מבצע עזרא ונחמיה
 |
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: הגהה.
| |
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: הגהה. | |
מבצע עזרא ונחמיה, הקרוי גם מבצע בבל או מבצע עולי בבל, הוא מבצע העלאת יהודי עיראק לישראל כחלק ממבצעי העלאת היהודים לישראל במהלך שנות ה-50. המבצע קרוי על שמם של עזרא ונחמיה, מנהיגי היהודים בבבל ובארץ ישראל בתחילת תקופת בית שני.
אף שבתחילה אסר החוק העיראקי על יציאת יהודים מהמדינה, הצליחו יהודים רבים לצאת מעיראק ולעלות לישראל, בעיקר דרך איראן. המבצע החל באפריל 1950, לאחר שממשלת עיראק התירה את יציאתם של היהודים מתחומה. המבצע תוכנן ובוצע על ידי ממשלת ישראל, הסוכנות היהודית וארגון הג'וינט, באמצעות טיסות של חברת "ניר איסט" שטסו מעיראק לקפריסין. בין המארגנים הישראליים נמנו שלמה הלל ומרדכי בן-פורת.
ככל שגדל מספר הדורשים לצאת, כך גם עלו מספרי הטיסות, עד שהחלה להתקיים רכבת אווירית בקו בגדאד-לוד. רובו הגדול של המבצע נערך בין השנים 1950–1951, כאשר גם בשנת 1952 הועלו יהודים לישראל. בסוף המבצע עלו לישראל יותר מ-120,023 יהודים, ובעיראק נותרו אלפים בודדים. רכושם של העולים הוקפא על ידי הממשלה העיראקית ונאמד אז ביותר משלושים וחמישה מיליון דולר[1], לפי ערכו באותה התקופה (נכון לשנת 2021, ערכו של סכום זה נאמד ב-350 מיליון דולר).[2]
העלייה הבלתי חוקית מעיראק[עריכת קוד מקור | עריכה]
טרם קבלת האישורים לעלייה לארץ ישראל, ברחו מעיראק יהודים רבים, כאשר את המבצע הראשון ארגן מוניה מרדור, שליח המוסד לעלייה ב', בשנת 1942.
מרדור הגיע לבגדאד במסווה של חייל בריטי, וקשר קשרים עם ההנהגה היהודית והתנועות הציוניות במטרה לעודד עלייה. אחריו הגיעו לבגדאד גם שמריהו גוטמן, אנצו סרני ועזרא כדורי. האנגלים פעלו נמרצות כנגד פעילות זו ואף שלחו לשם קצין בולשת מיוחד, דבר שהקשה מאוד על המלאכה.
העולים הראשונים בקרב יהודי עיראק היו בני נוער, חברי תנועות הנוער החלוציות, ואחריהם עלו גם בעלי משפחות.
העלאת היהודים לארץ ישראל נעשתה בתחילה דרך המדבר, תוך הסתייעות בנהגי "אגד", שנסעו לעיראק לצורכי הצבא הבריטי והבריחו במכוניותיהם עולים רבים ואף נשק. בהמשך החלה העפלה דרך האוויר. בשנת 1947, ביוזמת שני טייסים אמריקאים, שהציעו את מטוסם לאנשי המוסד לעלייה ב' תמורת תשלום ובתיאום עם ארגונים ציוניים בעיראק, הגיעו שלושה מטוסים לעיראק, שנשאו 150 יהודים. המבצע כונה בשם "מבצע מייקלברג", ובראשו עמד שלמה הלל (לימים יושב ראש הכנסת).
