מיקרוקוסמוס (פילוסופיה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

האדם כמיקרוקוסמוס (האדם עולם קטן) היא תפיסה הרווחת בתרבויות שונות, ולפיה האדם מקבילה מדויקת של העולם בכללותו. בשימושים אחדים, בעיקר מודרניים, של הרעיון, אין זו אלא מטפורה אסתטית, אך בדרך כלל הכוונה להנחה מטפיזית ממש, ולפיה מראש כך תוכנן האדם: כבבואה המקבילה בכל פרטיה לעולם הגדול בכללותו.

בתרבות המערב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה הקלאסית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקוסמוס של העולם הקלאסי

האדם כמיקרוקוסמוס שמימי[עריכת קוד מקור | עריכה]

רעיון ההקבלה בין אדם ועולם מופיע אצל פיתגורס, ונדון באריכות בדיאלוג "טימאיוס" של אפלטון, ובדיאלוגים אחרים שלו. כפועל יוצא של תורת האידאות האפלטונית, האדם כמיקרוקוסמוס בנוי בדמות עולם הגלגלים כמקרוקוסמוס. כשם שגוף האדם מורכב מיסודות, כן היקום מורכב מיסודות רק זכים יותר; וכשם לאדם יש נפש, כן ליקום יש נפש.[1] בעקבותיו פיתחו את הרעיון פלוטינוס והפילוסופים הנאופלטונים. פרוקלוס כתב: "האדם מיקרוקוסמוס, וכל הדברים קיימים בו באופן חלקי, כשם שהעולם מכיל אותם באופן נשגב וכולל".[2]

הרעיון תפס מקום מרכזי בהרמטיציזם, ולפיו 'כמו שלמעלה כך למטה'. המיקרו-קוסמוס עצמיותו של האדם והמאקרו-קוסמוס היקום. בתוך כל אחד טמון השני ועל ידי הבנת האחד (בדרך כלל המיקרו-קוסמוס) ניתן להבין את האחר. מטבע הדברים, רעיון זה בא לידי ביטוי בכתביהם של אסטרונומים שביקשו לתאר את מבנה המאקרו-קוסמוס.

האדם כמיקרוקוסמוס ארצי[עריכת קוד מקור | עריכה]

איור משנת 400 לגאורגיקה

תאוריית ארבע הליחות של הרופאים היוונים הקדומים היא צורה מיקרוקוסמית של תאוריית ארבעת היסודות המקרוקוסמית המיוחסת לאמפדוקלס. לפיה, בריאות האדם תלויה באיזון נכון בין ארבע הליחות שבגופו.[3] זו הייתה התאוריה הראשית של הרפואה המערבית עד לתקופה המודרנית. להלן סיכום תמציתי של יסודותיה:

הליחה המיקרוקוסמית היסוד המקרוקוסמי איכותו המזג
מרה שחורה אדמה קר ויבש מלנכולי
מרה לבנה מים קר ולח פלגמטי
מרה אדומה אוויר חם ולח אופטימי
מרה צהובה אש חם ויבש רגזן

ה"גאורגיקה" של ורגיליוס עוסקת בזיקה בין האיכר, או הפרסונה של המשורר, כמיקרוקוסמוס לבין עולם הטבע כמקרוקוסמוס. בספר הרביעי נעשית הקבלה בין כוורת דבורים כמיקרוקוסמוס לחברה האנושית כמקרוקוסמוס. יצירתו היא תיאור אידיאלי של חיים פשוטים בהרמוניה עם הטבע, תוך רגישות לסבל האנושי, וסימפתיה עמוקה לבהמות ולצפורים, לעצים לשדות ולפרחים, לרוחות ולכוכבים, ופליאה מן המסתורין של העולם.[4] לא בכדי מקרוביוס השווה את ורגיליוס לקוסמוס.

בימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימי הביניים, בהמשכיות לפילוסופיה האפלטונית האריסטוטלית והנאואפלטונית, האדם נקרא מיקרוקוסמוס כי סברו שמהותו הגשמית מורכבת מארבעה יסודות: גופו מאדמה, דמו ממים, נשימתו מאוויר, חומו מאש. החושים נובעים מהיסודות: ראיה מאש, שמיעה מאוויר שמחוץ לגוף, ריח מאוויר שבתוך הגוף, טעם ממים, מישוש מאדמה. הראש עגול כצורת הכדורים השמימיים.[5] הנפש, צלם א-להים, מושלת במיקרוקוסמוס, כמו שא-להים מושל במקרוקוסמוס.

מוזיקת מקרוקוסמוס ומוזיקת מיקרוקוסמוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדעת בואתיוס, המוזיקה משקפת את חוקי הבריאה, והיא מתנה שמיימית שניתנה לאדם על מנת שיוכל להתקרב באמצעותה לבוראו. הוא חילק את המוזיקה לשלושה סוגים:[6]

  • מוזיקה אוניברסלית - הרמוניה של המקרוקוסמוס. אפשר להבחין בה בתנועה של הכוכבים במסילותיהם, בחיבור בין היסודות, בעונות השנה השונות המצטרפות ליחידה אחת. הרמוניה זו יכולה להתגלות רק על ידי האינטלקט.
  • מוזיקה אנושית - הרמוניה של המיקרוקוסמוס: הרמוניה בין שכל וגוף, הרמוניה של הנפש, הרמוניה של הגוף. או מוזיקה פיזית של הגוף, מוזיקה פסיכולוגית בין נפש וגוף, ובעיקר מוזיקה מוסרית של הנפש.
  • מוזיקה כלית - בכלי נגינה, על ידי מתח, נשיפה, או לחץ. באופן אידיאלי אמורה לחקות את המוזיקה האוניברסלית.
ג'ון פלקסמן, איור לקומדיה של דנטה, גן העדן, שיר 28

לדעת הונוריוס מאוטן, תאולוג פופולרי במאה ה-12, מוזיקה אנושית היא השתקפות של מוזיקת הכוכבים (הכוכבים יוצרים בתנועתם צלילים ערבים, שאיננו מרגישים בהם מפאת חוסר השלמות של שמיעתנו). שבעת הנקבים שבראש האדם דומים לשבעת הצלילים הממלאים את היקום בהרמוניה. המוזיקה האנושית תולדה של הרמוניה בין ארבעת היסודות לבין כוחות הנפש, ולפיכך האדם מיקרוסמוס גם הודות למוזיקה של הכוכבים המשתקפת בו.

