מבצע ברק
מבצע ברק היה אחד ממבצעי צה"ל במלחמת העצמאות במסגרת תוכנית ד' שמטרתה הייתה לבסס את השליטה היהודית בשטחים שיועדו למדינה היהודית על פי תוכנית החלוקה קודם עזיבת הבריטים את ארץ ישראל ופלישתם המתוכננת של צבאות ערב. במסגרת המבצע כבשה חטיבת גבעתי יחד עם גדוד מחטיבת הנגב אזורים נרחבים בדרום הארץ, בין רחובות לבאר טוביה. המבצע נערך בשני שלבים: הראשון בחציו הראשון של מאי 1948; השני לקראת סוף אותו חודש.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
התקופה הראשונה שאחר אישור 'תוכנית החלוקה' התאפיינה בלחימה בלתי סדירה בין כוחות ערבים ויהודים בשלושה סוגי אזורים עיקריים: לחימה בערים המעורבות, לחימה על היישובים היהודיים המבודדים ולחימה על צירי התנועה. מבאר טוביה ודרומה עברה הדרך אל היישובים היהודים בצפון הנגב דרך יישובים ערביים גדולים ועוינים, בשני צירי תנועה: ציר ג'וליס-ברייר-ניר עם וציר מג'דל-עזה. הנסיעה דרך היישוב הערבי הצפוף חייב נסיעה בשיירות של כלי רכב מוגנים ובליווי צבאי. השיירות נתקלו ביריות של אנשי הכנופיות ובמוקשים שהונחו על הדרכים. ב-16 במרץ לאחר עזיבת הבריטים את האזור, חסמו ערביי ברייר את הכביש בתעלות עמוקות שחפרו לרוחב הדרך. ב-26 במרץ פסקו גם השיירות והקשר היחיד עם יישובי צפון הנגב התנהל באמצעות שני מטוסים קלים ("פרימוסים") בלבד. במחצית השנייה של אפריל נפרצה דרך חדשה ממזרח לכפר ברייר שהתחברה לכביש פלוג'ה ובסמוך לה הוקם יישוב יהודי חדש בשם ברור חיל.[1]
בתחילת מרץ 1948 גובשה במפקדת ההגנה תוכנית ד' שעיקרה היה מעבר מאסטרטגיה הגנתית לאסטרטגיה התקפית. במסגרת התוכנית פעלו חטיבות ההגנה ליצירת רצף טריטוריאלי יהודי בשטח שהוכר כמדינה היהודית על פי תוכנית החלוקה ויצירת מצב שייקל על הכוחות לקדם את פלישת צבאות ערב.
שתי חטיבות של 'ההגנה' פעלו באזור דרום הארץ: חטיבה 12 ('הנגב') שהייתה אחראית על המרחב מדרום לציר מג'דל (כיום אשקלון) -פלוג'ה, וחטיבה 5 ('גבעתי') שהייתה אחראית על השטח מצפון לציר זה. ערב הפלישה המצרית הצפויה היו שתי החטיבות עסוקות בהשלמת תוכנית ד'. חטיבת 'הנגב' מנתה כ-800 לוחמים ואילו בחטיבת גבעתי היו כ-3000 לוחמים. שתי החטיבות סבלו ממחסור בציוד ורק לחלק מהחיילים ניתן נשק אישי.[2] בחזית הדרום כללה תוכנית ד' שתי מטרות אסטרטגיות: לייצר ולבצר את קו היישובים היהודיים, ובנוסף, להטריד את הכוחות המצריים הנעים צפונה ולבלום את התקדמותם. דרכי הפעולה היו טיהור המרחב מנוכחות ערבית, ביצור היישובים היהודיים הסמוכים לציר ההתקדמות הצפוי של הצבא המצרי וניהול פשיטות הטרדה על הציר המצרי.[3]
בתחילת חודש מאי 1948 החלו שתי החטיבות לפעול ליישום חלקה הראשון של התוכנית, כל אחת בגזרתה. חטיבת 'גבעתי' פעלה במטרה להשתלט על "מושבות יהודה, דרום יהודה וצפון הנגב". במסגרת זו יצאה החטיבה יחד עם גדוד מחטיבת 'הנגב' למבצע 'ברק' שנועד לפעול לטיהור מהיר ('ברק') של המרחב שבאחריותה, במטרה ליצור מכשולים וקווי הגנה נגד הצבא המצרי, לחזק את האחיזה במרחב ובדרכי התחבורה, למנוע מהצבא המצרי בסיסים חשובים בהם יוכל להתבסס ולעורר בהלה ודה-מוראליזציה בשורותיו, ובכך לשבש ולמנוע את תוכניותיו. בשלב ראשון תקפה החטיבה כפרים באזור מג'דל-איסדוד-יבנא. בשלב השני נכבשו הכפרים בציר ברייר-כאוכבה.