מבצע "עזרא ונחמיה"[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההכנות למבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתאריך 23 באוקטובר 1948 התארגנה הפגנה של נשותיהם ואמותיהם של העצורים. הן התאספו ליד ביתו של רב הקהילה היהודית, הרב כדורי, ודרשו ממנו לצאת איתן להפגין מול ארמונו של העוצר, עבד אל-אילה. הרב סירב, ובזעמן, פרצו הנשים למשרדו. הן נעצרו על ידי שוטרים עיראקים, שעצרו בנוסף בחורים יהודים שכלל לא השתייכו להפגנה. בסופו של דבר נכנע הרב ללחץ המפגינות והכריז על יום ה-25 באוקטובר 1949 כיום צום ותפילה בכל הקהילות היהודיות בעיראק. השביתה, שאכן התקיימה בכל הארץ, התפרשה בעיני הממשלה כקריאת תיגר, על כן הרחיבה המשטרה העיראקית את גל המעצרים. בינתיים, לאחר גל ההאשמות כלפיו, התפטר הרב כדורי ובמקומו נבחר לראש הקהילה יחזקאל שמטוב, שהיה איש בעל השפעה בקהילה ואף היה בקשר עם תאופיק א-סווידי, שעתיד להיות ראש ממשלת עיראק.
בינתיים, בישראל, כבר באוגוסט 1949 גויס מרדכי בן-פורת כשליח המוסד לעלייה ב' אשר מטרתו הייתה ארגון העלייה מעיראק. בתאריך 17 באוקטובר הוא טס לטהראן, ושלושה ימים לאחר מכן, כאשר לא הצליח לארגן תעודת זהות כשיעי המבקש לבקר בכרבלא, העיר הקדושה לשיעים בעיראק, יצא מהעיר עבדאן לבוש כבדואי מקומי וחצה את הנהר שט אל-ערב בסירת מנוע קטנה. הוא הגיע קרוב לבצרה ויומיים לאחר מכן, בזכות העזרה של יהודים שגויסו לעזור לעלייה, עלה על הרכבת לבגדאד. מנקודה זו ואילך הוא פעל במסווה על מנת לקדם את נושא עלייתם של יהודי עיראק לארץ ישראל.[4]
חייהם של היהודים בעיראק לאחר ניסיונות הבריחה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר שנתפסו יהודים שהשתייכו לתנועה הציונית ועונו באכזריות, הם סיפרו למשטרה העיראקית שהם שייכים לתנועה ומסרו שמות של חלק מהאחראים בתנועה, ב"שורה" ובמוסד לעלייה. המשטרה ערכה חיפושים ביותר מעשרים בתים והשליחים ששהו בעיראק אז, רפאל צורני ודויד בן מאיר, הבינו שאפילו הברחת האחראים בתנועה וב"שורה" תהיה משימה לא קלה. בשלהי אוקטובר 1949 שוחח אבא אבן, שהיה הנציג הישראלי באו"ם, עם עמיתו הבריטי, הקטור מקניל, על מצב היהודים בעיראק. מקניל הסיק כי הפתרון הוא העברתם לישראל והוא הבטיח לדבר עם נורי א-סעיד, ראש הממשלה העיראקי.[5]
בתאריך 8 בפברואר 1950 יצא דו"ח של הקונסול האמריקני בבצרה למשרד החוץ האמריקני, בו כתב על הברחת היהודים מעיראק ועל כך שאפילו החיילים העיראקים, תמורת שוחד, מסייעים בכך. כמו כן, הוסיף בדו"ח כי שמע שפקידים מקומיים מייחלים לשחרור חוקי של היהודים ועל ידי כך ייפסקו הפטרולים והלחימה במקרי השוחד וביהודים שבורחים מעיראק.[6]
חוק שלילת הנאמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתאריך 15 בפברואר 1950 הודיע מרדכי בן-פורת למרכז בישראל, שראש ממשלת עיראק, תאופיק א-סווידי, הודיע באותו בוקר שיינתנו תעודות מעבר, "לֶסֶה פַּסֶה"- ליהודים, ובשבוע הקרוב תתפרסם הודעה רשמית. ב-3 במרץ 1950 כתב את המברק הבא: "הנה הגיעה שעת גאולת יהדות אומללה זו. הממשלה החליטה ברוב קולות לאשר יציאת היהודים."[7]
ביום זה עדיין לא אושרה יציאת היהודים, אלא הובא "חוק שלילת הנאמנות" לבית הנבחרים העיראקי, שם התחולל ויכוח לא קטן סביב הנושא. להלן סעיפיו של החוק:
- "מועצת השרים רשאית לשלול את האזרחות העיראקית מכל יהודי עיראקי שיעדיף מרצונו הטוב לעזוב את עיראק לצמיתות, וזאת לאחר שיחתום על טופס מיוחד, בנוכחות הפקיד שימונה על ידי שר הפנים.
