימוש הרחב במונח כפייה דתית נובע ממניעים של הגדרה משדלת, כאשר גורמים חילוניים מנצלים את ההתנגדות והרתיעה מכפייה דתית במובן הקלסי של כפיית אדם לעבוד את האלוהים בצורה המנוגדת לאמונתו ולמצפונו, כדי להחיל את אותה רתיעה על כל מעורבות של שיקול דתי במרחב הציבורי[5].

הפרדת הדת מהמדינה בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – הפרדת הדת מהמדינה

סוגיית הפרדת הדת מהמדינה בישראל סבוכה ומורכבת. מעצם הגדרתה, מדינת ישראל היא מדינת היהודים – וישנה מחלוקת ציבורית האם הגדרה זו מתייחסת ליהדות כאל דת או שהיא מתייחסת רק ללאומיות היהודית. חוק השבות, לפיו זכאי כל יהודי להגר לישראל, מעניק זכות לאזרחות על בסיס מוצא יהודי.

ישנם חוקים רבים המסתמכים על היהדות, ובכלל זה מערכת של בתי דין רבניים הפועלת מכוח החוק. כל אלו ועוד מציירים תמונה של מדינה שאין בה הפרדה בין דת ומדינה. עם זאת, בישראל תושבים יהודים רבים שאינם מקיימים את מצוות היהדות, וגם קיימת במידה רבה סובלנות דתית כמדיניות כלפי בני דתות אחרות. הם זכאים לחופשה בימי חגם, ולא נמנעת מהם הקמת מוסדות ציבור דתיים כגון כנסייה ומסגד.

סוגיית הפרדת הדת מהמדינה בישראל נתונה בוויכוח מתמיד: מחד, טוענים חילוניים שאין רצונם לקיים את מצוות היהדות, וראוי שמדינה דמוקרטית מודרנית לא תכפה על אזרחיה קיום חוקים שאבד עליהם הכלח ובניגוד לרצונם. מאידך, טוענים דוברים, הפרדת הדת מהמדינה תגרום לאבדן צביונה של המדינה כמדינה יהודית. עם זאת, יש דתיים שסוברים שיש להפריד דת ממדינה, ומאידך יש חילונים שסוברים שאין לעשות כן. ויכוח עז בסוגיה נטוש במסגרות רבות, החל מוויכוחים על חקיקה בכנסת, דרך אנשי ציבור ורוח, וכלה בחיכוכים בין תושבים, למשל סביב הנסיעה ברחוב בר-אילן בשבת.

בין התומכים בהפרדת הדת מהמדינה בישראל ניתן למצוא גם את ההוגים היהודיים אורתודוקסים ישעיהו ליבוביץ, אליעזר גולדמן ודוד הרטמן.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנים ראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם הקמת המדינה ולמרות דרישת מפ"ם[9], הייתה הסכמה רחבה כנגד הפרדה מוחלטת בין דת ומדינה, דבר שהשאיר את מידת המעורבות של המדינה בנושאי דת פתוח לדיון, כאשר בסיס היחסים בין דתיים לחילוניים הושתת על הסכמות סטטוס קוו, אשר באופן כללי קבעו שיש לשמר את המצב שהתקיים בימי המנדט הבריטי. עם זאת, התגבשה הסכמה רחבה כנגד כפייה דתית, החל ממפ"ם והמפלגה הפרוגרסיבית[10] וכלה בחזית הדתית אשר דרשה "מניעת כל כפייה דתית בישראל"[11]. לקראת הבחירות לכנסת הראשונה שידרה מפא"י תשדיר שבו זלמן ארן אמר שהמפלגה תעמוד בשער נגד כל כפייה דתית[12]. דברים אלו צוטטו רבות על ידי אנשי מפא"י, כולל מנהיגה, דוד בן-גוריון, שהצהיר: "לא תהיה כפייה דתית במדינת ישראל"[13].

אולם טענות על כפייה דתית עלו משני הכיוונים, חלקן בגלל יוזמות מקומיות וחלקן בעקבות פרשנות רחבה של המושג "כפייה דתית". עוד בדצמבר 1948 התלונן מר גולדנברג, חבר מועצת עיריית תל אביב, שקיימת כפייה דתית הגורמת סבל לאוכלוסייה הלא דתית[14]. מנגד, בינואר 1950 מינתה הממשלה ועדת חקירה בראשות השופט גד פרומקין לבדיקת הטענות של גורמים דתיים על כפייה דתית במחנות העולים[15]. בשנת 1951 הוקמה הליגה למניעת כפייה דתית שדרשה "שבת בלי כבלים". באמצע 1952 הואשם שר התחבורה, דוד צבי פנקס בכפייה דתית כיוון שהתקין תקנה שאסרה נסיעה בשבת במכוניות פרטיות, במסגרת מדיניות הקיצוב[16]. כן עלו טענות על כפייה דתית כנגד הקרן הקיימת לישראל, שאסרה גידול חזירים על אדמותיה[17]. נושאי הדגל של הטענות לגבי כפייה דתית היו המפלגה הפרוגרסיבית, מפ"ם, והליגה למניעת כפייה דתית. טענותיהם התרכזו בעיקר במגבלות על תחבורה ציבורית בשבת, סגירת רחובות לתנועה בשבת, האיסור על גידול חזירים שבשנת 1962 היה לחוק איסור גידול חזיר, קיום כשרות באניות צי הסוחר והסדרת הנישואים והגירושים על פי החוק הדתי בלבד.

