לורנס ון דר פוסט
.jpg) | |
| לורנס ון דר פוסט, 1994 | |
| לידה |
13 בדצמבר 1906 פיליפוליס, דרום אפריקה  |
|---|---|
| פטירה |
16 בדצמבר 1996 (בגיל 90) לונדון, הממלכה המאוחדת |
| מדינה |
דרום אפריקה |
| מקום לימודים |
גריי קולג' |
| שפות היצירה |
אנגלית |
| תקופת הפעילות |
מ-1934 |
| בן או בת זוג |
אינגרט גיפרד |
| צאצאים |
Cari Mostert |
| פרסים והוקרה |
|
  | |
סר לורנס ון דר פוסט (Laurens van der Post; 13 בדצמבר 1906 - 16 בדצמבר 1996) היה סופר דרום אפריקני, חוואי, גיבור מלחמה, יועץ פוליטי לראשי ממשלה בריטיים, חבר קרוב של הנסיך צ'ארלס, סנדקו של הנסיך ויליאם, מחנך, עיתונאי, הומניטר, פילוסוף, חוקר תרבויות ותומך בשימור הסביבה.
השנים הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ון דר פוסט נולד בעיר הקטנה פיליפוליס במושבת הנהר אורנג' שבשטח דרום אפריקה של היום. אביו, כריסטיאן וילם הנדריק ון דר פוסט, (1856–1914), שהיה ממוצא הולנדי, הגיע לדרום אפריקה בגיל שלוש. אמו, לאמי, הייתה ממוצא גרמני. ההורים נישאו בשנת 1889. למשפחה נולדו 15 ילדים ולורנס היה הילד השלושה עשר והחמישי בין הבנים. כריסטיאן היה עורך דין ופוליטיקאי ולחם במלחמת הבורים השנייה נגד הבריטים. אחרי המלחמה הוא הוגלה עם משפחתו לסטלנבוש, ושם הרתה האם. הם שבו לפיליפוליס, ובשנת 1906 נולד לורנס.
בשנות ילדותו גר בחווה המשפחתית ונהג לקרוא ספרים מהספרייה הגדולה של אביו שכללה גם כתבים מאת הומרוס ושקספיר. באוגוסט 1914 מת האב, ובשנת 1918 יצא ון דר פוסט ללמוד בגריי קולג' בבלומפונטיין. שם הוא הזדעזע לגלות שמחנכים אותו ל"משהו שהרס את הקרבה שחשתי כלפי השחורים כבני אדם". ב-1925 הוא קיבל את עבודתו הראשונה ככתב מתלמד בעיתון יומי בדרבן, ובדיווחיו נכללו גם הישגיו שלו עצמו כשחקן בנבחרות הוקי השדה של דרבן ושל נטאל. ב-1926 הוא הוציא לאור ביחד עם שני חברים, רוי קמבל (Roy Campbell) וויליאם פלומר (William Plomer), מגזין סאטירי בשם "וורסלאג" (בעברית: צליפת השוט) שתמך באינטגרציה גזעית בדרום אפריקה. המגזין שרד שלושה גיליונות עד שנסגר בלחץ השלטונות בגלל עמדותיו המהפכניות. באותה שנה הוא יצא עם פלומר לשלושה חודשי מסע לטוקיו ובחזרה על ספינת משא יפנית, וכעבור שנים שניהם כתבו ספרים בעקבות החוויה הזו.
בשנת 1927 פגש ון דר פוסט את מרג'ורי אדית ונדט (Marjorie Edith Wendt), בתו של מייסד התזמורת של קייפטאון והמנצח שלה. הם נסעו לאנגליה ונישאו בברידפורט שבדורסט ב-8 במאי 1928. במהרה נולד בנם יאן לורנס שנודע אחר כך בשם ג'ון. ב-1929 חזר ון דר פוסט לדרום אפריקה כדי לעבוד בעיתון בקייפטאון. ביומנו כתב אז: "בפעם הראשונה, מרג'ורי ואני חיים בעוני הנורא ביותר שיכול להיות". הוא החל להתרועע עם בוהמיינים ואינטלקטואלים שהתנגדו לראש הממשלה ג'יימס הרצוג ולמדיניות הלבנים בדרום אפריקה. במאמר שכותרתו 'דרום אפריקה ככור היתוך' המבהיר את עמדותיו על הבעיה הגזעית בדרום אפריקה, הוא כתב: "הלבן בדרום אפריקה מעולם לא האמין במודע שהיליד צריך להפוך לשווה לו". אבל הוא צפה ש"תהליך ההתאזנות והערבוב ודאי יתגבר כל הזמן ... ציוויליזציית המחר בדרום אפריקה, אני מאמין, אינה לבנה ואינה שחורה, אלא חומה".