הקומדיה הא-להית של דנטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפיסת המיקרוקוסמוס-מקרוקוסמוס של ימי הביניים מסוכמת בקומדיה הא-להית של דנטה. היצירה עוסקת במסע של דנטה כמיקרוקוסמוס בעולם שירי חזיוני כמקרוקוסמוס. שלושת העולמות של היצירה הם השתקפות נפשות יושביהם: גיהנום - של רשעים, כור המצרף - של בינוניים, גן העדן - של צדיקים. כך, לדוגמה, היער החשוך שבתחילת היצירה מסמל אנושות של ריבוי מדכא של דעות מבלבלות, היער החינני שבגן העדן הארצי שבכור המצרף - הרמוניה ותמימות. לגן-העדן השמימי נופך אוניברסלי, שם המיקרוקוסמוס והמקרוקוסמוס מסכימים. דנטה חתם את יצירתו בשורות המעידות על הרצון הא-להי המניע את רצונו כמיקרוקוסמוס ואת הכוכבים כמקרוקוסמוס תוך הקבלה בין שני העולמות: "כאן נסתם חזון / אך חפצי וחשקי כבר סבב / כגלגל הנע באיזון / מהאהבה המניעה שמש וכל כוכב".

המדינה כמקרוקוסמוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ון מסליסברי עשה הקבלה פוליטית בין האדם, כעולם קטן, לבין המדינה כאדם גדול: הראש - הנסיך השולט ברפובליקה, הנפש - אנשי הדת, הלב - הסנאט המייעץ לנסיך, העיניים האזניים והלשון - שופטי ומושלי המחוזות, הידיים - אנשי החוק והחיילים, הצדדים - אנשי החצר, הבטן והמעי - פקידי האוצר, הרגליים - האיכרים.

ברנסאנס[עריכת קוד מקור | עריכה]

רפאל, אפלטון ואריסטו מתוך "אסכולת אתונה"[7]

בעקבות השיבה ללימוד פילוסופיה אפלטונית במאה ה-15 ואילך וההתגלות המחודשת של ה"קורפוס הרמטיקום", רעיון האדם כמיקרוקוסמוס זכה לתחייה פילוסופית-מדעית-אמנותית, למשל ב"נאום על כבוד האדם" מאת פיקו דלה מירנדולה, בכתביו של ג'ירולמו קרדאנו, בספר "על ההרמוניה של העולם" מאת פרנצ'סקו ג'ורג'י המרחיב את רעיון של מוזיקה אוניברסלית ומוזיקה אנושית, בפילוסופיה של פטריצ'י, בתאוריית התיאטרון של ג'וליו קאמילו, או אצל פאראצלסוס שהגדיר בריאות כתלויה בהרמוניה בין אדם (מיקרוקוסמוס) לבין הטבע (מקרוקוסמוס).

לדעת לאונרדו ברוני, השראה שירית אינה אלא הסכמה מתמדת בין המיקרוקוסמוס והמקרוקוסמוס, היוצאת לפועל בשירה, ולפיכך לשירה יש כח משיכה גדול יותר מכל צורת ביטוי אחרת.

האדם הוויטרובי

הרישום "האדם הוויטרובי" של לאונרדו דה וינצ'י היה לסמל של ההתאמה המתמטית בין מיקרוקוסמוס ומקרוקוסמוס. הרישום מייצג פרופורציות אידיאליות של גוף האדם, התחום בשתי צורות אידיאליות: עיגול המסמל את העולם השמיימי, שלמות נשגבת, וריבוע המסמל את העולם הארצי. האדם מייצג איפוא את ההתאמה האחדותית בין מיקרוסמוס ומקרוקוסמוס. כלומר, האדם המידה של היקום כולו. לדעת דה וינצ'י, האדם מיקרוקוסמוס של יקום טבעי שלעולם מתחדש. כך הסביר את האבסורד של הקיום האנושי:[8] "האדם הוא המודל של העולם, ודומה כפרפר לאור... תמיד בחגיגיות ממתין לאביב חדש, לקיץ חדש, לחודשים חדשים ולשנים חדשות; נראה לו שהדברים, אליהם משתוקק, מגיעים מאוחר מדי, מבלי לשים לב כי משתוקק לחורבנו".[9]

מפה של האוקיינוס השקט[10], 1589

לימוד ספרים עתיקים מתרבויות שונות, מסעות בהם התגלו ארצות חדשות, הרחבת אופקים, כל אלו הביאו את אנשי הרנסאנס להרגיש כאזרחי העולם, ולתפיסה קוסמופוליטית או לאומית אוניברסלית. המשורר הפורטוגזי קמואש חגג באפוס הפנטסטי "הלוזיאדות" את מסעות מגלי הארצות הפורטוגזים ובראשם גילוי הודו על ידי ואסקו דה גאמה. בשיר העשירי, סירנה לוקחת את דה גאמה לפסגת הר, ומראה לו את "מכונת העולם" (מושג המדמה את היקום לשעון ואת הבורא ליוצר שעונים), חזיון נשגב בו היקום כולו נראה בבת אחת (בהתאם למבנה הקוסמוס של תלמי). ביצירה יש מתח מתמיד בין האדם כמיקרוקוסמוס שברירי, "אדם יסודו מעפר", המסוגל להתגבר על מכשולים בעזרת השמיים, עוז, וגבורה, ולהגיע להישגים גדולים; לבין סכנת נפילתו אם משתעבד לכוחות הסמויים של הטבע.