עמדת מפא"י, מפלגת השלטון, הייתה שהחקיקה הדתית אינה יכולה להיחשב כפייה דתית, כיוון שהיא מוסכמת על רוב העם מטעמים לאומיים, כיוון שהיא אינה משמעותית או בגלל חשיבותה. כך, למשל, טען ישראל ישעיהו במאמר ארוך בנושא בדבר: "איסור גידול החזיר הוא מיגבלה ככל המגבלות שהחוק מטיל על האזרחים ודבר אין לה עם כפייה דתית" ולגבי היעדר תחבורה ציבורית בשבת כתב: "הדבר גורם קשיים ואולי אף קיפוח לאוכלוסיית העניים ... כלום זה בלבד מצדיק להציג את מדינת ישראל כמדינה תיאוקרטית שיש בה כפייה דתית?"[18].

דוברים שונים שללו את הטענות על קיום כפייה דתית בישראל. ישעיהו ליבוביץ אף טען שהתלונות על כפייה דתית מצד החילונים הן צביעות. לטענתו, "החוקים הדתיים" במדינה, להם התנגד, נחקקים על ידי רשות חילונית, הם חסרים כל משמעות דתית וברוב המקרים תוכנם, הדתי מבחינה פורמלית, נוגד את ההוראות המפורשות של ההלכה[19].

משנות ה-80 של המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם השנים נעלם כמעט השימוש במונח כפייה דתית על ידי הדתיים והתגבר השימוש בו מצד גורמים חילוניים. מפלגות כמו רצ, שינוי, מרצ ולזמן קצר גם מפלגת העבודה הרימו על נס את הטענות על כפייה דתית, אשר ביחד עם הטענות כנגד אי שירות החרדים בצה"ל הביאו למפלגות אלו השגים אלקטורליים.

המאבק כנגד נורמות של התנהגות דתית ובעד הפרדת הדת והמדינה, נחרת לרוב על דגלן של מפלגות חילוניות בעלות אוריינטציה פוליטית של המרכז ושמאלה. השיא של המאבק מסביב לכפייה הדתית ניטש בכנסת ה-16, בה נבחרה מפלגת שינוי בראשותו של יוסף לפיד.

חילונים בני הדור השני והשלישי להקמת המדינה מרגישים משויכים ומחוברים פחות למסורות הישנות. לפיכך, עבורם, הפשרות בענייני דת מהוות קורבן גדול. בנוסף, הישראלים הפכו יותר מודעים לפער ההולך וגדל בין הסטנדרטים של הסטטוס קוו והנורמות הרווחות בעולם המערבי בדבר דיני המשפחה, תחבורה בידור ופעילויות מסחריות ביום המנוחה הרשמי, ועוד. במילים אחרות, תפיסת ההקרבה הקשורה בשימור חלק מהסדרי הסטטוס קוו התעצמה[20].

מאבק בנורמות של התנהגות דתית ניתן היה למצוא במצע מפלגת מרצ תחת הנהגתם של שולמית אלוני ויוסי שריד שכיהנו כחברי כנסת וכשרים. נושא המאבק בכפייה הדתית נדחק לשוליים במפלגה זו, תחת הנהגתו של יוסי ביילין, אשר הציב את הסוגיה המדינית כמצע העיקרי של המפלגה.

לדברי פרופ' דפנה ברק-ארז כתוצאה מהגידול בקיטוב בין חילונים לדתיים, השפעות מתרבות המערב וכן שינויים פוליטיים וחברתיים, בהם העלייה מברית המועצות לשעבר, עברו בתודעת הציבור האיסורים על גידול ומכירת בשר חזיר בישראל ממעמד של איסורים לאומיים או חברתיים סבירים בתקופת המנדט ושנות החמישים והשישים למעמד של איסורים דתיים המהוים כפייה דתית, בשנות השמונים והתשעים[21]. התרחבות המסחר בשבת הביאה למקרים שבהם הורשעו מעסיקים על העסקת עובדים יהודים בשבת ולטענות על כפייה דתית בכך שנאסר על העבדת יהודי בשבת, טענות שכמעט לא נשמעו בעשורים הראשונים למדינה. בדיון בעתירה לבג"ץ בנושא זה שלל השופט אהרן ברק את הטענה שמדובר בכפייה דתית[4].

יוזמות ודרכי התמודדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום הפרדת דת במדינת ישראל הוא נושא ציבורי מאוד מתוקשר, הנוגעת לחוסר בתחבורה ציבורית בשבת, לגירושים, איסור מכירת חמץ בפסח, המתת חסד, סגירת בתי עסק בשבתות ועוד.