ב-1931 שב לאנגליה והתחבר עם אנשי קבוצת בלומסברי, ובכללם ארתור ויילי, ג'ון מיינרד קיינס, א.מ. פורסטר ווירג'יניה וולף. וירג'יניה וולף ובעלה לנרד וולף היו מו"לים והוציאו לאור את יצירותיו של ויליאם פלומר. בעזרת קשריו של פלומר הגיע ון דר פוסט אל בני הזוג וולף ואל קבוצת בלומסברי.
ב-1934 הוציאו בני הזוג וולף את הרומן הראשון של ון דר פוסט. שמו היה In a Province ותוארו בו ההשלכות הטרגיות של הגזענות ושל הפילוג בדרום אפריקה. לאחר מכן החליט ון דר פוסט להיות חוואי משק חלב וקנה חווה בגלוסטרשייר. הוא חילק את זמנו בין דאגה לצורכיהן של הפרות ובין ביקור בלונדון מדי פעם כשליחו של עיתון דרום אפריקאי. ב-1936 הוא ביקר בדרום אפריקה חמש פעמים ובאחת הנסיעות פגש באינגרט גיפרד (Ingaret Giffard) והתאהב בה. היא הייתה שחקנית אנגלייה ומבוגרת ממנו בחמש שנים. באותה שנה ילדה אשתו מרג'ורי את ילדתם השנייה, לוסיה, וב-1938 הוא שלח את המשפחה בחזרה לדרום אפריקה. כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה בשנת 1939, הוא היה קרוע בין אנגליה ובין דרום אפריקה, בין אהובתו החדשה ובין משפחתו. הקריירה שלו הייתה תקועה, הוא היה מדוכדך ושתה הרבה.
שנות המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
במאי 1940 התנדב ון דר פוסט לצבא הבריטי ובינואר 1941, כשסיים את הכשרתו כקצין, נשלח למזרח אפריקה כסרן בחיל המודיעין. שם חבר לכוח גדעון של אורד וינגייט שפעל להחזרתו של היילה סלאסי, קיסר אתיופיה לשלטון. היחידה שלו הובילה 11,000 גמלים בדרכים הרריות קשות, והוא זכור כמי שטיפל היטב בבעלי החיים. במרץ חלה במלריה ונשלח לפלשתינה להחלמה.
בתחילת 1942, עם פלישת כוחות האימפריה היפנית לדרום-מזרח אסיה, הועבר ון דר פוסט אל כוחות הברית באיי הודו המזרחית ההולנדיים (היום אינדונזיה), בזכות ידיעותיו בשפה ההולנדית. על פי עדותו, מונה לפקד על 'משימה מיוחדת 43' ־ פינוי חשאי של כמה שיותר אנשים מכוחות הברית אחרי הכניעה ליפנים.
ב-20 באפריל 1942 הוא נכנע ליפנים ונלקח למחנה שבויים בסוקאבומי (אנ') ואחר כך בבאנדונג. ון דר פוסט נודע במאמציו לשמור על מוראל גבוה בקרב האסירים מהמדינות השונות. בשיתוף פעולה עם אנשים נוספים הוא ארגן "אוניברסיטה" במחנה, שהיו בה גם קורסים בסיסיים לקריאה וכתיבה וגם קורסים ברמה אקדמית בהיסטוריה עתיקה. הוא ארגן חווה במחנה, להשלמת הצרכים התזונתיים. הוא דיבר מעט יפנית, ויכולת זו הייתה לו לעזר רב. בהיותו מדוכדך פעם, כתב ביומנו: "זהו אחד הדברים הקשים ביותר בשבי: הלחץ שבא כתוצאה מהיותך נתון לשליטתם המתמשכת של בני אדם שהם שפויים רק למחצה וחיים על סף ההיגיון והאנושיות". הוא כתב על חוויות השבי שלו בספרים A Bar of Shadow (1954), The Seed and the Sower (1963) ו-The Night of the New Moon (1970). על שני האחרונים ביסס במאי הקולנוע היפני נגיסה אושימה את סרטו חג שמח, מיסטר לורנס (1982).
אחרי כניעתה של יפן הוחזרו שבויי המלחמה לארצותיהם, אך ון דר פוסט בחר להישאר בג'אווה, וב-15 בספטמבר 1945 השתתף בטקס הכניעה הרשמי של יפן לכוחות הבריטיים שייצגו את כוחות הברית, על סיפון אוניית הוד מלכותה קמברלנד.