- יהודי עיראקי שייצא, או שינסה לצאת, מעיראק בדרך בלתי חוקית - תישלל ממנו אזרחותו העיראקית.
- יהודי עיראקי שייצא מעיראק בדרך בלתי חוקית ולא יישוב אליה תוך חודשיים מתאריך היכנס חוק זה לתוקפו - ייחשב כאילו עזב את עיראק לצמיתות ואזרחותו העיראקית תישלל ממנו בתום ארכה זו.
- על שר הפנים לצוות על הרחקתו מן הארץ של כל אדם, שנשללה אזרחותו העיראקית בהתאם לנ"ל. אלא אם כן היה משוכנע, בהסתמך על סיבות סבירות כי הישארותו בעיראק נחוצה זמנית לצורך משפטי או חוקי...
- כוחו של חוק זה יפה למשך שנה מיום היכנסו לתוקפו. אולם, מותר לבטלו בכל עת תוך תקופה זו, על פי צו מלכותי."[8]
שר הפנים, סאלח ג'בר, הגיש את החוק משום שהניח שאין להכריח את מי שלא רוצה להישאר בעיראק, להישאר בה. צירי מפלגת אסתקלאל דרשו שרכוש היהודים היוצאים יוחרם, כנגד הרכוש הערבי שנתפס בידי הציונים בישראל ושיסולקו כל היהודים מהמדינה. ג'בּר התנגד להוסיף לחוק סעיף הקשור בהקפאת הרכוש היהודי. למחרת הביא את החוק לאישור הסנאט, שם הוויכוח היה חריף הרבה יותר. עם זאת, ג'בּר הבטיח ליהודים שיישארו בעיראק שייהנו משוויון זכויות מלא וייחשבו עיראקים לכל דבר. הצעת החוק התקבלה ברוב קולות ופורסמה בתאריך 9 במרץ 1950, חג פורים, ולאחר אישור העוצר נכנס החוק לתוקף.[9]
תכנון העברת היהודים לישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר אישורו של "חוק שלילת הנאמנות" בסנאט העיראקי, הקים שר הפנים שתי ועדות, אחת בבגדאד ואחת בבצרה, אך המוסד עדיין לא ידע מהיכן ייצאו היהודים, מהו התקציב שיידרש ומאין יילקח, כיצד ייסעו ארצה וכדומה. ממשלת עיראק סברה שהיהודים ייצאו ממנה לאיראן, במסלול ששימש עד אז לבריחה הבלתי לגאלית, אבל עכשיו יעברו בו עם אישור, אך שליחי הקהילה עמדו על כך שהיציאה תהיה מערבה. אנשי ממשל ישראלים ונציגי המוסד לעלייה ב' קיימו מגעים עם גורמים שונים בעולם על מנת לקדם את הנושא, אך בינתיים נמשכה העלייה הבלתי לגאלית לישראל. ב-11 במרץ 1950 פנה ארגון הג'וינט למשרד החוץ האמריקאי וביקש את עזרתו בחדירה לעיראק. במקביל ניסו למנוע בכל דרך אישור של מעבר היהודים לישראל דרך איראן.[10]
ב-15 במרץ נפתח משרד לרישום היהודים הרוצים להגר והממשלה התחייבה להסיע את היוצאים לגבול עם איראן על חשבונה, אך איראן חששה ממעבר של יהודים רבים בארצה ודרשה שייקבעו סידורים מוגדרים ליציאתם. ב-9 באפריל שיגר בן-פורת לארץ מברק המפרט את הגורמים לפיהם יש להתחיל את הרשמת היהודים לשלילת הנתינות, זאת טרם אישור התוכנית על היציאה מעיראק. יום לאחר מכן החל הרישום וכבר ביום הראשון נרשמו 3,400 עולים וביום השני 5,700.[11]