באפוס הקומי "אורלנדו המטורף", מאת המשורר האיטלקי אריוסטו, המתרחש ביבשות אירופה אפריקה ואסיה על רקע מלחמה ימי-ביניימית בין נוצרים ומוסלמים, הגיבורים נעים כל הזמן בין ארבעה ממדים, פעמים רבות סותרים זה לזה, של עולם הרומנסה: אהבתם לאהובתם, מידותיהם הטובות כאבירים, חובתם האזרחית למלכם/מדינתם, ואמונתם. טאסו כתב על השיר כמיקרוקוסמוס ב"דיאלוגים על השירה": "כבעולם קטן, אנו קוראים על אוגדות צבאות, הנלחמים ביבשה ובים, הכובשים ערים, ובהיתקלויות ובקרבות, המתחרים, המתארים רעב וצימאון, סערות, שריפות, מופתים". לכאורה היצירה כאוטית, אך באמת מסודרת להפליא: קוסמוס סטואי, בו עלילות-המשנה נעות במעגלים סביב עלילות ראשיות, והעלילות הראשיות נעות במעגלים סביב המרכז: טירופו של אורלנדו.[8]

בתקופה המודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלך ליר, תחילת מערכה שלישית (בתרגום ש"ל גורדון)

היצירה השייקספירית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעבור שייקספיר, תיאטרון הגלוב היה דגם של תבל, רעיון של מקרוקוסמוס, עולם הבמה עליה המיקרוקוסמוס משחק את תפקידיו, כל העולם במה.[11]

במחזות של שייקספיר, בהתאם להשקפה האליזבתנית, העולם הארצי כמקרוקוסמוס משקף את נפשות הדמויות כמיקרוקוסמוס, ובמיוחד את הנפש של הדמות הראשית. כך, לדוגמה, יער ארדן הפסטורלי של "כטוב בעיניכם" את הרגישות הרעננה והתבונה הקלילה והמאשרת של רוזלינד, ממלכת דנמרק הקודרת והרקובה את המלנכוליה של המלט, החורף האימתני הסוער של "המלך ליר" את נפשו המיוסרת של ליר, הררי וולס הירוקים של "סימבלין" את אצילות נפשה של אימוג'ן, האי הקסום של "הסערה" את חכמתו של פרוספרו. הפגישה בין רומיאו ויוליה, בתמונה החמישית של המערכה השלישית של המחזה, מיקרוקוסמוס של מפגש לילה ויום כעלות השחר.

המלט ברוך הכישרונות, קוריולנוס גיבור המלחמה, טימון איש החסד, פרוספרו החכם, נעשים למבקרים חריפים של האנושות, ביודעם כי בני האדם רחקו מלהיות מיקרוקוסמוס. כך אומר המלט:[12]

איזו פיסת יצירה האדם! מה נאצל שכלו, מה אינסופי כשרונו, בצורה ובתנועה - מה נפלאה דמותו, במעשה כמלאך, בתפיסה נשגב! משוש תבל, מופת לכל חיה! אך עבורי, מה תמצית העפר הזאת? איש אינו נעים לי, גם לא אשה, אם כי חיוכך כאילו כזה.

ודברי ביקורת נוקבים של טימון על כפיות הטובה של החברה האתונאית/אנושית:[13]

חובה, יראת פחד,
דת, הסכמה, צדק, אמת,
כיבוד אב ואם, מנוחת-לילה, ושכנות,
חינוך, נימוסים, אמנויות, ומסחר,
מעמדות, טקסים, מנהגים, וחוקים,
מתדרדרים לסתירותיכם ההרסניות,
ומתאפשר לסבל קיום!

שיחזור היסטורי של תיאטרון הגלוב
העמוד הראשון של "הסערה", מתוך המהדורה הראשונה של מחזות שייקספיר (1623)

להבדיל מטימון הפורש ליערות בהעדיפו חייתו יער פראיות על בני אדם, פרוספרו נאלץ לגלות עם בתו לאי, מקום שנהיה למיקרוקוסמוס אוטופי של החברה האנושית (ושל היצירה השייקספירית בכללותה). שם הוא מבין כי קסמו האוורירי, איזו מוזיקה שמיימית שרכש, אינו אלא אשליה. ולהבדיל מריצ'רד השני, ברוטוס, המלט, מרקוס אנטוניוס, טימון, הנכשלים איש איש בדרכו; דווקא על ידי הוויתור על קסמיו, פרוספרו שב למעמדו הקודם. בעולם השייקספירי המאמץ המלאכותי של אנשי-צורה להיות מיקרוקוסמוס מגלה להם את קטנותם, בעוד הצניעות הטבעית של נשים חסודות מאפשרת להן להיות מיקרוקוסמוס אמיתי: רוזלינד, דמות של אהבה נכזבת במסורת השירה הפסטורלית, הופכת במחזה "כטוב בעיניכם" לשדכנית הגורמת אושר לעצמה ולאחרים; איזבלה, דמות של נזירה חסודה, מצילה בתבונתה וחסידותה את אחיה ועוזרת לכונן דוכסות של חנינה וצדק[14]; אימוג'ן מתמודדת בקלילות מעוררת-השתאות עם סיטואציה קשה, דומה לזו של המלט, ומביאה ברכה לכל; הרמיון מצליחה בסבלנותה להשיב את השלום לביתה ולממלכתה[15]; ומירנדה, הוי מירנדה! כך משבח פרדיננד את מירנדה (דמות אשה אידיאלית[16]):[17]

מירנדה[18] הנפלאה!
אכן מושא לכבוד ולפליאה! יקרה
כדבר האהוב ביותר לעולם! בהרבה עלמות
היבטתי בעין טובה, ופעמים רבות
לנעימות לשונן נקשרה
אוזני הקשובה: בשביל כמה מעלות
חיבבתי כמה נשים, אף אחת נפשה
אינה כה כלילה, אלא איזה פגם
נאבק בחן שלה האצילי ביותר,
והביס אותו: אך את, הוי את,
כה מושלמת, אין כמוך, נוצרת
מהמיטב של כל יצור!