בשנתיים הבאות סייע ון דר פוסט בתיווך בין לאומנים אינדונזים ובין הממשלה הקולוניאלית ההולנדית. הוא זכה באמונם של המנהיגים הלאומנים ובכללם מוחמד האטה וסוקרנו, והזהיר את ראש הממשלה קלמנט אטלי ואת לואי מאונטבאטן שעמד בראש הפיקוד על כוחות הברית בדרום-מזרח אסיה, כשפגש אותו בלונדון באוקטובר 1945, שהמדינה עומדת על סף התפוצצות. ון דר פוסט המשיך להאג כדי לחזור ולהזהיר את הקבינט ההולנדי ישירות. בנובמבר 1946 נסוגו הכוחות הבריטיים, וון דר פוסט היה לנספח הצבאי בקונסוליה הבריטית בבטביה (היום ג'קרטה). בשנת 1947, אחרי שכבר חזר לאנגליה, פרצה המהפכה הלאומית האינדונזית. על אירועי אותן שנים שלאחר המלחמה בג'אווה הוא יכתוב בעתיד בספר זיכרונותיו The Admiral's Baby (1996).
ון דר פוסט פרש מהצבא וקיבל דרגת מפקד במסדר האימפריה הבריטית ב-1947.
לקראת תהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
המלחמה נגמרה וענייניו של ון דר פוסט עם הצבא הסתיימו, ובשנת 1947 הוא חזר לדרום אפריקה כדי לעבוד בעיתון 'נאטאל דיילי ניוז', אבל בעקבות ניצחונה בבחירות של המפלגה הלאומית ותחילתו של האפרטהייד הוא נסע שוב ללונדון. מאוחר יותר הוא יפרסם מאמר ביקורת על האפרטהייד (The Dark Eye in Africa, 1955), שרבות מהאבחנות בו מבוססות על פסיכולוגיה, נושא שהתחיל להתעניין בו. במאי 1949 הטיל עליו תאגיד הפיתוח של חבר העמים הבריטי לבדוק את האפשרות לקיים חקלאות משק חי ברמות הלא מיושבות של ניאזאלנד (היום מלאווי).
בערך באותה תקופה הוא התגרש ממרג'ורי וב-13 באוקטובר 1949 התחתן עם אינגרט גיפרד. הזוג נסע לשווייץ לירח הדבש, ושם הציגה אותו אשתו החדשה בפני קארל יונג. נראה שהשפעתו של יונג על ון דר פוסט הייתה גדולה משל כל אדם אחר, וכעבור זמן הוא כתב שמעולם לא פגש עוד מישהו בשיעור קומתו של יונג. לפני שהתחתן עם אינגרט, היה ון דר פוסט מאורס לפלר קוהלר-בייקר (Fleur Kohler-Baker), בתו בת השבע-עשרה של חוואי ואיש עסקים ידוע. הם נפגשו על ספינה וניהלו חליפת מכתבי אהבה סוערת אך קצרה, והיא הוכתה הלם כשסיים את הקשר אתה.
ון דר פוסט המשיך לעבוד על ספר מסעות בשם Venture to the Interior על הרפתקאותיו בניאזאלנד, וכשהספר ראה אור בשנת 1952, הוא הפך מיד לרב-מכר בארצות הברית ובאירופה, וזיכה אותו בפרס אניספילד-וולף.
ב-1950 שוב התבקש ון דר פוסט לצאת בראש משלחת, הפעם לבצ'ואנאלנד (היום בוטסואנה), כדי לבדוק את הפוטנציאל לגידול בקר במדבר קלהרי. שם פגש ון דר פוסט את הציידים-לקטים בני הח'וי והסן ("אנשי הסבך" או "בושמנים"). הוא חזר ונסע לקלהרי ב-1952. ב-1953 הוציא לאור את ספרו השלישי, The Face Beside the Fire, רומן אוטוביוגרפי-למחצה על אמן "אבוד" המחפש את נשמתו ואת הנפש התאומה שלו, שניכרת בו השפעתו של יונג על כתיבתו של ון דר פוסט.
הספר Flamingo Feather (1955) היה רומן אנטי-קומוניסטי במסווה של סיפור הרפתקאות בסגנון ג'ון באקן על מזימה סובייטית להשתלט על דרום אפריקה. הספר נמכר היטב. אלפרד היצ'קוק תכנן לביים סרט על פי הספר אבל לא זכה לתמיכת הרשויות בדרום אפריקה ולכן ויתר על הרעיון. הוצאת הספרים פינגווין המשיכה להדפיס אותו עד התפרקות ברית המועצות.
