כריסטיאן אמנפור
.jpg) | |
| כריסטיאן אמנפור, 2008 | |
| לידה |
12 בינואר 1958 (בת 66) לונדון, אנגליה |
|---|---|
| שם לידה |
Christiane Maria Heideh Amanpour  |
| מדינה |
 הממלכה המאוחדת |
| השכלה |
|
| תקופת הפעילות |
מ-1983 |
| עיסוק | כתבת, עיתונאית |
| מעסיק |
CNN אינטרנשיונל |
| סוג כתב |
כתבת חוץ ראשית מנחה מגישת טלוויזיה |
| בן או בת זוג |
ג'יימס רובין (1998–2018) |
| פרסים והוקרה |
|
| קישורים חיצוניים | |
| פייסבוק | camanpour |
| טוויטר | amanpour |
| http://us.cnn.com/CNNI/Programs/amanpour/ | |
  | |
כריסטיאן אמנפור (באנגלית: Christiane Amanpour; בפרסית: کریستیان امانپور, נולדה ב-12 בינואר 1958) היא מגישת טלוויזיה וכתבת חוץ בריטית-איראנית. היא הכתבת הראשית של רשת הטלוויזיה האמריקאית CNN ומנחה את תוכנית הראיונות והאקטואליה היומית "אמנפור". במרץ 2009 הודיעה כי תצטרף לרשת ABC לאחר כשלושים שנה ב-CNN, ותנחה את התוכנית "This Week".[1] כשלוש שנים אחר כך חזרה ל-CNN.
אמנפור דיווחה מאחדים מאזורי העימות המסוכנים בעולם וזכתה בפרסי עיתונות יוקרתיים רבים. היא דורגה על ידי מגזין "פורבס" כאחת ממאה הנשים החזקות בעולם, וקיבלה תוארי דוקטור של כבוד מאוניברסיטאות שונות על תרומתה לעיתונות. היא דוברת אנגלית, פרסית וצרפתית באופן שוטף ונחשבת לעיתונאית דעתנית ולאחת מכתבות החדשות המוּכרות ביותר בארצות הברית.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אמנפור נולדה ב-12 בינואר 1958 בלונדון שבאנגליה למוחמד, עובד חברת תעופה איראני ולפטרישיה הבריטית. זמן קצר לאחר לידתה עברו הוריה לטהראן, שם חיו חיים נוחים תחת שלטון השאה.[2] היא עזבה את איראן לאנגליה בשנת 1969, ולמדה בבית הספר לבנות ניו הול סקול (אנ') בצ'למספורד, אסקס. הוריה נמלטו מאיראן בפרוץ המהפכה האיראנית.
אמנפור עברה לארצות הברית כדי ללמוד עיתונאות באוניברסיטת רוד איילנד. היא סיימה את לימודיה לתואר ראשון בעיתונאות בהצטיינות יתרה בשנת 1983.[3]
קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך לימודיה האקדמיים עבדה אמנפור כמעצבת גרפית במחלקת החדשות של תחנת רדיו מקומית בשם WBRU השייכת לרשת NBC ומשדרת מפרובידנס.[4] בשנת 1983 נשכרה על ידי רשת CNN כסייעת בדסק חדשות החוץ של הרשת. בשנת 1989 נשלחה על ידי הרשת לפרנקפורט שבגרמניה משם דיווחה על המהפכה הדמוקרטית שהתרחשה באותה העת במזרח אירופה. בהמשך לכיבוש כווית על ידי עיראק בשנת 1990, דיווחיה של אמנפור בעת מלחמת המפרץ הקנו לה הכרה בקרב הציבור והעלו את CNN ברמת הדיווחים החדשותיים. בעקבות כך נשלחה לסקר את מלחמת בוסניה ולדווח מאזורי מלחמה נוספים.
במקביל לדיווחי החוץ השוטפים שלה עבור מהדורות החדשות, בין השנים 1996–2005 הייתה חתומה על חוזה עם התוכנית "60 דקות" לפיו תגיש בכל שנה כחמש כתבות מעמיקות בנושאים בינלאומיים בתור כתבת אורחת בתוכנית. דיווחים אלה זיכו אותה בשנת 1998 בפרס פיבודי לשידורי רדיו וטלוויזיה, בנוסף לזה שזכתה בו שנת 1993. עבודתה בתוכנית הופסקה לאחר חילופי העורך הראשי של התוכנית.
בשנים האחרונות החלה אמנפור לדווח פחות מהשטח, כמאפיין אותה, ולתעד סוגיות ונושאים לעומק. היא עסקה בבודהיסטים טיבטיים, ביתומי האיידס ובמרדף אחר בין לאדן ויצרה סרט דוקומנטרי בשם "דור האסלאם" המנסה לקשור בין המצוקה של ילדים וצעירים מוסלמים ממקומות שונים כמו עזה ואפגניסטן, ובין נכונותם להתגייס לשורות ארגוני טרור אסלאמי.