ישנן יוזמות המנסות לגשר על הבעיות שנוצרות בעקבות החקיקה הדתית:

  • בחלק מהערים כמו תל אביב ובחיפה יש קווי אוטובוסים מיוחדים גם בשבת. בערים בהן יש קהילה יהודית מסורתית גדולה, אין תחבורה ציבורית בשבת.
  • המתת חסד היום הוא נושא שדנים עליו בכנסת ויש תומכים המנסים לחולל שינוי בסוגייה בעזרת חקיקת חוקים לדוגמא: חוק המאפשר לאדם שחולה במחלה סופנית לקבל את הזכות להמתת חסד.
  • מכירת חמץ בפסח היא נושא שעולה כל שנה מחדש לדיון הציבורי. כיום בישראל ישנם הרבה סופרמרקטים שמוכרים חמץ בפסח, ואינם זכאים לתעודת כשרות.
  • סגירת עסקים בשבת: בערים מסוימות, כמו תל אביב, ישנם אזורים בהם עסקים רשאים להישאר פתוחים בשבת, למרות הדרישה החוקית לסגירה. יוזמה זו מעניקה יותר גמישות לבעלי עסקים ומאפשרת להם לתת מענה לצרכי לקוחות שאינם שומרים שבת.

לסיכום, קיימות בישראל מספר יוזמות שמטרתן למתן את השלכותיה של הפרדת דת בתחומים שונים. יוזמות אלו מייצגות צעדים לקראת חופש ואוטונומיה גדולים יותר עבור יחידים וקבוצות שאינם תואמים את הנורמות הדתיות שחלות לפי חוקי המדינה.[22][23][24]

היחס לכפייה דתית בציבור הדתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

באופן עקרוני מכירה ההלכה בסמכותם של בתי הדין או של ראשי הקהל לכפות את הציבור ואת היחיד על קיום מצוות או על הימנעות מעבירות, בכל דרך אפשרית[25]. עם זאת, העיקרון של "כופין על המצוות" מבוסס על מציאות בה באופן כללי הציבור מקבל עליו עול מצוות וסביר להניח שבעקבות הכפייה יקיים הסרבן מרצונו את המצווה או ימנע מהעבירה. משום כך, כתבו פוסקי הדורות האחרונים כי בדורות הללו יש להימנע מדרך של כפייה ואף יש איסור בדבר[26][27].

מטעם זה ומטעמים נוספים היו שטענו כי כל חקיקה דתית פסולה ועלולה להביא נזק. זו הייתה דעתו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ אשר אף הטיף להפרדת הדת מהמדינה. גישה אחרת הוצגה למשל על ידי אליאב שוחטמן, אשר קיבל את הגישה שאין לקיים כפייה דתית, אולם טען שהגדרתה של מדינת ישראל במגילת העצמאות ובחוקי יסוד כמדינה יהודית ודמוקרטית נותנת לגיטימיות לחקיקה דתית אשר אינה מכוּונת להתערבות בחייו הפרטיים של האזרח, אלא למתן צביון יהודי לאורחות החיים הציבוריים של מדינת ישראל[26]. לדעת הרב אליעזר מלמד חקיקה דתית המבוססת על איומים קואליציוניים היא מזיקה, אולם יש מקום לחקיקה הנובעת מהסכמה רחבה של מפלגות שרואות חשיבות בצביונה היהודי של המדינה[28].

ישנן שלוש סיבות עיקריות לתמיכה בכפייה דתית:[29]

  • מתן צביון דתי למדינה
  • דאגה שהדתיים לא ייפגעו מנורמות חילוניות
  • חתירה לכך שיהודים חילוניים יקיימו מצוות

בעוד הדתיים הלאומיים נוהגים לתמוך בשתי הסיבות הראשונות, החרדים נוהגים לתמוך בשתי הסיבות האחרונות[30]. החל מאמצע שנות ה-80 של המאה ה-20 ירדה התמיכה בכפייה דתית מהסיבות הראשונה והשלישית בקרב הציבור הדתי[31] וחברי הכנסת הדתיים אינם עוסקים כמעט בחקיקה דתית, אלא במקרים בהם הם רואים פגיעה בסטטוס קוו, כמו לאחר פסיקת בג"ץ שביקשה להתיר ייבוא בשר טרף. בתקופה זאת, יוזמות דתיות חדשות המתפרשות על ידי החילונים ככפייה דתית, כמו הנהגת קווי מהדרין וסגירת רחוב בר-אילן לתנועת כלי רכב בשבת, מוצגות על ידי הדתיים כרצון לשמירה על 'איכות החיים' שלהם באזורים בהם הם מהווים רוב[32].

גורמים חילוניים טוענים שהכפייה הדתית גורמת לקשיים רבים ואף למחשבות על ירידה. לעומת זאת, גורמים דתיים טוענים שחילונים כמעט ואינם נפגעים מכפייה דתית ומה שמפריע להם הוא עצם העיקרון שמגבילים את החירות שלהם בגלל עקרונות דתיים[33][34].

טענות על כפייה בחקיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשטר דמוקרטי, חקיקה נעשית על ידי בית הנבחרים או על ידי מי שהוסמך לכך. חקיקה המבוססת על נורמות של הדת אינה שונה, בתהליך קבלתה, מכל חקיקה אחרת, ומבחינה זו אין בה כפייה יותר מאשר בחקיקה שמקורותיה אינם דתיים. ראיית החקיקה ככפייה דתית נובעת מפגיעתה בחופש הדת או בחופש מדת.