ב-1955 שלח ה-BBC את ון דר פוסט שוב לקלהרי בעקבות הח'וי והסן, ומסע זה תועד בסדרה דוקומנטרית פופולרית בת שישה פרקים. ב-1958 יצא לאור ספרו המפורסם ביותר, שכותרתו ככותרת סדרת הטלוויזיה: The Lost World of the Kalahari, וב-1961 – The Heart of the Hunter, על פי ספר סיפורים ילידיים מהמאה ה-19 מאת וילהלם בליק.
ון דר פוסט תיאר את הח'וי והסן כילידים המקוריים של אפריקה הדרומית, שנודו ונרדפו על ידי כל הגזעים והלאומים האחרים. הוא אמר שהם מייצגים את "הנפש האבודה" של המין האנושי כולו, כמין "פראים אצילים". סיפורי המיתולוגיה שגולל השפיעו על הממשלה הקולוניאלית שהקימה ב-1961 את שמורת קלהרי כדי להבטיח את המשך קיומם של בני השבטים.
שנותיו האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]
תהילתו והצלחתו של ון דר פוסט היו מובטחים עתה. הוא היה לאישיות טלוויזיונית מכובדת, הציג בפני העולם את הח'וי והסן של הקלהרי ונחשב בר-סמכא בענייני פולקלור ותרבות שבטיים. "נמשכתי בחבלי קסם אל הבושמנים", הוא אמר, "כאותו סהרורי הנשמע לחלומו ומחפש בחשיכה את מה שאינו מוצא באור היום". בחמש עשרה השנים הבאות הוא פרסם ספרים בקצב קבוע, כולל שניים המבוססים על זיכרונות המלחמה שלו, ספר מסעות בשם A Journey into Russia (1964) המתאר מסע ארוך בברית המועצות, ושני סיפורי הרפתקאות המתרחשים בשוליו של מדבר קלהרי – A Story Like the Wind (1972) ו-A Far-Off Place (1974). השניים האחרונים מספרים על ארבעה צעירים, שניים מהם בני ח'וי וסן, שנקלעו למאורעות האלימים על גבולות רודזיה של שנות השבעים. הספרים זכו להצלחה כשבתי ספר תיכוניים שילבו אותם ברשימות הקריאה שלהם. ב-1972 תיארה עוד סדרת טלוויזיה של ה-BBC את ידידותו בת שש-עשרה השנים עם יונג, שנפטר ב-1961, ובעקבותיה יצא לאור הספר Jung and the Story of our Time (1976).
ון דר פוסט ואינגרט עברו לגור בסאפוק ושם התערו במעגל חברתי שהגיע עד לנסיך צארלס. ב-1977 שימש ון דר פוסט מורה דרך לנסיך צ'ארלס בספארי בקניה ועד סוף חייו המשיך לקיים איתו קשר חברי קרוב ומשפיע. ב-1977 הוא גם ארגן את כינוס הטבע העולמי (World Wilderness Congress) הראשון, שנערך ביוהנסבורג, ביחד עם הדרום אפריקאי הדוגל בשימור, איאן פלייר (Ian Player). ב-1979 נבחרה שכנתו מצ'לסי שבלונדון, מרגרט תאצ'ר, לראשות הממשלה, והיא התייעצה בו בעניינים הקשורים לאפריקה הדרומית, כשהידוע בהם היה ההסדר ברודזיה (היום זימבבואה) ב-1979–1980. ב-1981 הוענק לו תואר אבירות.
ב-1982 הוא נפל ונפגע בגבו, ואת השעות שלא יכול היה לבלות במשחקי טניס ובסקי שלג, ניצל לכתיבת אוטוביוגרפיה בשם Yet Being Someone Other (1982), המספרת על אהבתו לים ועל מסעו ליפן עם פלומר ב-1926; על חיבתו ליפן ולעם היפני, למרות חוויותיו במלחמה, הוא כתב לראשונה ב-1968 בספרו Portrait of Japan. בשלב זה אינגרט החלה לסבול משיטיון, והוא בילה הרבה מזמנו עם ידידתו הוותיקה פרנסס ברוך. ב-1984 נפטר בנו ג'ון (שהיה מהנדס בלונדון) וון דר פוסט שהה זמן מה עם משפחתה של בתו הצעירה לוסיה.