בהיותו בבצרה, יצר בן-פורת קשר עם מייג'ור קייטון, מנהל חברת פולר הבריטית ואיש מודיעין בריטי. הם סיכמו שקייטון ישלח מכתב רשמי לראש הקהילה היהודית ובו יביע את נכונותו להסיע יהודים מעיראק לכל חלק בעולם. לאחר הפעלת קשרים בארצות שונות והתכנסויות של קבוצות בארץ ומחוצה לה, הגישה חברת התעופה "עיראק טורס" מכתב רשמי לראשי הקהילה ובו הודיעה על נכונותה להעביר במטוסים שלה את היהודים לכל שדה תעופה שייקבע, במחיר של 12 דינר לנוסע עם מטען של 30 ק"ג. ב-3 במאי התקבלו הוויזות העיראקיות לשלושה חודשים למספר נסיעות בלתי מוגבל. אך במקביל לשיחות שקיים בן-פורת עם קייטון, התגבשה החלטה במוסד לעלייה ב' להשתמש בשירותיה של חברת התעופה "ניר איסט אייר טרנספורט" להטסת יהודי עיראק לארץ. אחד האנשים המרכזיים בחברה היה רוני ברנט, אשר ביצע שליחויות מטעם המוסד ומילא תפקיד חשוב בכל מבצע העלייה. בערב חג הפסח הגיעו בן-פורת וברנט לביתו של יחזקאל שמטוב, חבר ההנהלה המבצעת של הקהילה היהודית בעיראק, שם החליטו שבשל המחיר הזול, מטוסים עם ארבעה מנועים, העובדה שהמטוסים של חברת "ניר איסט" יותר בטוחים והחברה גדולה יותר, הם יהיו אלו שיעבירו את היהודים לארץ.[12]
העלייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הטיסה הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ביום שישי ה-19 במאי 1950 בשעה 14:00 בדיוק... מטוס מסוג 'סקיימסטר' ובו שמונים ושישה עולים יהודים, המלווים בקצין משטרה עיראקי, רץ על המסלול בנמל התעופה של בגדאד, ניתק ממנו והמריא בדרכו לניקוסיה שבאי קפריסין. בשעה 15:50 בדיוק הוא נחת באי ואחרי חניית ביניים קצרה, שב והמריא ומגמת פניו נמל התעופה לוד בישראל. בשעה 18:00, שש שעות בדיוק לאחר שהמריא מבגדאד, נגעו גלגלי המטוס במסלול נמל התעופה לוד. שעה קלה אחר כך נחת על אותו מסלול מטוס נוסף ובבטנו שמונים ותשעה עולים.
בחודש מאי, החודש הראשון למבצע, הגיעו ארצה 614 יהודים בשש טיסות מבגדאד לישראל.[13]
האטה בקצב הטיסות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1 ביוני 1950, כשבועיים לאחר הטיסות הראשונות, שלח בן-פורת מברק לארץ ובו הודיע שישנם עיכובים ביציאה, שנגרמו בשל חוסר הסכמה עם הפקידים העיראקיים. ב-15 ביוני הציע חבר בית הנבחרים העיראקי לבטל את יציאת היהודים מעיראק. ג'בּר וראש הממשלה עמדו על כך, שאם רוצים שתנועת היהודים מעיראק תימשך, יש צורך להוציא מספר רב של אנשים במהרה ולסיים את המבצע תוך שנה. ב-19 ביוני העלה רוני ברנט את חששותיו במכתב: "יש לי חששות רציניים שמשהו דומה למשבר עלול לפרוץ כאן אם תימשך המדיניות של האטת קצב הטיסות... התוצאה היא, שהולך ונוצר כאן מצב בלתי אפשרי. אני מקבל תלונות מכל הצדדים. כל הזמן לחצנו עליהם להביא יותר ויותר נוסעים ועכשיו, כשהם מוכנים, אין אנו שולחים מטוסים לקחתם." כעבור שבועיים כתב שוב: "אם לא נכפיל טיסותינו... ייווצר מצב שהפיקוח המלא על הטיסות יוצא מידינו..."[14]