לא כל חקיקה שמקורה בדת ובכתבי הקודש היא בהכרח חקיקה שיש בה כפייה דתית. חוק לא תעמוד על דם רעך, למשל, יונק את שמו ואת מהותו מפסוק בספר ויקרא, אך העיקרון שהוא מציג, של חובת סיוע לזולת בעת שהוא שרוי בסכנת חיים, הוא עיקרון אוניברסלי המקובל גם מחוץ לעולמה של הדת. דוגמה נוספת מסוג זה היא תקנת השבים, שברוחה נחקק חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים.

בחוק שעות עבודה ומנוחה נכלל איסור על העבדת יהודי בשבת. בהלכה קיימת מצוות מנוחה בשבת ולכן נטען שסעיף זה מהווה למעשה כפייה דתית. בתי המשפט הביעו דעה שונה:

בקביעת העיקרון של קיום יום מנוחה שבועי והועדתו בשבת חתר המחוקק להגשים שתי מטרות משולבות: ראשית, מטרה חברתית, לפיה ראוי לייחד יום מנוחה שבועי לכל אדם כדי שיוכל לנוח בו ממלאכתו, לשהות עם משפחתו או בחברת ידידים ולהתפנות לנופש ולבידור לפי בחירתו והעדפותיו. כן נועד יום המנוחה להגן על בריאותו של העובד ולהבטיח תנאי עבודה הוגנים. שנית, הוועדת המנוחה בשבת נעשתה על רקע ציווי ההלכה ומסורת ישראל

עם זאת, המשנה לנשיא ביה"מש העליון חיים כהן, אומר שאכיפת האיסור במקרים בהם האכיפה נעשית כתוצאה מלחץ המפלגות הדתיות וללא תלונות מצד העובדים, כמו למשל במרכזי קניות ובילוי גדולים מחוץ לערים, היא "ניצול חוק שעות עבודה ומנוחה למטרה דתית" ולפיכך מהווה כפייה דתית[36].

דוגמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש הרואים חלק מהחקיקה הדתית בישראל כמייצגת כפייה דתית. דוגמאות בולטות לכך:

  • נישואים וגירושים: על פי החוק, כל ענייני נישואים וגירושים בישראל נעשים על-פי דתם של בני הזוג, על ידי המוסדות של דת זו. כתוצאה מחקיקה זו, נכפה על זוגות, כתנאי להכרת המדינה בנישואים, להינשא בטקס אורתודוקסי הנוגד לעיתים את השקפת עולמם וערכיהם, או להירשם כנשואים במדינה אחרת. גם מי שנישאו בטקס אזרחי במדינה אחרת, אם יירצו להתגרש בישראל, יידרשו להשלים את התהליך ברבנות. בנוסף, בני זוג שאינם בני אותה דת אינם יכולים להינשא בישראל אלא אם דתם מתירה זאת. גם כאשר שני בני הזוג הם יהודים, יש מצבים שבהם אין הם רשאים להינשא בישראל, עקב איסורי חיתון שונים כמו איסורי נישואים לכהן ונישואי זוגות חד מיניים. כדי לפתור בעיות אלו הוצע על ידי זרמים שונים לקיים מעמד של נישואים אזרחיים או סוג אחר של איחוד אזרחי בישראל, אבל הצעות אלו לא עברו את תהליך החקיקה.
  • איסור הפעלת תחבורה ציבורית בימי מנוחה בקו שירות[37]: על פי פקודת התעבורה על שר התחבורה "להתחשב ככל שניתן במסורת ישראל בכל הנוגע לאיסור תנועת כלי רכב בימי מנוחה". מכוח הוראה זו נקבע בתקנה 386א(הקישור אינו פעיל) כי לא יינתן רישיון קו להפעלת אוטובוס בימי מנוחה, אלא במקרים בהם קו השירות משרת נוסעים לבית חולים; ליישוב ספר; ליישובים שתושביהם אינם יהודים; חיוני מסיבות של ביטחון הציבור או מבחינת קיום שירותי תחבורה ציבורית. למעשה, שירותי התחבורה הציבורית הקיימים ברוב המגזר היהודי בשבת מצומצמים ביותר.
  • חוק איסור גידול חזיר[38]: חוק זה מטיל איסור ארצי על גידול חזירים למאכל למעט מספר מצומצם של יישובים המנויים בתוספת לחוק[39].
  • חוק חג המצות[40]: החוק, הידוע יותר בשם "חוק החמץ" קובע שבמהלך חג הפסח "לא יציג בעל עסק בפומבי מוצר חמץ למכירה או לצריכה", ביישוב שבו יש רוב יהודי. שר המשפטים קבע בתקנות מנהליות כי הקנס יעמוד על 100 ש"ח במקרה של עבירה ראשונה וכפל קנס במקרה של עבירה חוזרת. יישום החוק הוטל על הרשויות המקומיות, ועד היום רק שבע מהן ביקשו ממשרד הפנים להסמיך פקחים[41]. המציאות מוכיחה כי הקנס לא מספיק כדי להרתיע את בעלי העסקים, וכי גם כשמועסקים פקחים המטילים קנסות על עבריינים החוק לא מתקיים הלכה למעשה[42]. שרי הפנים אופיר פינס ואברהם פורז אף הצהירו שאין בכוונתם לאכוף אותו. כשמונה שר פנים מטעם מפלגת ש"ס נעשה ניסיון לאכוף את החוק ביתר שאת[43]. למרות העובדה שלפי החוק ופסיקות בית המשפט מותרת מכירת חמץ בתוך חנויות ומסעדות, נערכות מדי שנה הפגנות מחאה, בחלקן אלימות, שמטרתם מניעת מכירת חמץ ליהודים[44].
  • תקנות שירותי הדת היהודיים (חברות לענייני קבורה) – בשנת 1958 התקין השר משה חיים שפירא תקנות המחייבות גופים המבקשים לקבור יהודים באישור של מועצת הרבנות הראשית. באוגוסט אותה שנה בוטלה התקנה על ידי הממשלה ובכך אפשרה הקמת חברות קבורה חילוניות[45] אולם בפועל קבורה חילונית התקיימה רק בקיבוצים. בשנת 1966 התקין השר זרח ורהפטיג תקנות ולפיהן כל עוסק בקבורה של יהודים חייב ברישיון משר הדתות[46] עמותת מנוחה נכונה שהוקמה במטרה לספק אלטרנטיבה לחברות קדישא לא קיבלה רישיון[47]. במאי 1992 קבע בג"ץ כי "אין מחלוקת על זכותה של מנוחה נכונה לקבל רישיון קבורה לצורך קיום שירותי קבורה ולקבל שטח למטרה זו". אך רק בשנת 1996, ולאחר פניה נוספת לבג"ץ, הוקצו לה חלקות לבתי קברות חלופיים. במקביל למאבק זה חוקקה הכנסת בשנת 1996 את חוק הזכות לקבורה אזרחית חלופית[48], בו נקבע כי "אדם זכאי להיקבר על פי השקפתו בבית עלמין אזרחי חלופי אם בחר בכך". בנוסף, נקבע כי המדינה תקים בתי קברות לקבורה אזרחית או תקצה לכך שטחים בבתי קברות קיימים, וכך תאפשר קבורה לא אורותודוקסית לחפצים בכך. בסמוך לאחר מכן החליט שר הדתות להקים בשלב הראשון ארבעה בתי קברות אזרחיים. יישום ההחלטה ארך שנים רבות, ונכון לשנת 2011 קיימים רק שלושה בתי עלמין המאפשרים קבורה אזרחית ללא תשלום. בין גורמי העיכוב ביישום החוק נמנו, בנוסף לקשיים תקציביים ומחסור בקרקעות לקבורה, גם "הרצון של חברות קדישא לשמור על המונופול שלהן בתחום הקבורה", וכן "קושי של רוב הגופים המופקדים על יישום החוק לפעול על-פיו מכיוון שהוא אינו עולה בקנה אחד עם השקפת עולמם."[49]
  • חוק אימוץ ילדים – החוק מתיר למסור ילד לאימוץ בישראל אך ורק להורים מאמצים שהם בני דתו. לצורך הגיור הנדרש לאימוץ לא יהודים בידי יהודים נדרש אישור מבית הדין לגיור ובית הדין פועל לפי הלכות הגיור האורתודוקסיות המחייבות שהילד יחונך לשמירת מצוות לפי ההלכה האורתודוקסית. לפיכך, יהודים המעוניינים לאמץ בישראל ילד שאינו יהודי יוכלו לגיירו ולאמצו רק אם הם דתיים אורתודוקסיים[50][51]. בנוסף בני זוג שהם מאותו מין, או שהם בני דתות שונות, אינם יכולים לאמץ בישראל.
  • חוק בשר ומוצריו, תשנ"ד-1994, אוסר לייבא בשר ללא תעודת הכשר או היתר מיוחד. סעיף 5 לחוק זה מציין: "תוקפו של חוק זה הוא על אף האמור בחוק יסוד: חופש העיסוק".
  • פקודות צה"ל אוסרות הכנסת מזון לא כשר אל הבסיסים ושטחי האימונים. ב-2015 נגזר מחבוש על חניך קורס מ"כים שאכל כריך חזיר בשטח אימונים והציע ממנו לחבריו[52]. בעקבות פניות ליחידת דובר צה"ל עונשו בוטל, ודובר צה"ל תא"ל מוטי אלמוז פרסם בדף הפייסבוק של צה"ל שזו הייתה טעות, ושצה"ל ישמור על הכשרות, אך לא "יחטט בכריך של חייל"[53].
  • חוק איסור פתיחת בתי עינוגים בתשעה באב, תשנ"ח-1997, המתיר לרשויות המקומיות לחוקק חוקי עזר שיאסרו פתיחת "בתי עינוגים" בערב תשעה באב. החוק אף הכשיר למפרע את חוקי העזר שכבר היו בתוקף. עם זאת, איסור פתיחת "בתי עינוגים" קיים גם במועדים אזרחיים שאינם דתיים, כמו יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום הזיכרון לשואה ולגבורה.
  • תנאי הרישיון של הכבלים והלווין אוסרים שידור תוכן עצמי או תכנים המתורגמים לעברית על ידי קריינות או כתוביות ביום הכיפורים (כולל במתכונת וידאו על פי דרישה)[54]. בנוסף על כל זכיין ובעל רישיון נאסר לשדר ביום הכיפורים, ללא כל קשר לתכנים או קהל היעד[55].
  • "חוק המרכולים" – תיקון לפקודת העיריות הקובע שחוק עזר עירוני בעניין פתיחתם וסגירתם של עסקים בימי מנוחה, למעט עסקים להגשת מזון לצריכה במקום, מקומות של עינוג ציבורי וחנויות של תחנות תדלוק, טעון הסכמה של שר הפנים, והשר לא ייתן את הסכמתו אלא אם כן פתיחתם של העסקים בימי מנוחה, כפי שמוצע בחוק העזר, נדרשת כדי לספק צרכים אשר לדעת השר הם צרכים חיוניים. עד כניסת החוק לתוקף חמש עיריות העבירו בחקיקת בזק חוקי עזר עירוניים להתרת פתיחת עסקים בשבת, אך הם נפסלו על ידי שר הפנים אריה דרעי[56].