היא חברה בוועדה להגנת העיתונאים (CPJ) יחד עם עיתונאים בכירים נוספים.
ביקורת על אופי דיווחיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
דיווחיה הרגשניים מסרייבו במהלך המצור על סרייבו הביאו כמה צופים ומבקרים לפקפק באובייקטיביות המקצועית שלה, בטענה כי דיווחיה מוטים לטובת המוסלמים הבוסניים. טענות דומות נשמעו גם לאחר שדיווחה על טבח סרברניצה. אמנפור הגיבה לטענות אלה באומרה: "יש מצבים שבהם עיתונאי אינו יכול להישאר נייטרלי; כאשר אתה נייטרלי אתה הופך למשתף פעולה. אובייקטיביות אינה מתן יחס שווה לשני הצדדים - אלא מתן זכות דיבור לכל צד".[5][6]
טענות דומות נשמעו גם בישראל נגד סיקור רשת CNN את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. לכך הגיבה אמנפור: "צר לי שאנשים סבורים שאנחנו נוקטים בצד אחד או אחר ואני דוחה את הטענה הזאת".[7]
באפריל 2023 כינתה את פיגוע הירי בצומת חמרה בו נרצחו שלוש נשים כ"קרב יריות". בעקבות איום להגיש נגדה תביעת דיבה, פרסמה אמנפור התנצלות בתוכניתה.[8] עם זאת, אב המשפחה ליאו די סירב לקבל את ההתנצלות.[9]
עיקר פעילותה ב-CNN[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך שנותיה ככתבת לעניינים בינלאומיים דיווחה כמעט על כל משבר ואזור עימות בעולם: עיראק, אפגניסטן, הרשות הפלסטינית, איראן, הודו, ישראל, פקיסטן, סומליה, רואנדה, הבלקן וניו אורלינס במהלך סופת ההוריקן קתרינה.
אמנפור ערכה ראיונות בלעדיים עם מנהיגים רבים במזרח התיכון, באירופה ובאפריקה: היא ראיינה את נשיאי סודאן, אפגניסטן וסומליה, וכן ראיינה כל נשיא איראני החל משנות ה-80', חלקם אף לראשונה, כגון מוחמד ח'אתמי ומחמוד אחמדינז'אד.[7] עם זאת בשנת 2002 נאסרה כניסתה למדינה על ידי הממשלה האיראנית, ללא הסבר.[10] כמו כן הייתה הראשונה לראיין את עבדאללה השני, מלך ירדן.
לאחר פיגועי 11 בספטמבר הייתה הראשונה לראיין את ראש ממשלת בריטניה טוני בלייר, את נשיא צרפת ז'אק שיראק ואת נשיא פקיסטן פרבז מושארף.
מלבד סיקוריה מבוסניה, בלטו במהלך הקריירה של אמנפור נקודות רבות בעשייתה העיתונאית. בישראל זכור סירובו של ראש ממשלת ישראל אריאל שרון לשוחח עמה, וכן ריאיון טלפוני שערכה עם יאסר ערפאת במהלך מבצע חומת מגן בעודו נצור במוקטעה ברמאללה בו טרק לה את הטלפון.[11] חמישה ימים לאחר שנודע על חדירת מטוס קרב ישראלי לסוריה בספטמבר 2007, שעל פרטיה הוטל איפול בישראל ובסוריה, דיווחה אמנפור לראשונה שמדובר בתקיפת מטרה בסוריה.[12]
לאחר קונצרט של התזמורת הפילהרמונית של ניו יורק בקוריאה הצפונית היא ראיינה את מנהל המשא ומתן בנושא הגרעין של המדינה, קים קיי-גוואן ובשנת 2008 היא תיעדה את ביקורה בכור הגרעיני שם.[13] בשנת 2009 היא סיקרה את מערכות הבחירות באיראן ובישראל.[14]
לאחר יותר מ-26 שנים של דיווחים מהשטח החלה להנחות ברשת CNN תוכנית יומית משלה בת שעה בשם "אמנפור" בה היא מראיינת מדי ערב אישים בולטים בפוליטיקה העולמית. בתוכנית התראיינו בין היתר הנס בליקס, סאיב עריקאת, חאמיד כרזאי, רוברט מוגאבה וריצ'רד גולדסטון.[5]
פרסים והוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עבודתה העיתונאית של אמנפור זכתה להוקרה חסרת תקדים בתחום ההוקרה הטלוויזיונית; היא זכתה תשע פעמים בפרסי אמי בתחום החדשות והדוקומנטריה, ארבע פעמים בפרס פיבודי, פעמיים בפרס ג'ורג' פולק, שלוש פעמים בפרס duPont-Columbia, בפרס האומץ בעיתונות, בפרס Edward R. Murrow ובפרסי עיתונות נוספים.