רק בתחילת אוגוסט חזרו להפעיל את הטיסות, אך כבר בתאריך 13 באוגוסט שיגר משרד החוץ הישראלי למוסד דיווח על שיחה עם הנספח לענייני עבודה בשגרירות האמריקאית בתל אביב בעניין צמצום העלייה מעיראק, זאת כדי לתת עדיפות ראשונה לעלייה מברית המועצות.בשגרירות האמריקאית חששו מעלייה מאסיבית ארצה אך לפי הרישום שנערך, בנובמבר הקרוב תישלל נתינותם של מאה ועשרים אלף יהודים עיראקיים. האטת קצב הטיסות גרם ליהודים לשוב ולחפש דרכי בריחה לא חוקיות, דרך בצרה, דבר שגרם למשרד הפנים בארץ להגביר את הלחץ על חברת "ניר איסט". גם שגריר ארצות הברית בעיראק התריע בתאריך 29 בספטמבר: "... אמר באוזני ראש הממשלה, נורי סעיד, שהוא מוטרד מאוד מכך שיהודי עיראק, שוויתרו על אזרחותם העיראקית ומוכנים להגר לישראל, עודם מתמהמהים... לפי החוק העיראקי נדרשים מהגרים שאזרחותם העיראקית נשללה מהם לעזוב את הארץ תוך עשרים ימים."[15] ממשלת עיראק הביעה את חרדתה מפני המצב, שכן "חוק שלילת הנאמנות" אמור היה לפוג ב-9 במרץ 1951 ואם לא יגבירו את יציאת הטיסות מעיראק, יישארו בה כ-50 אלף יהודים חסרי נתינות.[16]
המחשה למצוקתם של היהודים בבצרה ניתן לראות במכתב ששיגרו בתאריך ה-13 בינואר 1951 לשלטונות עיראק ולחברת התעופה "עיראק טורס": "חמישה חודשים חלפו מיום שעזבנו ביתנו ומצבנו אומלל. אנו וילדינו עומדים בפני כיליון. המטוסים ממשיכים לטוס מבגדאד ואנו לא מבינים מה הסיבה המונעת טיסות מטוסים אלה גם מבצרה."[17]
בעיות היהודים בעיראק במהלך העלייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
כבר בשנת 1950 נאלצו היהודים למכור את רכושם במחירים נמוכים בהרבה משווים. העיתונות יצאה בתעמולה שקראה לא לקנות את חפצי היהודים היוצאים. אחד העיתונים, "אל־צלאח", פרסם כרוז שהטיף להחרים את רכוש היהודים: "אל תקנו בגדים משומשים מאת היהודים! אל תאפשרו להם למכור אותם! הכסף שתשלמו תמורת הסמרטוטים שלהם ייהפך לעופרת בלבות בניכם ואחיכם. הקניות מהיהודים הורסות את השווקים ומערערות את כלכלת המדינה; על כן החרימו אותם!".[18]
החל מינואר 1951 החלו פיגועים שונים במרכזים יהודיים בעיראק, ובכללם פצצה שהושלכה ב-14.1.51 ליד בית הכנסת "מסעודה שם־טוב" ברובע היהודי בבגדאד, שם התאספו הרבה יהודים לצורך סידורים אחרונים לפני צאתם לשדה התעופה. שני יהודים נהרגו וקרוב ל-70 נפצעו.[18]
ב-10 במרץ 1951, יום אחד לאחר תום מועד הרישום לשלילת הנתינות, נקרא בית הנבחרים לישיבה סודית, בה התקבל חוק הקפאת הרכוש של היהודים חסרי הנתינות. באותו לילה עברה המשטרה, מלווה בנציגים מארגון הסוחרים, על כל חנויות היהודים ונעלו אותן. למחרת הוקפאו חשבונותיהם, נמנע מהם למכור את ביתם וגם מכירת מיטלטליהם נאסרה ועל כן התקיימה בסתר, במחירים זעומים.[19]
בתאריך 22 במאי 1951 הסתמן המאורע ששימש מעין סיום טראגי למבצע. ביום זה נעצרו על ידי המשטרה שני שליחים ישראלים - מרדכי בן-פורת ויהודה טאג'ר. המשטרה ערכה חיפושים בביתם ולמחרת הובא בן-פורת לקצין שהיה מומחה בעינויים, הוא נעצר לשבועיים ולאחר מכן הצליח בדרך נס לברוח ארצה וכך להינצל. טאג'ר נידון למאסר עולם אך ביולי 1958, לאחר הפיכת הגנרל קאסם, שוחרר והוחזר לארץ. המשטרה המשיכה בחיפושים, מעצרים וחקירות, עד שלא הייתה ברירה ובתאריך 15 ביוני 1952 נתקבלה הוראה מהארץ להפסיק את הפעילות בעיראק.[20]