ההומור האנגלי של שלהי המאה ה-16 ותחילת המאה ה-17[עריכת קוד מקור | עריכה]

מה זה הומור
מאת בן ג'ונסון

הומור, במהותו, אנו מגדירים אותו
להיות תכונת אוויר או מים,
המחזיקה בעצמה שני מאפיינים אלו,
רטיבות ונוזלות: כפי שלדוגמה
שפוך מים על הרצפה, הם ירטיבו וירוצו:
כן האוויר, דחוס בחצוצרה או בקרן,
יוצא מיד החוצה, ומשאיר מאחור
מעין טל; ועל-כן אנו מסיקים,
כי כל מה שיש בו נוזלות ולחות,
ככח נעדר לבלום עצמו,
זה הומור. כך בכל גוף אדם,
מרה, מלנכוליה, ריר, ודם,
מאחר שזורמים בהתמדה
באיזה חלק, בלי הגבלה,
נקראו הומור. עתה אפוא
אפשר, במטפורה,
ליישם זאת למזג כללי:
כמו שאיזו תכונה מיוחדת
כך כובשת איש, ומושכת
את כל רגשותיו, הלכי רוחו, וכחותיו,
בהתמזגם, לפעול בכיוון אחד,
זה באמת נקרא הומור.

(מתוך המחזה "כל איש מחוץ למזגו")

בלשון אנגלית המילה הומור פירושה ליחה, ובמהלך המאה ה-16 קיבלה משמעות עיקרית נוספת: מזג, מצב-רוח. שייקספיר השתמש במילה הומור 141 פעמים, בעיקר במחזות שחיבר בשנים 1600-1597; בן ג'ונסון השתמש בה 236 פעמים; הרבה יותר פעמים מאשר הופעתה אצל משוררים אנגלים שקדמו להם.

הנסיך האל ופאלסטאף

תאוריית ארבעת המזגים (ארבע הליחות) הייתה פופולרית באנגליה של שלהי המאה ה-16 ותחילת המאה ה-17, אזי חוברו ספרים רבים על הנושא: ספרי תאוריה; ספרי עזר למשוררים ליצירת דמויות; ספרי מוסר שתיארו מזגים מפוקפקים כדי לבקר את נימוסי התקופה; וספרי ביקורת חריפים, לרוב של פוריטנים, כנגד הומור.

במחזה "הנרי הרביעי" שייקספיר נעזר בלימוד מעמיק של תאוריית המזגים על מנת לאפיין את דמויותיו: המלך הנרי הרביעי מלנכולי, הנסיך האל אופטימי, הוטספר רגזן, סר ג'ון פאלסטאף פלגמטי. המזג הקבוע של אדם בלידתו מושפע מהשתנות מזגים דינמית, טבעית וחברתית, במהלך חייו. שייקפיר הרחיב את תאוריית המזגים, בהתאם לזיקה בין אדם וטבע, כלומר בין מיקרוקוסמוס ומקרוקוסמוס, באופן הבא:[19]

המזג רגש זמן ביום עונת שנה תקופה בחיים
אופטימי שמחה בוקר אביב ילדות
רגזן תקוה צהרים קיץ בחרות
פלגמטי פחד ערב סתיו גיל העמידה
מלנכולי צער לילה חורף זקנה

במחזות האליזבתנים אזכורים רבים לתאוריית המזגים. כך במחזה "ההילולות של סינתיה": "יצור של מזג כה מושלם ונעלה... הוא לעולם אינו פנטזיונר מלנכולי, ולא עצל לפעול, ולא קל דעת, ולא נוח לכעוס".[20] בדמויות הממוצעות המזגים מוזגו כך שאחד מהמזגים דומיננטי, מה ששימש כר נרחב ליצירת דמויות קומיות הומוריסטיות. בן ג'ונסון ביסס את הקומדיות שלו, החל מ-"כל איש במזגו"[21] ואילך, על ניתוח עמוק של נימוסי תקופתו בעזרת הרעיון הכללי של תאוריית המזגים: נטייה של מזג. הוא לא הסתפק בכך, אלא הוסיף הסברים וניתוחים מפורטים של דמויות באמצעות הקדמות או בפי דמויות נוספות, מציג את כלי מלאכתו לקהל על מנת שיעריך את אמנותו.

בשירה האנגלית של המאה ה-17 והחצי הראשון של המאה ה-18[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהשפעת הרנסאנס, לתפיסת המיקרוקוסמוס מקום מרכזי בשירה של ג'ון דאן ושל ג'ורג' הרברט.

בשנת 1632 יצא לאור האפוס האלגורי האוטופי "אי הארגמן" מאת המשורר האנגלי פיניאס פלטשר, יצירת הספרות המפורטת ביותר על האדם כמיקרוקוסמוס, בה התכונות האינטלקטואליות של האדם מואנשות והמבנה של גוף האדם מתואר על ידי תיאורי נוף (האדם - אי, העצמות - הרים, הורידים והעורקים - נהרות ארגמן; השכל, הלב והכבד - ערי האי החשובות).[22]

בשירה המקודמת של ג'ון מילטון, מצב-הרוח השמח, שבשיר "אלגרו", מיקרוקוסמוס לבבי של יום / עולם הטבע הכפרי / הרמוניה ארצית, ומצב-הרוח המלנכולי, שבשיר "פנסרוסו", מיקרוקוסמוס שכלי של לילה / עולם האידאות השמיימי / מוזיקה דתית.[23] באפוס "גן העדן האבוד" יש התאמה בין שכלם של המלאכים ושל האדם כמיקרוקוסמוס לבין העולם מקום משכנם כמקרוקוסמוס. לפיכך, לכאורה גירוש אדם וחוה מגן-עדן מבטא ריחוק, או חוסר התאמה, בין המקרוקוסמוס למיקרוקוסמוס, אלא שהמלאך מנחם את האדם, שעל ידי שיוסיף, בהתאמה לכל מה שלמד, מעשים ואמונה ומידות טובות ואהבה, יקנה גן-עדן פנימי, מאושר יותר, משמע שכך המיקרוקוסמוס ישוב להיות תואם ביתר שאת למקרוקוסמוס.[24]

באפוס "העונות" מאת ג'יימס תומסון, יש הקבלה בין תקופות הנערות, הבחרות, הבגרות, והזיקנה של האדם כמיקרוקוסמוס לבין עונות השנה של הטבע כמקרוקוסמוס, ובין עונות השנה כמיקרוקוסמוס לבין מהלך הדורות מבריאה לגאולה כמקרוקוסמוס.