בפקודת המבצע של החטיבה צוין כי בכל אחד משלושת היישובים הגדולים יש בין 300 ל-500 לוחמים ובאחרים בין 50 ל-200 וכן קבוצות מתנדבים זרים. על חלק מהיישובים נאמר כי גילו רוח "פעילות רבה" ולחשבונם נזקפים כמה "מעשי אכזריות". פקודת המבצע הניחה "כי מכה אשר תונחת על אחד או יותר ממרכזים אלו [הכוונה למג'דל, איסדוד או יבנא] תגרום לנדידתם של בני יישובים קטנים יותר בשטח. תוצאה זו אפשרית, בייחוד, בהתחשב עם גל הבהלה שעבר לאחרונה על [ערביי] הארץ".[4]
עוד קודם לכן ב-4 במאי 1948, במסגרת מבצע כיתור הושלם כיבושם של שני כפרים שחלשו על צירי תנועה חיוניים: עקיר הסמוך למזכרת בתיה שחלשה על הדרך לירושלים וקאטרה הסמוכה לגדרה שחלשה על הדרך לנגב.
מהלך המבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]
השלב הראשון של המבצע החל סמוך לפלישת צבאות ערב. ב-11 במאי כבשו כוחות של חטיבת גבעתי את הכפר בשית לאחר קרב קשה. ההתקפה הראשונה נהדפה, והכפר נכבש בהתקפה השנייה. באותו יום נכבש גם הכפר בית דראס, כ-4.5 קילומטרים מדרום-מערב לבאר טוביה ותושביו נמלטו לכיוון איסדוד. הכפר הסמוך סוואפיר א-שמליה נכבש ללא קרב. בשני הכפרים פוצצו כ-30 בתים, וסיור שעבר בהם לאחר נסיגת הכוחות מצא אותם ריקים מתושביהם. בעקבות כיבוש הכפר ברחו גם תושבי בטני שרקי (צפונית לבאר טוביה סמוך לבסיס חצור) מלבד כמה זקנים וזקנות שלא יכלו לברוח. בהוראת המג"ד הוצאו להורג ארבעה גברים מאלו שנשארו בכפר.[5] בספר תולדות החטיבה הרשמי מצוין שהתוקפים "נזהרו מלפגוע בבלתי לוחמים, זקנים, נשים, וילדים...", על אף שהכפר נחשב ל"כפר מרצחים".
ב-12 במאי 1948 פוצץ גשר עד הלום שנמצא על ציר ההתקדמות מדרום לצפון. בנקודה זו נעצר הטור המצרי כשבועיים לאחר מכן. באותו לילה נכבש גם הכפר ברקה ששכן 3 ק"מ מזרחית לגשר.
בשלב זה נקראה חטיבת 'גבעתי' לסייע לחטיבת הראל במבצע מכבי שנערך בחזית המרכז בדרך לירושלים, ורק גדוד אחד נשאר באזור הדרום.