במהלך האירועים הקשים, נכלאו יהודים רבים בבתי הסוהר בעיראק, שעה שהקהילה היהודית הייתה בעיצומם של חבלי קליטה בארץ. בתאריך 19 בינואר 1952 הוצאו יוסף בצרי ושלום צלאח להורג בתלייה בבגדאד, באשמת החזקת חומר חבלה וזריקת פצצות במרכז העיר,[21] לאחר שעונו קשות. יהודי עיראק זוכרים היטב את המשפט שאמר בצרי בהעלותו לגרדום, כאשר אפילו השק השחור שכיסה את פניו לא החניק את צלילות הצעקה: "תחיא אשראיל!"- תחי מדינת ישראל![22]
סיום המבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]
עד סוף אפריל 1951 עלה הרוב המכריע של יהודי בצרה ונותרו בה 1,450 איש בלבד. בסיום המבצע נותרו בה כ-800 יהודים.[23]
מבצע עזרא ונחמיה נמשך עד ינואר 1952, לאורך עשרים חודשים בדיוק. 110,618 יהודים מעיראק הגיעו לישראל בדרך האוויר ב-900 טיסות. 9,352 פליטים יהודים ברחו מעיראק לממלכת פרס של שושלת פהלווי, וממנה לישראל ו-8,000 יהודים ממוצא פרסי יצאו לפרס בדרכוניהם וממנה לישראל. בסך הכול 119,970 עולים מעיראק, מתוך קהילה שמנתה 138,000 נפש, הגיעו לישראל ונקלעו למציאות חדשה - חיי מצוקה באוהלים או בצריפים במעברות, מזונות בקיצוב, מחלות זיהומיות, שפה חדשה, מנהגים חדשים וערכים שונים מאלה שהכירו." כך מסכם מרדכי בן-פורת את מבצע "עזרא ונחמיה" בסיום עבודתו כשליח המוסד לעלייה ב' מעיראק.[24]
התנועה היהודית העיראקית בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
התנועה היהודית קמה בעיראק בתנופה רבה ולאחר שעלתה ארצה הצליחה לשגשג בכוחות עצמה, תוך קבלת סיוע מינימלי מצד המוסדות בארץ ומיהדות הגולה. המבצע עצמו התנהל על טהרת כוחות מקומיים: השליחים בו היו יוצאי עיראק וחניכי התנועה היהודית שצמחה בה. כמו כן, השכילה המחתרת החלוצית בעיראק ליצור שכבת פעילים גדולה יחסית, שידעה לדאוג לעצמה וניתן לומר כי מבין העליות של יוצאי אסיה-אפריקה, הייתה העלייה מעיראק אחת העליות אשר הביאו עימן אינטלקטואלים בשיעור ניכר.[25]
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
- העפלה מארצות המזרח - העלייה הבלתי לגאלית ממדינות האסלאם לפני הקמת המדינה
- המשרד לקליטת העלייה
- חוק השבות
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אברהם בן־יעקב, יהודי בבל מסוף תקופת הגאונים עד ימינו, הוצאת קרית־ספר, ירושלים תשכ"ה; מהדורה שנייה 1979; פרק שביעי, 6. יהודי בגדאד מימי מלחמת העולם השנייה ועד חיסול גולת בבל, עמ' רנד-רסז.
- א' תלמי, ומ' תלמי, לקסיקון ציוני, תל אביב: ספרית מעריב, 1981.
- משה גת, קהילה יהודית במשבר: יציאת עיראק 1951-1948, ירושלים: מרכז זלמן שזר, 1989.