אמנפור קיבלה תוארי דוקטור של כבוד מאוניברסיטת מישיגן, אוניברסיטת אמורי, אוניברסיטת ניו יורק, מכללת סמית', אוניברסיטת ג'ורג'טאון והאוניברסיטה האמריקאית בפריז. היא דורגה על ידי מגזין "פורבס" כאחת ממאה הנשים החזקות בעולם. בשנת 1998 העניקה לה עיריית סרייבו תואר אזרחית של כבוד.
בשנת 2007 הוענק לה על ידי אליזבת השנייה, מלכת הממלכה המאוחדת תואר מפקדת (CBE) במסדר האימפריה הבריטית על תרומתה לעיתונות.
חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אמנפור הייתה נשואה לג'יימס רובין, עיתונאי ודובר לשעבר של מחלקת המדינה של ארצות הברית, ונכון ל-2009 מרצה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת קולומביה והיה יועץ בלתי-רשמי בנושא מדיניות חוץ להילרי קלינטון וברק אובמה. בשנת 2000 נולד בנם דאריוס ג'ון רובין. עד שנת 2013 גרו בניו יורק, ומאז עד היום גרה בלונדון. בשנת 2018 התגרשה אמנפור מרובין.
ביוני 2021 הודיעה אמנפור בשידור חי בתוכניתה ברשת CNN כי היא היא אובחנה כחולה בסרטן השחלות, עברה "ניתוח מוצלח להסרתו" וכעת תעבור כימותרפיה למספר חודשים.[15]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
כריסטיאן אמנפור, ברשת החברתית פייסבוק
כריסטיאן אמנפור, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
כריסטיאן אמנפור, ברשת החברתית אינסטגרם- כריסטיאן אמנפור, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- כריסטיאן אמנפור באתר CNN
- ביוגרפיה באתר CNN
- ריאיון עם אמנפור ברשת CBS
- נאום שנשאה בטקס Murrow Awards
- ריאיון של אופרה ווינפרי עם אמנפור
- אריאנה מלמד, החיילת פשטה מדיה, באתר ynet, 12 בנובמבר 2009
- רותה קופפר, כריסטיאן אמנפור: עיתונאית מבית ומחוץ, באתר הארץ, 22 במרץ 2010
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ כריסטיאן אמנפור עוזבת את CNN, באתר וואלה!, 19 במרץ 2010
- ^ Christiane Amanpour - Britannica Online Encyclopedia
- ^ Deborah White. "Profile of Christiane Amanpour, CNN Chief International Correspondent". Retrieved 2007-08-24
- ^ "CPJ Board of Directors". Committee to Protect Journalists.
- ^ 1 2 אריאנה מלמד, החיילת פשטה מדיה, באתר ynet, 12 בנובמבר 2009
- ^ "Five Years Later, the Gulf War Story Is Still Being Told". New York Times. 1996-05-12.
- ^ 1 2 "תוכנית הגרעין היא האג'נדה של אחמדינז'אד", נענע10, 14/09/2009
- ^ ג'רוזלם פוסט, "נהרגו מקרב יריות": ליאו די שוקל להגיש תביעת ענק נגד רשת CNN, באתר מעריב אונליין, 23 במאי 2023,
כתבת CNN מתנצלת בפני ליאו די: "טעיתי", באתר "סרוגים", 23 במאי 2023. - ^
ליאו די: "לא מקבל את ההתנצלות של המגישה, כועס יותר על CNN מאשר על המחבל", סרטון בערוץ "עכשיו 14, 23 במאי 2023", באתר יוטיוב (אורך: 07:07).
- ^ איראן מחרימה את כריסטיאן אמאנפור, באתר ynet, 9 באוקטובר 2002
- ^ "Israeli Troops Surround Arafat Compound". CNN. March 29, 2002
- ^ וושינגטון פוסט: ישראל השמידה מתקני גרעין של צפון קוריאה בסוריה, "עניין מרכזי", 10 בספטמבר 2007
- ^ חיים איסרוביץ, תיעוד מצולם: הכור הצפון-קוריאני מבפנים, באתר nrg, nrg, 9/5/2008
- ^ צביקה בשור, הבחירות באיראן: יותר ממהפכה אחת, באתר כלכליסט, 15 ביוני 2009
- ^ ynet, כריסטיאן אמנפור: "חליתי בסרטן", באתר ynet, 18 ביוני 2021
- מנחי טלוויזיה אמריקאים
- ניו יורק: אישים
- שדרני רדיו וטלוויזיה אמריקאים
- זוכי פרס פיבודי
- חברי האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים
- סגל CNN
- סגל ABC
- זוכי פרס אמי לחדשות ולתעודה: אישים
- מגישי חדשות
- עיתונאיות אמריקאיות
- עיתונאים אמריקאים
- כתבות צבאיות אמריקאיות
- בוגרי אוניברסיטת רוד איילנד
- נשים איראניות
- אמריקאיות שנולדו ב-1958
- אמריקאים שנולדו ב-1958