בספרות המדעית והאזוטרית והפילוסופית של המאה ה-17 והחצי הראשון של המאה ה-18[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה-17 נעשו ניסיונות ליצור מדע חדש של מקרוקוסמוס-מיקורוקוסמוס המבוסס על אמת דתית (כגון קפלר, ניוטון), תוך שימוש במתמטיקה לגילוי חוקי המקרוקוסמוס. בשנת 1617 רוברט פלאד הוציא לאור את הספר הנרחב "היסטוריה של העולם הראשי והמשני", פילוסופיה אלכימית של שני העולמות, השמימי והארצי, המבוססת על מקורות תנכיים והרמטים. לדעת איש האשכולות תומאס בראון, כל אדם הוא מיקורוקוסמוס ונושא את העולם כולו סביבו; א-להים ליקום, כיקום לאדם, כרחם לעובר.[25]

בפילוסופיה של לייבניץ, המונאדות מיקרוקוסמוסים של היקום כולו.

מאמצע המאה ה-18 ואילך[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שתאולוגיה, מטפיזיקה, פיזיקה, אסטרונומיה, ומוזיקה חדלו להיחשב כתחום אחד (בהשפעת האנציקלופדיסטים), עם הצמיחה של פילוסופיות מודרניות המבוססות על אמפיריות וספקנות מדעית, והתמעטות הלימודים האזוטריים, ועקב דעיכת לימודי המקרא והלימודים הקלאסים ולימודי השירה וההשראה השירית, תפיסת המיקרוקומוס/מקרוקוסמוס כבר אינה תופסת מקום מרכזי בתרבות המערב.

הדים לרעיון האדם כמיקרוקוסמוס נמצאים בשירה הרומנטית של וורדסוורת' ושל ויליאם בלייק, בספרות הרומנטית של נובאליס, בפילוסופיה של שלינג ושל רודולף הרמן לוצה; בהגות של אמרסון, בכתבים של ק. ס. לואיס ושל אומברטו אקו, ובסיפורים של בורחס.

סיכום[עריכת קוד מקור | עריכה]

רעיון האדם כמיקרוקוסמוס הופיע כדימוי של אידאה מטפיזית אצל אפלטון והפילוסופים היוונים; בימי-הביניים התעלה, במיוחד אצל דנטה, להשקפה תאולוגית-מטפיזית-קוסמולוגית-מוזיקלית-אתית-שירית; בתקופת הרנסאנס התגשם כתפיסה הומניסטית-אגוצרנטרית אוניברסלית; הפך אצל שייקספיר לתפיסה נפשית כלל אנושית; במאה ה-17 קיבל צורה דתית אוניברסלית מצומצמת, מדעית או שירית; ומאמצע המאה ה-18 ואילך, ככל שתרבות המערב נעשתה חילונית, כן הלך ותפס בה מקום שולי.

ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

האדם עולם קטן רעיון מרכזי בתורה ובמחשבת ישראל, ומצוי במקורות רבים. להלן מבחר דוגמאות עם הסברים.

במקרא ומפרשיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אֵ֣לֶּה תוֹלְד֧וֹת הַשָּׁמַ֛יִם וְהָאָ֖רֶץ בְּהִבָּֽרְאָ֑ם (בראשית ב, ד). אמר רבי יהושע בן קרחה: בהבראם, באברהם, בזכותו של אברהם.[26] פירש השפת אמת שאברהם הוא עיקר הבריאה נשמת הבריאה.[27] רבי נחמיה אומר: מניין שאדם אחד שקול כנגד כל מעשה בראשית? שנאמר זה ספר תולדות אדם, ולהלן הוא אומר אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, מה להלן בריאה ועשיה, אף כאן בריאה ועשיה.[28] ודרש רבי יהודה מוסקאטו את ההא הקטנה להורות היות האדם עולם קטן כנגד שמים וארץ.[29]

ראב"ע בפירושו לבראשית (א, כו)[30] כתב שגוף האדם כעולם קטן, ובפירושו לזכריה (יב, א):[31] וטעם ויצר רוח אדם בקרבו שהוא עולם קטן כנגד שמים וארץ.

וּ֝מִבְּשָׂרִ֗י אֶחֱזֶ֥ה אֱלֽוֹהַּ (איוב יט, כו). פירש רבינו בחיי בן אשר: "אמר כי מתוך חלקי גופו שהם שלשה, יראה שלשה חלקי המציאות שבמעשה בראשית שהם מעשה א-לוה, כי הראש באדם ששם השכל השופע כנגד העולם העליון ששם השכלים הנפרדים, ומן הצוואר ועד המתניים הוא חלק אמצעי באדם... כנגד עולם האמצעי שהוא עולם הגלגלים... וממתניו ולמטה הוא החלק השלישי, ויש בכלל החלק הזה, פעולת התולדה והויה והפסד כנגד העולם הזה שהוא בעל הויה והפסד".[32]

תַּ֭מְשִׁילֵהוּ בְּמַֽעֲשֵׂ֣י יָדֶ֑יךָ (תהלים ח, ז). פירש המלב"ים: 'הנה צורת האדם היא צורת העולם בכללו, עד שכל החקים הנפלאים הנמצאים בכל מעשה בראשית כולם נקבצו באו בהאדם, ומצד זה קראוהו הראשונים עולם קטן, אשר הוא המשל והדמות והחיקוי של העולם הגדול כולו, וכמו שבארתי זאת בארך בבאורי על ספר בראשית, על זה אמר "תמשילהו במעשי ידיך" הוא המשל והדמות של מעשי ידיך, עד שערך כולם נגד האדם כערך החלק נגד השלם והפרט נגד הכלל'.[33]

במשנה ומפרשיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נאמר במסכת אבות:[34]

שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה.