גם בגיל מבוגר היה סר לורנס ון דר פוסט מעורב במיזמים רבים, החל בתנועת השימור העולמית וכלה בהקמת המרכז ללימודי יונג בקייפטאון. הוא נשאר נואם ומספר סיפורים מחונן הן בציבור והן במפגשים אישיים. אפשר להתרשם מכוח השכנוע שלו בתחום השימור כאשר קוראים את התעתיקים של סדרת הראיונות שנערכו עמו – A Walk with a White Bushman (1986). ב-1996 הוא ניסה להתערב נגד פינויים של הח'וי והסן מארץ מולדתם בשמורת קלהרי שהוקמה במטרה לשמר את קיומם, אבל למרבה האירוניה, דווקא המחקר שערך ב-1950 בעניין קידום חקלאות הבקר באזור, היה מה שהוביל בסופו של דבר לפינוי. באוקטובר 1996 הוא הוציא לאור את The Admiral's Baby ובו תיאר את האירועים בג'אווה בשלהי המלחמה.
לכבוד יום ההולדת התשעים שלו, נערכה חגיגה בקולורדו בסגנון 'חיים שכאלה' בנוכחות חברים מכל התקופות בחייו. כמה ימים אחר כך, ב-16 בדצמבר 1996, הוא לחש באפריקאנס "die sterre" ("הכוכבים") ומת. הלוויה שלו נערכה בלונדון ב-20 בדצמבר, ונכחו בה צ'יף זולו מנגוסותו בותלזי, הנסיך צ'ארלס, מרגרט תאצ'ר וחברים ובני משפחה רביםSmith, Dinitia (2002-08-03). "Master Storyteller or Master Deceiver?". The New York Times (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2020-03-06.. אפרו של ון דר פוסט נטמן בגן זיכרון מיוחד בפיליפוליס ב-4 באפריל 1998. אינגרט נפטרה חמישה חודשים אחריו, ב-5 במאי 1997.
מחלוקת לאחר מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר מותו הטילו מספר כותבים ספק במידת הדיוק שבדיווחיו של ון דר פוסט על חייו. התגלה שב-1952 נולד לו בן מנערה בת ארבע עשרה שנמסרה להשגחתו בשייט מדרום אפריקה לאנגליה. מעמדו כ"גורו" נדון מחדש, ועיתונאים הציגו דוגמאות רבות ל"תיקונים" של המציאות בזיכרונותיו ובספרי המסעות שלו. עובדות אלה ואחרות נאספו לביוגרפיה המאושרת אך העוינת בדרך כלל, 'מספר הסיפורים: חייו הרבים של לורנס ון דר פוסט'. כריסטופר בוקר, הביוגרף והחבר של ון דר פוסט, פרסם הכחשות ובעקבותיהן פורסמו הכחשות-נגד. גם אם גילויים אלה פוגמים במוניטין של ספריו האוטוביוגרפיים של ון דר פוסט התומכים ברעיונותיו של יונג על המשמעות ועל ה"דפוסים" של חיינו ושואבים את עיקר כוחם מתוך האמון בכותב, הרי שהם אינם פוגעים בשנותיו של ון דר פוסט כשבוי מלחמה ובשני הספרים רבי העוצמה שכתב עליהן, ואף לא בעבודתו למען שימור.
ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- In a Province; רומן (1934).
- Venture to the Interior; מסעות (1952).
- The Face Beside the Fire; רומן (1953).
- A Bar of Shadow; נובלה (1954).
- Flamingo Feather; רומן (1955).
- The Dark Eye in Africa; פוליטיקה, פסיכולוגיה (1955).
- The Lost World of the Kalahari; מסעות (1958) [סדרה בת שישה פרקים של ה-BBC , 1956].
- The Heart of the Hunter; מסעות, פולקלור (1961).
- The Seed and the Sower; שלוש נובלות (1963).
- A Journey into Russia (בארצות הברית: A View of All the Russias); מסעות (1964).
- A Portrait of Japan; מסעות (1968).
- The Night of the New Moon (בארצות הברית: The Prisoner and the Bomb); זכרונות מהמלחמה (1970).
- A Story Like the Wind; רומן (1972).
- A Far-Off Place; רומן, המשך לקודם (1974).
- Jung and the Story of Our Time; פסיכולוגיה, זכרונות (1975).
- Yet Being Someone Other; זכרונות, מסעות (1982).
- A Walk with A White Bushman; תעתיק ראיון (1986).
- The Admiral's Baby; זכרונות (1996).
סרטים[עריכת קוד מקור | עריכה]
עיבודים קולנועיים לספריו של ון דר פוסט:
- חג שמח, מיסטר לורנס (1983) — מבוסס על A Bar of Shadow, על The Seed and the Sower ועל The Night of the New Moon.
- A Far Off Place (1993) — מבוסס על A Far-Off Place ועל A Story Like the Wind.