במקביל לחטיבת גבעתי פעלו בגזרה גם כוחות מחטיבת הנגב. ב-12 וב-13 במאי נכבש הכפר ברייר מצפון מזרח לעזה, ותושביו נמלטו לכיוון עזה. לפי מחקרו של בני מוריס, הגדוד ככל הנראה חולל זוועות בברייר והרג כמה עשרות תושבים.[6] בעקבות כיבוש ברייר נמלטו תושבי חוליקאת וכאוכבה לכיוון מערב. באותו יום גורשו גם תושביהם של סומסום ונג'ד הסמוכים.[7]
ב-15 במאי כבש גדוד 3 של חטיבת גבעתי את הכפר מע'אר ששכן מעל צומת תל נוף ובתיו פוצצו. רובו של הכפר כבר היה נטוש באותו שלב.[6]
בחציו השני של חודש מאי כבשו כוחות מחטיבת 'גבעתי' את הכפרים: סוואפיר אל שרקיה, בטני עראבי, קוביבה וזרנוגה[8] שרוב תושביהם נמלטו עוד קודם לכן, והמעטים שנותרו גורשו ככל הנראה. ב-27 ו-28 במאי כבשה חטיבת הנגב את הכפרים אל מחרקה וכופחה.[7]
תוצאות המבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]
עד פלישת הצבא המצרי השתלטו כוחות ההגנה על רוב היישובים הערביים בחלקו הדרומי של הגוש המרכזי, בשטחים שנועדו למדינה היהודית, ונפתחו דרכי התחבורה בנגב. כיבושי צה"ל הבריחו גם תושבי כפרים רחוקים מאזור הקרבות ומאות פליטים הציפו את מג'דל. המבצע הופסק בשל הזעקת חטיבת גבעתי לחזית ירושלים והושלם בסוף חודש מאי.
על שמו של המבצע נקראו רחובות בערים אשדוד וראשון לציון.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אברהם אילון, חטיבת גבעתי במלחמת הקוממיות, הוצאת מערכות
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- 3 כפרים ערבים נכבשו בדרום, מעריב, 12 במאי 1948
- פעולות ביעור מקיפות בדרום, דבר, 12 במאי 1948
- שלושה כפרים ערביים נכבשו בדרום, דבר, 13 במאי 1948
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ יהודה סלוצקי, קיצור תולדות ההגנה, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1986, עמ'482-481.
ישוב חדש בנגב חולש מאתמול על כפר פורע שהפריע לתחבורה היהודית, דבר, 20 באפריל 1948 - ^ אלון קדיש (עורך), מלחמת העצמאות תש"ח - תש"ט : דיון מחודש, 2004, עמ' 431-429.
- ^ דוד טל, מי בלם את המצרים במלחמת 1948?, עיונים בתקומת ישראל 10, 2000, עמ' 102-121
- ^ ירושלים במערכה - לקט תעודות מתוך מערכות, יוני 1978, מתוך מערכות, 264-263 (יוני 1978). בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עמ' 176
- ^ יואב גלבר, קוממיות ונכבה : ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948, אור יהודה, 2004, עמ' 179. בני מוריס, 1948 המלחמה הערבית-ישראלית הראשונה, עמוד 185.
- ^ 1 2 בני מוריס, 1948 המלחמה הערבית-ישראלית הראשונה, עמוד 185.
- ^ 1 2 בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עמ' 178-177.
- ^ ההיסטוריון מרדכי בר-און שהשתתף כמפקד מחלקה בכיבוש הכפר זרנוגה מעיד במאמרו, ההיסטוריוגרפיה של מלחמת תש"ח וראשית המדינה, יהדות זמננו, כרך 6, תש"ן, "שלא היה שם כל גירוש והכפר היה ריק לחלוטין כאשר הגענו אליו". מוסיף בר-און ומעיד באותו המאמר: "אני אישית השתתפתי בכיבושם של כתריסר כפרים ערביים בשפלה הדרומית ולא ראיתי באף מקרה שתושבים גורשו, מאחר שבכל המקרים היו הכפרים ריקים מיושביהם כאשר הגענו עליהם. כמפקד מחלקה ופלוגה במלחמת השחרור, לא קבלתי אף פעם פקודה לגרש ערבים בעת הקרב".
| מבצעי צה"ל במלחמת העצמאות | |
|---|---|
|