הוא היה אומר, על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים.

רוב המפרשים פירשו עולם במשמעות שמים וארץ (עולם גדול). ויש מפרשים שפירשו עולם במשמעות האדם הנקרא עולם קטן. והאלשיך פירש, כי קיום העולם הזה השפל איננו כי אם על ידי בוא השפע מהעולם העליון והשתלשל על ידי מלאכים שבעולם המלאכים ואחריו דרך עולם הגלגלים עד השפל, וכי על כן ברא א-להים אדם על הארץ, חומרו מעולם השפל, הנפש החיונית מעין עולם הגלגלים, הרוח מעין כעולם המלאכים, והנשמה מעין עולם העליון, ואין ספק כי עשה את האדם דוגמת העולמות למה שהוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה, לשלשל על ידו בארבע מדרגותיו שפע העליון, מעולם אשר נשמת האדם משם וממנה אל עולם המלאכים שרוחו מתייחס אליו ומשם אל עולם הגלגלים שנפשו מתייחס אליו ומשם אל הארץ אשר מחומרה קורץ אדמת חומרו.[35]

ובמסכת סנהדרין פרק ד:

ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון, ואין אחד מהן דומה לחברו.

לפיכך, כל אחד ואחד חייב לומר: בשבילי נברא העולם.

פירש רבי נחמן מברסלב: "נמצא, שהעולם נברא בשבילי, צריך אני לראות ולעיין בכל עת בתיקון העולם, ולמלאות חסרון העולם, ולהתפלל בעבורם".[36] וביאר הראי"ה קוק: "כל אדם צריך לדעת, שקרוי הוא לעבוד על פי אופן ההכרה וההרגשה המיוחד שלו, על פי שורש נשמתו, ובעולם הזה, הכולל עולמים אין ספור, ימצא את אוצר חייו... אבל הוא צריך לרכז את חייו בעולמותיו הוא, בעולמות הפנימיים שלו, שהם לו מלואים כל ומקיפים את הכל. חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם".[37]

בתלמוד הירושלמי ומפרשיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסכת שבת פרק ב הלכה ו, התלמוד הירושלמי עושה שלוש הקבלות בין האדם הראשון לבין העולם:

  • אדם הראשון דמו של עולם, דכתיב (בראשית ב, ו) ואד יעלה מן הארץ (כפירוש רס"ג ולא אד יעלה מן הארץ, ופירש קרבן העדה, כי לא המטיר ה' על הארץ ואדם אין על הארץ שמכיר בטובת הגשמים ויבוא האדם ויתפלל עליהם, כשיצר ה' את האדם אז ירדו גשמים וצמחו האילנות והדשאים, הרי כמו שהדם נפש כל בשר, אף האדם דמו של עולם בסיבת הגשם).
  • אדם הראשון חלה טהורה לעולם היה, דכתיב (בראשית ב, ז) וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה (פירש קרבן העדה: עפר משובח מן האדמה שתחת המזבח שמשם הושתת כל העולם).
  • אדם הראשון נרו של עולם היה, שנאמר (משלי כ, כז) נר א-להים נשמת אדם. (כתב הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל:[38] "עולם קטן זה, אינו בריה אפלה ואטומה ולא כלי קבול, אבל היא אוצרת בעצם הויתו נר דלוק זיק אורה.. עולם קטן זה - האדם - בהתאחדו עם העולם, משלים את הבריאה כולה ומעלה אותה מעולם ריק ואטום לעולם מלא ומואר... כי האדם הוא נר אלקים מתהלך בארץ, שעל ידו ובזכותו נגלים האותות, המופתים והנסים הפלאיים שהם מכוונים להודיע לבני אדם גבורותיו וכבוד הדר מלכותו של אלקי עולם, ושבהם מתגלה אדנותו של אלקי עולם").

בגמרא ומפרשיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגמרא מסכת סנהדרין דף לח עמוד א, נאמר:[39]

היה ר' מאיר אומר אדם הראשון מכל העולם כולו הוצבר עפרו

פירש המהר"ל מפראג: "כי האדם הוא כל העולם ומתייחס האדם אל כל העולם בכללו, ולפיכך מכל העולם הוצבר עפרו".[40]

בגמרא מסכת ברכות דף י עמוד א, נאמר:[39]

הני חמשה ברכי נפשי כנגד מי אמרן דוד לא אמרן אלא כנגד הקב"ה וכנגד נשמה: מה הקב"ה מלא כל העולם אף נשמה מלאה את כל הגוף, מה הקדוש ברוך הוא רואה ואינו נראה אף נשמה רואה ואינה נראית, מה הקב"ה זן את כל העולם כלו אף נשמה זנה את כל הגוף, מה הקב"ה טהור אף נשמה טהורה, מה הקב"ה יושב בחדרי חדרים אף נשמה יושבת בחדרי חדרים, יבא מי שיש בו חמשה דברים הללו וישבח למי שיש בו חמשה דברים הללו.

פירש מהרש"א: כבר ידוע בספרי המחקר כי האדם נקרא עולם קטן בכל ענייניו והיינו גופו של אדם וקאמר הכא דהנשמה שבגוף והיא רוחנית כנגד הקב"ה בדמיון הא' דמה הקב"ה מלא כל העולם כמ"ש מכה"כ אף הנשמה מלאה כל הגוף שהוא כנגד עולם וכו'.