נתונים סטטיסטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ע"פ מדד הדת והמדינה שנערך בשנת 2022, נסקר ופורסם על ידי מכון סמית למחקר, רק 25% מהאוכלוסיה היהודית בישראל סבורים כי יש לאסור בחוק על תחבורה ציבורית בשבת, בעוד ש-%75 תומכים במתן היתר, בין אם באמצעות הרשויות המקומיות שיוכלו להסדיר זאת כל אחת עבור תושביה (38%), ובין אם על ידי הממשלה, אשר תחליט על הנתיבים, התכיפות והיקף השירות (37%).

פילוח הממצאים על פי הנתונים שעלו בסקר באשר למידת שמירת השבת של המשתתפים במדגם מלמדת כי בקרב אלה השומרים שבת על פי ההלכה (27% מן המדגם) רובם (74%) תומכים באיסור תחבורה ציבורית בשבת בחקיקה, אך גם בקרב קבוצה זו 26% בדעה כי יש לאפשר לרשויות המקומיות (19%) או לממשלה (7%) להתיר תחבורה ציבורית בשבת. בקרב אלה שהשיבו כי הם שומרים על חלק ממצוות השבת (כגון הדלקת נרות וקידוש) עולה התמיכה במתן היתר לתחבורה ציבורית בשבת באמצעות הממשלה או הרשויות המקומיות לכ-43%.[57]

כמו כן, 25% מהאוכלוסייה היהודית תומכים במתן פטור משירות צבאי לתלמידי ישיבות. 44% בדעה כי יש לקבוע מכסה שנתית מוגבלת של פטורים למצטיינים, ובאשר לשאר, תומכים בגיוס לשירות בצה"ל או לשירות לאומי אזרחי. 31% בדעה כי יש לגייס את כולם לשירות סדיר באורך מלא.[57]

טענות על כפייה בפעילות המנוגדת לחוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף לחקיקה הדתית השנוייה במחלוקת, מתקיימת גם פעילות בלתי חוקית שמטרתה כפייה של נורמות דתיות או חרדיות על הציבור או על חלקים ממנו.

בשנים 1949–1951 פעלה בישראל מחתרת יהודית דתית בשם "ברית הקנאים", לשם הקמת מדינת הלכה בישראל. המחתרת כללה כמה עשרות צעירים דתיים, נערים ונערות. חברי המחתרת גנבו נשק וחומרי נפץ, ביצעו פעולות כנגד רכוש של מחללי שבת ומוכרי טרפות, ונעצרו לאחר שנכשלה מזימתם להטיל בכנסת פצצת עשן בעת דיון על גיוס נשים לצה"ל.

לעיתים פעילות זו מתרכזת בתוך המגזר החרדי, כאשר חלקים מתוכו כופים בפועל נורמות מחמירות על השאר. כך למשל קבוצה קיצונית השתלטה על המרחב הציבורי במאה שערים ויצרה בו הפרדה פיזית בין גברים ונשים[58], וכך גם פועלות בריכוזים חרדיים "משמרות צניעות" – ארגונים מחתרתיים המשליטים את מגמותיהם על ידי נקיטה באיומים ובאלימות כלפי יחידים החורגים מנורמות מסוימות.

במקרים אחרים נעשים ניסיונות להשליט נורמות חרדיות גם על חילונים. כך למשל במשך מספר חודשים בשנות השמונים יודו אבנים לעבר מכוניות שנסעו בשבת בכביש רמות, עורק תחבורה ראשי בירושלים העובר בין שכונות חרדיות; ברחוב בר-אילן בירושלים, ציר תנועה ראשי העובר דרך שכונות חרדיות, במשך 3 שנים התרחשו מהומות שבהן ניסו חרדים למנוע נסיעה בשבת, באמצעות הפגנות סוערות, שכללו ידויי אבנים על מכוניות הנוסעות בשבת, השלכת פחי אשפה ושריפתם וחסימת הכביש[59] ופרצו מהומות על רקע פתיחתם בשבת של חניונים עירוניים. קווי מהדרין, הם דוגמה לניסיון השלטת נורמה במרחב הציבורי שנקבע על ידי בג"ץ כלא חוקי. אלו קווי תחבורה ציבורית עירוניים ובינעירוניים שבהם הנהיגה אגד כללי תרבות חרדיים, שבמרכזם הפרדה מגדרית לפיה הגברים יושבים במחציתו הקדמית של האוטובוס והנשים במחציתו האחורית, וניסיונות של נוסעים להפר את ההפרדה נענו לעיתים באלימות, עד שבינואר 2011 פסק בג"ץ שהפרדה מגדרית באוטובוס מותרת רק אם היא נעשית מרצון הנוסע.