- ד' שגיב, יהדות במפגש הנהריים: קהילת יהודי בצרה 1952-1914, ירושלים: הוצאת כרמל, 2004.
- מרדכי בן-פורת, לבגדאד וחזרה: סיפורו של מבצע עזרא ונחמיה, אור יהודה: ספריית מעריב, 1996.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- רחלי לבל, מתיה קם, מבצע עזרא ונחמיה, באתר "תרבות•il"
מתיה קם, מבצע עזרא ונחמיה, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח- חיה רגב, אביגיל אורן, מבצע עזרא ונחמיה – עליית יהודי עיראק, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, 1995
- דבורה הכהן, "עליית עזרא ונחמיה" – העלייה מעיראק, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, מתוך: הנ"ל, עולים בסערה: העלייה הגדולה וקליטתה בישראל 1953-1948, יד יצחק בן-צבי, ירושלים, תשנ"ד, עמ' 71-47
- דפנה צמחוני, מדוע עלו רוב יהודי עיראק לישראל במבצע עזרא ונחמיה, עיונים בתקומת ישראל 1, 1991, עמ' 379–404א ( גרסה טקסטואלית כסדרת מאמרים, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח)
עולים מעיראק נוחתים בישראל, יומני כרמל מרץ 1951- כנוס עולי מבצע עזרא ונחמיה בכפר אברהם, יומני כרמל יולי 1951 (התחלה 2:58)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ תלמי, א. ותלמי, מ, 1981. לקסיקון ציוני, תל אביב: ספרית מעריב, עמ' 207-206.
- ^ ראה באתר להשוואת ערכי דולר היסטוריים.
- ^ שגיב, ד, 2004. יהדות במפגש הנהריים: קהילת יהודי בצרה 1952-1914, ירושלים: הוצאת כרמל, עמ' 254.
- ^ בן פורת, מ, 1996. לבגדאד וחזרה: סיפורו של מבצע עזרא ונחמיה, אור יהודה: ספריית מעריב, עמ' 13–18, 46.
- ^ מרדכי בן-פורת, לבגדאד וחזרה, עמ' 45-42.
- ^ מרדכי בן-פורת, לבגדאד וחזרה, עמ' 49.
- ^ מרדכי בן-פורת, לבגדאד וחזרה, עמ' 69-68.
- ^ אטלס, י, 1969. עד עמוד התלייה, תל אביב: מערכות, עמ' 358.
- ^ מרדכי בן-פורת, לבגדאד וחזרה, עמ' 70-69.
- ^ מרדכי בן-פורת, לבגדאד וחזרה, עמ' 76-71.
- ^ מרדכי בן-פורת, לבגדאד וחזרה, עמ' 80-76.
- ^ בן פורת, לבגדאד וחזרה, עמ' 65, 80, 93-87; שגיב, יהדות במפגש הנהריים, עמ' 261, 264.
- ^ בן פורת, 1996, עמ' 97-96.
- ^ מרדכי בן-פורת, לבגדאד וחזרה, עמ' 112-103.
- ^ מרדכי בן-פורת, לבגדאד וחזרה, עמ' 136-125.
- ^ מ' גת, קהילה יהודית במשבר: יציאת עיראק 1951-1948, ירושלים: מרכז זלמן שזר, 1989, עמ' 116.
- ^ בן פורת, 1996, עמ' 138.
- ^ 1 2 אברהם בן־יעקב, יהודי בבל, עמ' רסג-רסד.
- ^ לניאדו, ע, 1981. יהודי מוצל: מגלות שומרון עד מבצע עזרא ונחמיה, טירת הכרמל: המכון לחקר יהדות מוצל, עמ' 383-382; שגיב, 2004, עמ' 273-272.
- ^ מאיר, י, 1973. מעבר למדבר, תל אביב: מערכות, עמ' 212-209.
- ^ השוד המושלם(הקישור אינו פעיל, 29.9.2021), יהודה שנהב
- ^ אטלס, 1969, עמ' 471-468.
- ^ שגיב, 2004, עמ' 279.
- ^ בן פורת, 1996, עמ' 146.
- ^ מאיר, 1973, עמ' 213.