במדרשי אגדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניסוחו הישיר של הרעיון מופיע באבות דרבי נתן: "האדם הוא עולם קטן, העולם הוא אדם גדול, ומה שיש בזה יש בזה" (אבות דרבי נתן, פרק ל"א). דברים אלו נשענים על רעיון המופיע כבר במשנה (סנהדרין פרק ד) שם מופיעה הקביעה ולפיה כל המציל אדם אחד כאילו הציל עולם מלא.

על כך מובא באבות דרבי נתן:

יצר באדם כל מה שברא בעולמו. ברא חורשים בעולם וברא חורשים באדם - זה שערו של אדם, ברא רוח בעולם, ברא רוח באדם - זה חוטמו של אדם, חמה בעולם חמה באדם - זה פדחתו של אדם; רקיעים בעולם, רקיעים באדם - זה לשונו של אדם.

פירוטו של הרעיון מופיע גם במדרש קהלת רבה (א,ד):[41]

"כי תהיו אתם ארץ חפץ", דרש רבי ברכיה בשם רבי שמעון בן לקיש: כל מה שברא הקדוש ברוך הוא באדם ברא לארץ לדוגמה לו. אדם יש לו ראש, והארץ יש לה ראש שנאמר וראש עפרות תבל. אדם יש לו עיניים, והארץ יש לה עיניים, שנאמר וכסה את עין הארץ. אדם יש לו אוזניים, והארץ יש לה אוזניים שנאמר והאזיני ארץ. אדם יש לו פה, והארץ יש לה פה שנאמר ותפתח הארץ את פיה. אדם אוכל והארץ אוכלת, שנאמר ארץ אוכלת יושביה. אדם שותה והארץ שותה, שנאמר למטר השמים תשתה מים

במדרש תנחומא (פרשת פיקודי ג'): "כתיב: ה' בחכמה יסד ארץ (משלי ג, יט), ואומר: ואמלא אותו רוח א-להים בחכמה (שמות לא, ג), ללמדך שהמשכן שקול כנגד כל העולם, וכנגד יצירת אדם שהוא עולם קטן".[42] באוצר המדרשים יש מדרש ספציפי שזהו כינויו (עולם קטן).

בפילוסופיה היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרעיון, שהאדם עולם קטן, נפוץ אצל הפילוסופים היהודים של סוף תקופת הגאונים ותחילת תקופת הראשונים, ובמיוחד בפירוש רבי שבתי דונולו לספר יצירה, בספר ערוגת הבושם לרבי משה אבן עזרא, בספר עולם הקטן לרבי יוסף אבן צדיק, ופרק ע"ב של מורה נבוכים חלק א. ובעקבותיהם הרעיון מצוי בספרים מאוחרים יותר. בטעם כינויו "עולם קטן", יש שלוש שיטות עיקריות:

  • כמו שהיה האדם חותם כל הבריאה, גזרה חכמתו שיהיה דמיון ציור ותכלית כל המציאות בכללו.[43] ודמיונו של אדם למציאות מצד ג' חלקיו הנקראים אצל החבר (ספר הכוזרי, מאמר ד' סימן כ"ה) עולם הטבע, עולם החיות, ועולם הדיבור. היינו עולם הטבע מן הקדום החולק ולמטה ששם מקום הכבוד נושא הנפש המתאווה, והחלק ההוא מתייחס אל העולם התחתון. עולם החיות מן הקדום החולק ולמעלה ששם מושבו של לב נושא הרוח החיוני, והחלק ההוא מתייחס לעולם האמצעי. ועולם הדיבור מן הצוואר ולמעלה ששם משכנו של מוח נושא הנשמה השכלית, והחלק ההוא מתייחס לעולם העליון.[29]
  • לדעת הרמב"ם, האדם עולם קטן, מפני הדבר שייוחד בו האדם, והוא הכח המדבר, רצה לומר השכל ההיולאני, וראוי היה שנדמה יחס הא-לוה יתעלה לעולם ליחס השכל הנקנה  הנאצל לאדם, אשר אינו כח בגוף, והוא נבדל מן הגוף הבדל אמיתי ושופע עליו.[44]
  • לדעת האברבנאל, הפילוסופים כולם קיימו וקיבלו, שהשם הנכבד מלבד שהוא פועל העולם ותכליתו הוא גם כן צורתו האחרונה, שהפועל אי אפשר שיפעל, אלא אם היה בציורו ובדעתו אופן פעולתו, ובציור העליון יתברך בהשפיעו על נבראיו נכללו ארבע שלמויות (בציור וסדר כולל), היוצאים ונמשכים ממנו: שלימות העצמות, ושלימות הצמיחה, ושלימות ההרגש, ושלימות השכל; ולפי שלא נמצא נברא מהנבראים שיתחברו בו השלמויות כולם דוגמת הציור הא-להי כי אם מין האדם, לכך נאמר בו שהוא 'בצלם א-להים', לפי שיוכללו בצורתו כל השלמויות הנמצאים בציור העליון יתברך בהשפיעו על נבראיו; גם נברא האדם בצלם א-להי, לפי שיש בו דוגמת העולם בכללו, וכל חלקיו שנמצאו והושפעו מאת הציור הא-להי העליון; שהנה נמצא בו הכוח השכלי, שיכיר וישיג מציאות הדברים ועצמיותם ויעשם כוללים, וזה הכח דוגמת העולם השכלי העליון, שכל פעולתם בהשכלה מדעית תמיד; וימצא בו הכוח החיוני בתנועה ובהרגש שהוא דוגמת עולם הגלגלים המתנועים תמיד בלא הפסק; וימצא בו גם הכוח הטבעי שבו ההזנה והגידול וההולדה, בדומה ובכלל הווית הגוף והפסדו, וזהו דוגמת העולם השפל בהוויה והפסד; וכמו שחלקי העולם העליון והאמצעי והשפל מתאחדים בצורה העליונה יתברך, שהיא השומרת וקושרת אותם, ככה באדם הנפש השכלית היא השומרת וקושרת איבריו וכוחותיו כולם, עד שמזה הדימוי נקרא האדם עולם קטן.[45]

במחשבת הקבלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרות הקבלית ייצוג נוספים של רעיון האדם כמיקרו-קוסמוס, הביטוי 'אדם עולם קטן' מופיע בפירוש גם בתיקוני זוהר (דף ק.). גם רמח"ל מנסח את הרעיון בספרו קנאת ה' צבאות בין כללי החכמה (כלל ב'). חידושם של מקובלים הוא בהשלכה של הרעיון מן העולם אל המערכת האלוהית, למשל בקבלת האר"י המציגה תקבולת מדויקת בין איברי גוף האדם לאיברי האלוהות במשמעם הרוחני.

