מבצע קשת אווירי
 | ||||||||||||||
| המשחתת אל קאהר | ||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת ההתשה | ||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 16 במאי 1970 | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | נמל ראס בנאס | |||||||||||||
| תוצאה | ניצחון ישראלי | |||||||||||||
| ||||||||||||||
מבצע קשת אווירי הוא שמו של מבצע הפצצת הנמל המצרי בראס בנאס (אנ'), שהוא נמל הים המצרי העיקרי בים סוף, על ידי חיל האוויר הישראלי ב-16 במאי 1970, במהלך מלחמת ההתשה. במבצע טובעה המשחתת המצרית היחידה ששהתה בים סוף ונפגעו כלי שיט נוספים שעגנו בו.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
בליל 14/13 במאי 1970 תקפו המצרים סירת דיג ישראלית, "אורית" בעת ששטה מול ימת ברדוויל, באמצעות מטח טילי ים-ים מדגם P-15 טרמיט (סטיקס) ששוגרו מספינת טילים מצרית. ספינת הדיג טבעה ושני דייגים ישראלים נהרגו. למחרת היום תקפו המצרים שוב וטיבעו בעזרת אנשי קומנדו ימי שחדרו מאזור עקבה כלי שיט ישראלי שעגן במעגן הצבאי בנמל אילת.
ישראל החליטה להגיב על שתי התקיפות הרצופות על ידי פעולה נגד מתקן ימי של מצרים. המטרה שנבחרה הייתה נמל ראס בנאס, שבו עגנו כלי השיט העיקריים של חיל הים המצרי בים האדום שכללו את המשחתת אל קאהר מדגם Z, ושני סטי"לים מדגם קומאר, שתי נחתות טנקים וכלי שיט קטנים יותר. הוחלט לתקוף את הנמל בהפצצה של שמונה מטוסי F-4 פנטום. הנמל נמצא כ-450 קילומטרים דרומית לשארם א-שייח', על גבול הטווח המבצעי של מטוס הפנטום. בסמיכות לנמל היו שדות תעופה של חיל האוויר המצרי - אסואן ובדראן. המרחק של הנמל מישראל וקרבתו לשדות תעופה צבאיים חייב נקיטת אמצעי זהירות מיוחדים שיקטינו את הסיכון לצוותים באזור שיקשה על חיל האוויר הישראלי לשלוח אליו חילוץ.
המבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-16 במאי 1970, יום שבת בצהריים, המריאה רביעיית מטוסי פנטום מטייסת 201 בהובלת מפקד הטייסת, שמואל חץ ונווטו מנחם עיני ושני זוגות נוספים מטייסת 69 בהובלת אביהו בן-נון, הזוג השני אותו הטיסו אביאם סלע ויאלו שביט היה מטוסים במוד צילום. המטוסים יצאו כשהם עמוסים בדלק במכלי דלק נתיקים ופצצות. המטוסים טסו לאורך החוף הסעודי בגובה רב ובמהירות חסכונית בדלק במבנה מכונס במשך שעתיים בדממת אלחוט מוחלטת. בשל המרחק הרב למטרה, המריאו גם שני זוגות מטוסי סקייהוק מטייסת 102 שפטרלו דרומית לשארם א-שייח' ושימשו לממסר קשר הרדיו עם המטוסים התוקפים ולהגנה על טייסי הפאנטומים אם ינטשו. בנוסף הובאו לשדה אופיר מטוס תדלוק אווירי מדגם סטרטוקרוזר, שני מטוסי נורד לחיפוש ניצולים ושני מסוקי יסעור.
לאחר שהגיעו המטוסים ליעד, התפצלו לזוגות כאשר זוג אחד מפציץ את כלי השיט בנמל ושני הזוגות האחרים מגנים עליו מלמעלה. בשל הסיכון בתקיפה ביעד מרוחק, שוחררו כל הפצצות ביעף יחיד וכל זוג שהפציץ נסק לעמדת ההגנה ופינה את מקומו לזוג שאחריו. מיד עם תחילת ההתקפה נפתחה אש נ"מ חזקה ומכוונת מהחוף ומכלי השיט עצמם. באחד המטוסים לא השתחרר מטען הפצצות ועל אף הסיכון הרב החליט טייסו לבצע יעף תקיפה שני שבו שחרר את כל הפצצות. במהלך התקיפה יצאו המשחתת והסטי"ל המצרי מחוץ לנמל תוך ביצוע תמרוני התחמקות. רוב הפצצות שהוטלו פגעו במים בסמוך לכלי השיט ורק מקצתן פגעו ישירות בכלי השיט. למרות זאת, נגרם לכלי השיט נזק ניכר. המבצע הסתיים לאחר שלוש שעות ו-50 דקות בשובם של מטסי הפנטום לישראל.
כשעה לאחר שהופצצה טבעה המשחתת אל קאהר (מדגם Z) בסמוך לנמל.[1] לאחר הקרב נותרה לחיל הים המצרי בים סוף משחתת אחת בלבד (מדגם סקורי). כלי שיט קטן אחד לפחות טובע גם הוא. כלי שיט נוספים נפגעו.
תוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]
מטוסי חיל האוויר הישראלי לא נפגעו בתקיפה למרות אש הנ"מ הכבדה. משחתת מצרית דגם Z אל קאהר טובעה[2] וסטי"ל מצרי דגם קומאר נפגע. הייתה זו אחת התקיפות הישראליות הארוכות המוצלחות במלחמת ההתשה.
המצרים שהופתעו מהתקיפה החליטו להציב סוללת טילי קרקע-אוויר במטרה להגן מפני גיחות ישראליות דרומיות. בתוך שבועות אחדים החלו בבניית בונקרים בגדה המערבית של הים האדום כ-100 קילומטרים מדרום לשארם א-שייח. במהלך מלחמת ההתשה היו סוללות אלו יעדים להפצצות ישראליות.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דני שלום, רוח רפאים מעל קהיר חלק ב' - חיל האוויר הישראלי במלחמת ההתשה (1967-1970), עמ' 784-788
- אברהם זוהר, לוחמי קו המים והאש, המכון לחקר מלחמות ישראל, 2012, עמ' 290.
- מירב הלפרין, אהרון לפידות, חליפת לחץ - דפים בספר הטיסות של חיל האוויר, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2000, הפרק "ללא חניית ביניים", עמ' 81–83
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אלי לנדאו, חיל האוויר גמל למצרים על טיבוע "אורית"; טיבע משחתת וספינת טילים מצריות בים סוף, מעריב, 17 במאי 1970