לוי אריה אריאלי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
לוי אריה אריאלי
לידה 9 באוקטובר 1886
שישאק, אוקראינה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 15 בינואר 1943 (בגיל 56)
ניו יורק, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה לוי אריה אורלוף עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה התקופה העות'מאנית בארץ ישראל, פלשתינה (א"י), ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה עברית עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

לוי אריה אריאלי (אורלוף) (יום הכיפורים ה'תרמ"ז, 9 באוקטובר 1886ט' בשבט ה'תש"ג, 1943) היה סופר ומחזאי עברי. נולד באוקראינה, עלה לארץ ישראל וממנה היגר לארצות הברית.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוי אריה אורלוף נולד בשישאק שבאוקראינה לקלמן אורלוף ולחנה בת יצחק סמילנסקי. אביו היה סוחר תבואה וחוכר אחוזות.

קיבל חינוך מסורתי, ובגיל 13 עבר למירגורוד להמשך לימודיו. רכש השכלה כללית וידיעת רוסית וצרפתית. עסק בהוראה במושבות יהודיות במחוז חרסון והשתתף בהגנה העצמית היהודית. בגיל 21 גויס לצבא ונשלח לטולה. עקב קשריו עם המהפכנים הרוסים הועמד למשפט צבאי. בעזרת ידידיו נמלט מהכלא ובשנת תרס"ט עלה לארץ ישראל. עבד בשמירה ברחובות ובכפר סבא. בשנת 1911 נשא לאישה את חיה-בלה ואגר מירושלים (בת אשר זאב וואגער[1]). היה מורה בבית הספר לבנים של כי"ח ובבית הספר לספרדים.

בעידודו של יוסף חיים ברנר פרסם סיפורים ונובלות בכתבי עת עבריים: "הפועל הצעיר", "האחדות", "השילוח" ועוד. פרסם גם מחזה בשם "אללה כרים", הדן בשאלת הזהות היהודית בארץ ישראל, ביחסי היישוב עם הערבים והגשמת חיים ציוניים באדמה הנכספת, ומגולל סיפור אהבה יהודי-ערבי בלתי אפשרי.

בתחילת מלחמת העולם הראשונה התעתמן כדי לא להיות מגורש מהארץ. הוא גויס לצבא הטורקי ושירת בתזמורת צבאית. לאחר המלחמה היה מורה בטבריה ובירושלים.

בשנת תרפ"ג (1922) ירד לארצות הברית והיה מורה בסנט לואיס ובערים אחרות. מונה למורה לספרות בבית המדרש למורים שליד ישיבת רבי יצחק אלחנן ובבית המדרש למורות עבריות בניו יורק.

בארצות הברית המשיך לפרסם סיפורים בכתבי עת עבריים, ובהם "התורן", "הדואר" ואחרים.

מחזהו "אללה כרים" הועלה בשנת 1982 בפסטיבל עכו, בבימויו של אורי פסטר.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גילה רמרז-ראוך, ל"א אריאלי (אורלוף) - חייו ויצירתו, פפירוס, 1992.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיצירתו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו עליו בדוד תדהר (עורך), "אשר זאב וואגער", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך א (1947), עמ' 452