מדקדקי העברית בימי הביניים

מדקדקי העברית בימי הביניים הם שורה של מלומדים יהודים, החל מרב סעדיה גאון (רס"ג) במאה העשירית, אשר חקרו את הדקדוק ואוצר המילים של השפה העברית.

רבים מן המונחים והרעיונות שפיתחו משמשים את חוקרי העברית עד היום. תחום דקדוק העברית פעל תוך מגע הדוק לשני תחומים אחרים - פרשנות המקרא שנתחברה בתקופת הראשונים, ועולם הפיוט והשירה ששגשג בעיקר על רקע תור הזהב של יהדות ספרד.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד לפני תחילת המחקר הדקדוקי פעלו בעלי המסורה, שהעלו על הכתב, בסביבות המאה השמינית, את אופן הקריאה של המקרא כפי שנמסר להם במסורת. התקיימו שלושה ענפים מרכזיים של המסורה - המסורה הטברנית, המסורה הבבלית והמסורה הארצישראלית - ובתוך כל זרם היו חלוקות משנה. בעלי המסורה המציאו את סימני הניקוד וטעמי המקרא, השתמשו בהם כדי לתאר את הדרך המדויקת של הקריאה בתורה, וצירפו הערות וחיבורים המסייעים לשמור על דיוק מסירת הנוסח. בעלי המסורה עדיין לא פיתחו חשיבה דקדוקית, אלא התרכזו בעיקר בתיעוד אופני הקריאה והנוסח, ולמעשה יצרו מעין "הקלטה" של נוסח התורה כפי שהיה בזמנם.

בימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

את העיסוק הדקדוקי בימי הביניים החל רס"ג שפעל במאה העשירית. במקביל לפעולתם של מדקדקים ערביים שהחלו לחקור את דקדוק לשון הקוראן פנה רס"ג לעסוק בדקדוק לשון המקרא. לתועלת מחברי הפיוטים כתב את "ספר צחות הלשון", ובו כללים דקדוקיים עבור המשוררים, וכן את "האגרון", מילון עברי מצומצם. הוא בעצמו חיבר מספר רב של פיוטים ובהם המחיש את התפיסה הלשונית שלו.

את מלאכתו של רס"ג, המשיכו תלמידיו דונש בן לברט ומנחם בן סרוק, שחיברו ספרי דקדוק, בין השאר לתועלת המשוררים והפייטנים. במחצית המאה ה-10 בן סרוק חיבר את "מחברת מנחם" - מילון ללשון העברית וללשון הארמית המצויות במקרא. ה'מחברת' מכנסת (מחברת, מהפועל לחבר) מילים מן הלשונות הללו. המחברת נפוצה במהירות אצל הרבנים ופרשני המקרא; בין השאר מצטט אותה רש"י בפירושיו למקרא, כאשר הוא מבאר מילים קשות: "מנחם חיברו בחלק...".

דונש בן לברט חיבר ספר שיצא בתקיפות נגד "המחברת" של מנחם בן סרוק; הוא תקף אותו תחילה בענייני דת והוקיע אותו על כך שהתנגד לדברי חז"ל. הוא גינה את בן סרוק על כך שנמנע מהשוואה ללשון הערבית. ספרו נקרא "תשובות דונש בן לברט" (עם הכרעות רבנו תם)^[1]. בנוסף על כך, כתב דונש גם בערך 200 השגות על רס"ג. המהדורה של ספר זה נקראת "תשובת דונש בן לברט על רס"ג". דונש היה גם המדקדק הראשון שהבחין בין פועל עומד לפועל יוצא, וגם הראשון שמיין פעלים לבניינים כבדים וקלים באמצעות השורש פע"ל.

המחלוקת בין אסכולת דונש לאסכולת מנחם נמשכה עוד דורות רבים. על השגות דונש השיבו תלמידי מנחם בן סרוק, הם תקפו אותו על שימושו בערבית במשקלים ובדקדוק. גם אברהם אבן עזרא כתב ספר הגנה על רס"ג. יהודי בן ששת, תלמידו של דונש, נחלץ להגנתו ויצא בכעס רב-נגד ההתקפות על דונש. רבנו תם, נכדו של רש"י, כתב הכרעות בין שתי האסכולות. רבי יוסף קמחי, אביו של רד"ק, צידד בדונש.

רבי יהודה חיוג' חידש את תפיסת השורש השלָשי בעברית. את תפיסותיו פיתח והעמיק רבי יונה אבן ג'נאח, שנחשב לגדול מדקדקי העברית בימי הביניים. תפיסת השורש השלשי אומצה במהירות רבה על ידי חכמי ספרד, אבל התעכבה מלהגיע לצרפת ולאשכנז; העיונים הדקדוקיים של רש"י בפירושו לתורה מבוססים עדיין על התפיסה הישנה של מהות השורש. גם אחרי אבן ג'נאח המשיכו להיכתב ספרי דקדוק עבריים, למשל בידי רבי דוד קמחי ובתקופה מאוחרת יותר בידי רבי אליהו בחור.

מדקדקי העברית והמילונאים עסקו כמעט אך ורק בלשון המקרא, מכמה טעמים. לשון המקרא נחשבה כעברית האותנטית והמדויקת ביותר, "לשון הקודש", בעוד לשון חז"ל נחשבה, לפחות אצל חלק מהמדקדקים, כשפה משובשת ומעורבת בלשונות אחרות. ההתמקדות במקרא הייתה גם תגובה ומשקל נגד למדקדקים הערביים שעסקו בפרטי פרטים בחקר לשון הקוראן ובמניית מעלותיה ויתרונותיה. אצל רס"ג הייתה לעיסוק בלשון המקרא חשיבות גם במסגרת מאבקו בקראים ובפרשנות שלהם למקרא. ולבסוף, אצל רבים מהמדקדקים היה העיסוק בדקדוק לשון המקרא חלק מן הפרשנות המקראית, כמו למשל אצל רש"י. אחד מן החריגים הבודדים להעדפת העיסוק בלשון המקרא הוא ספר "הערוך" של רבי נתן מרומי, שהוא מילון ללשון התלמוד.