במקרים מסוימים, היו ניסיונות להשליט נורמות חרדיות מסוימות על ירושלים בכלל. כך במשך מספר שנים התקיימו בירושלים מהומות שמטרתן מניעת מצעדי גאווה, תוך שימוש באיומים ובאלימות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דבר חקיקה – בדבריו ביאר כהן שהוא משתמש במונח הזה במשמעותו הרחבה ביותר, ושנכללים בו גם פקודות או מטלות שהוטלו או תנאים שהותנו בתוקף סמכות חוקית על ציבור מסוים. בנוסף הבהיר שבאשר לדבר חקיקה אין נפקא מינא אם הוא קובע סנקציות פליליות, מנהליות או דיוניות, או אם אינו קובע סנקציות כלל
  2. ^ חיים ה' כהן, "כפיה דתית בישראל", בתוך ספר ברנזון חלק ב', הוצאת נבו 2000, עמ' 297
  3. ^ בג"ץ 5016/96 ליאור חורב ואח' נ' שר התחבורה ואח', ניתן ב־13.4.97, סעיף 48 לחוות דעתו של אהרן ברק
  4. ^ 1 2 בג"ץ 5026/04 דיזיין 22 נ' משרד העבודה והרווחה. פ"ד ס(1) 38 (2005)
  5. ^ 1 2 3 אליעזר גולדמן, יהדות ללא אשליה, הוצאת כתר, עמוד 284
  6. ^ חרות מעוז, כפיה דתית, באתר חופש
  7. ^ צבי צמרת, המטוטלת הישראלית בין כפיה אנטי-דתית לתובענות-יתר דתית, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, נתפרסם באישים ומעשים בישראל : ספר היובל, הוצאת מקסם, 1998
  8. ^ אלימלך בר שאול, ‏"כפייה דתית" או זיוף היסטורי, באתר "דעת", מתוך הדת והמדינה, הוצאת מורשת תשכ"ד
  9. ^ חוקה דמוקרטית – מסד למדינה, דבר, 27 ביולי 1951
  10. ^ גמר הוויכוח בכנסת – דרישות הפרוגרסיבים, דבר, 11 במרץ 1949
  11. ^ מ.ד., דבר היום – מהסברות ימינו, דבר, 9 בנובמבר 1950
  12. ^ משה פילצר, החזית הדתית נתאכזבה, דבר, 9 ביוני 1949
  13. ^ דוד בן-גוריון, הערות לוויכוח, דבר, 6 ביוני 1949
  14. ^ עירית תל אביב דנה בחיסול ועד הקהילה, דבר, 16 בדצמבר 1948
  15. ^ ועדת חקירה, דבר, 30 בינואר 1950
  16. ^ דורשים פגישה עם שר התחבורה, דבר, 16 ביוני 1952
  17. ^ מרדכי שניר, "כפיה דתית" – רחמנא ליצלן, דבר, 22 בפברואר 1953
  18. ^ ישראל ישעיהו, הדת והמדינה, דבר, 28 באפריל 1963;המשך
  19. ^ ישעיהו ליבוביץ, מדינה ודת, הדרך מס 4, סיון תשל"א, בתוך יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל, הוצאת שוקן, 1979, עמ' 185–190
  20. ^ Religion and the Secular State -- an Israeli Case Study, מאמר מאת פרופ' דפנה ברק-ארז, עמ' 9
  21. ^ Barak-Erez, Daphne (2007). Outlawed Pigs: Law, Religion and Culture in Israel. University of Wisconsin Press.
  22. ^ נ. קידר, נ.רוזנאי, ד. ד"ר סומר, ה. אבולעפיה (2005)., חופש הדת וחופש מדת, באתר הכנסת
  23. ^ פרסיקו, ת., כפייה דתית הורסת את הדת., באתר לולאת האל
  24. ^ המתת חסד בישראל - רצח או רחמים?, באתר קופת חולים כללית
  25. ^ ראו למשל: תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף פ"ו, עמוד א'.
  26. ^ 1 2 אליאב שוחטמן, ‏חקיקה דתית בחברה חילונית, באתר "דעת".
    אליאב שוחטמן, ‏על הכפייה לקיים מצוות, באתר "דעת".
  27. ^ שאול ישראלי, כפיה דתית בהלכה, באתר צומת
  28. ^ הרב אליעזר מלמד, חקיקה על השבת – רק בהסכמה, באתר ערוץ 7, 11 בינואר 2018
  29. ^ ראו למשל: דודו כהן, ‏תשובת השבוע: מה עומד מאחורי הכפייה הדתית?, באתר ‏מאקו‏, 3 בספטמבר 2009
    מרדכי נויגרשל, כפייה דתית, אתר מורשת.
  30. ^ Steven V. Mazie (2006). Israel's Higher Law: Religion and Liberal Democracy in the Jewish State. Lexington Books. p. 156. ISBN 978-0-7391-1485-8.
  31. ^ משה גרילק, החרדים: מי אנחנו באמת?, הוצאת כתר 2002, עמוד 73
  32. ^ פתיחת קניונים בשבת, עולם היהדות והקבלה.
  33. ^ משה גרילק, החרדים: מי אנחנו באמת?, הוצאת כתר 2002, עמודים 77–81.
  34. ^ Steven V. Mazie (2006). Israel's Higher Law: Religion and Liberal Democracy in the Jewish State. Lexington Books. p. 32. ISBN 978-0-7391-1485-8.
  35. ^ בג"ץ 5073/91 תאטראות ישראל בע"מ נ' עיריית נתניה, פ"ד מז(3) 192
  36. ^ חיים כהן, בספר דת ודין עמ' 815
  37. ^ ר' סעיף 71(7א) לפקודת התעבורה מכוחו מוסמך שר התחבורה להתקין תקנות בקשר לרכב מנועי ציבורי באשר ל"איסור הפעלת אוטובוס ציבורי בימי מנוחה בקו שירות"
  38. ^ חוק איסור גידול חזיר, תשכ"ב-1962
  39. ^ רשימת התוספת המתחייבת לפי סעיף 2(1) לחוק כוללת 5 יישובים ועוד 4 תחומים מסומנים בתוך יישובים, כולם יישובים ערבים-נוצריים
  40. ^ חוק חג המצות (איסורי חמץ), תשמ"ו-1986
  41. ^ שחר אילן, הכל בזכות לופוליאנסקי, באתר הארץ, 4 באפריל 2008
  42. ^ אלעד ואן גלדר, ‏אי אכיפת חוקים, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, 31 באוקטובר 2001, עמ' 8
  43. ^ חדשות נענע, השר ישי מקים 'יחידות ביעור חמץ', באתר nana10‏, 6 באפריל 2001
  44. ^ נטע סלע, הפגנות חרדים בירושלים נגד מכירת החמץ, באתר ynet, 8 באפריל 2007
    רונן מדזיני, חרדים ניסו לפרוץ למסעדה מוכרת חמץ בירושלים, באתר ynet, 4 באפריל 2010
  45. ^ שנה בשנה תש"ך, עמוד 135; יונה כהן, פרקים בתולדות התנועה הדתית לאומית, עמוד 114
  46. ^ תקנות שירותי הדת היהודיים (חברות לענייני קבורה), התשכ"ו-1966 בתקנה 7 לחוק זה, נקבע כי "חברה לענייני קבורה שקיבלה רישיון כאמור רשאית לעשות כל פעולה סבירה הדרושה למען קבורת נפטר יהודי ורשויות המדינה והרשויות המקומיות חייבות להושיט לה כל עזר הדרושה לכך"
  47. ^ טקסים משפחתיים באתר התנועה ליהדות מתקדמת בישראל
  48. ^ חוק הזכות לקבורה אזרחית חלופית, התשנ"ו-1996 על פי סעיף 7 לחוק, הוראות חוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], התשל"א-1971, יחולו על חוק זה, בשינויים המחויבים.
  49. ^ נעמי מי-עמי, ‏יישום חוק הזכות לקבורה אזרחית חלופית בישראל, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, 16 בדמצבר 2007
  50. ^ יובל יועז, האומנם טובת הילד המאומץ מחייבת גיור אורתודוקסי?, באתר הארץ, 2 בדצמבר 2003
  51. ^ יהונתן ליס, הממשלה תדון היום בביטול חוק המאלץ הורים מאמצים לשמור מצוות, באתר הארץ, 17 ביוני 2012
  52. ^ נועם אמיר, ‏11 ימי ריתוק לחייל שאכל כריך עם נקניק מבשר חזיר במטווח, באתר מעריב אונליין, 1 ביוני 2015
  53. ^ מערכת וואלה! חדשות‏, צה"ל מודה: טעינו כשהענשנו את החייל שאכל כריך עם חזיר, באתר וואלה!‏, 2 ביוני 2015
  54. ^ יוסי ניסן, ‏עצומה נגד הוט ו-yes: פיתחו את ה-VOD גם ביום כיפור, באתר גלובס, 20 בספטמבר 2012
  55. ^ יובל אביבי, ‏מדוע צריך להחשיך מסך גם לערבים ישראלים ביום כיפור?, באתר גלובס, 17 באוקטובר 2012
  56. ^ שחר אילן, דרעי החליט שלא לאשר חוקי שבת בחמש ערים, באתר כלכליסט, 5 באוגוסט 2018
  57. ^ 1 2 כפייה דתית בישראל, באתר ישראל חופשית
  58. ^ שמואל מיטלמן, עתירה: למנוע הפרדה ברחובות מאה שערים, באתר nrg‏, 27 בספטמבר 2010
    מיה בנגל, בג"ץ: להפסיק ההפרדה המגדרית במאה שערים, באתר nrg‏, 28 בספטמבר 2010
    בג"ץ 6986/10 חברת מועצת עיריית ירושלים, רחל עזריה ואח' נ' משטרת ישראל ואח', ניתן ב־28.9.2010
  59. ^ אפרת וייס, שוב מהומות בבר-אילן: שוטר נפצע קל, באתר ynet, 5 במרץ 2003
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=כפייה_דתית_בישראל&oldid=38466234"