עדות נוספת לרעיון זה מופיעה בספר התמונה חלק ב דף כה: "כי האדם עולם קטן כעניין נעשה אדם בצלמנו כדמותנו".

בפיוט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפיוט "בשם א-ל אשר אמר" מאת רבי משה אבן עזרא:[46]

וְנֶפֶשׁ טְהוֹרָה נִגְזְרָה מִכְּבוֹד הָאֵל, וְתֶחְסַר מְעַט מִבֹּא לְקַצְוֵי תְהִלּוֹתָיו
וְתִשְׁאַף לְהִתְיַמֵּר בְּמַדַּע אֲשֶׁר קָדַם, וְכָבוֹד אֲשֶׁר נִגְזַר לְכַָל-תָּם בְּדֹרֹתָיו
הֲכִי הִיא בְּגוּף נֹבֵל אֲסוּרָה בְּלִי כֶבֶל, וְחַיָּה וְלֹא-תִבֶל בְּשַׁחַק וְצִבְאוֹתָיו
וְזֶה הוּא בְּשֵׁם עוֹלָם מְכֻנֶּה אֲבָל קָטָן, וּמִי הוּא אֲשֶׁר-בָּא עַד תְּכוּנַת יְצִירוֹתָיו

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתרבות המערב[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Theories of Macrocosms and Microcosms in the History of Philosophy, G. P. Conger, NY, 1922, חיבור זה כולל גם סקירת ספרות קודמת בנושא.
  • Harman Lozte, Microcosmus: an essay concerning man and his relation to the world, Edinburgh: T. & T. Clark 1885

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אפלטון, "פילבוס", 27א-31ב.
  2. ^ בהקדמה לפירושו לטימאיוס.
  3. ^ על תאוריית הליחות והמזגים מיוסד ספרו של רבי שלמה אבן גבירול "תיקון מידות הנפש"
  4. ^ ג'ון מקייל, ורגיליוס ומשמעותו לעולם של ימינו, ע' 65, בוסטון: מרשל ג'ונס, 1922
  5. ^ הונוריוס מאוטן, אלוסידריום, ספר ראשון
  6. ^ בואתיוס, עקרונות המוזיקה, ספר ראשון, פרק שני
  7. ^ הציור משקף את רוח הרנסאנס, במרכזו דמותו של אפלטון (במראה דיוקנו של לאונרדו דה וינצ'י) המצביע לשמיים ומחזיק בידו את ספרו "טימאיוס", ודמות תלמידו אריסטו (במראה דיוקנו של ג'וליאנו דה סנגאלו) המחזיק בידו את ספרו "האתיקה הניקומאכית" ומצביע אל עבר הצופה.
  8. ^ 1 2 קלייר קרול, אורלנדו המטורף, קומדיה סטואית, 1997
  9. ^ כי אין חדש תחת השמש: אביב מוליד חורף.
  10. ^ מפת האוקיינוס השקט של הקרטוגרף אברהם אורטליוס. הספינה שבמפה היא ויטוריה הפורטוגזית, שהקיפה את העולם בשנים 1522-1519.
  11. ^ פרנסיס ייטס, תיאטרון של עולם, ע' 189, לונדון: רוטלג' וקגאן פול, 1969
  12. ^ המלט, מערכה שנייה, תמונה שניה
  13. ^ טימון איש אתונה, מערכה רביעית, תמונה ראשונה
  14. ^ במחזה "מידה כנגד מידה"
  15. ^ במחזה "אגדת חורף"
  16. ^ שייקספיר מעולם לא ניסה לצייר דמות של איש אידיאלי, אולם הדמויות המלאכיות הצנועות של אימוג'ן ומירנדה הן ללא ספק ציורים של אשה אידיאלית.
  17. ^ הסערה, מערכה שלישית, תמונה ראשונה
  18. ^ בלשון לטינית השם מירנדה פירושו נפלאה
  19. ^ רוברט ל. ריד, פסיכולוגיה הומוריסטית בהנריאד של שייקספיר, דרמה משווה, כרך 30, מס' 4 (חורף 1997-1996), ע' 502-471
  20. ^ בן ג'ונסון, ההילולות של סינטיה, מערכה שנייה, תמונה ראשונה
  21. ^ המחזה "כל איש במזגו" הוצג לראשונה בשנת 1598 בהשתתפות ויליאם שייקספיר כאחד השחקנים.
  22. ^ אלגוריה דומה מסוכמת בתמצית קודם לכן בספר "תולדות העולם" של וולטר ראלי
  23. ^ מייקל פיקסלר, הטכניקה האורפאית של "אלגרו" ו"פנסרוסו", הרנסאנס הספרותי האנגלי, כרך 1, מס' 2 (אביב 1971), ע' 177-165
  24. ^ מילטון, גן העדן האבוד, ספר XII, שורות 587-575
  25. ^ תומאס בראון, דתו של הרופא, לונדון, אדיבורו, ניו יורק: אוניברסיטת אוקספורד, 1909
  26. ^ בראשית רבה יב, ט
  27. ^ בלשון הרמב"ם: עמודו של עולם (הלכות ע"ז א, ב)
  28. ^ אבות דרבי נתן, פרק ל"א
  29. ^ 1 2 יהודה מוסקאטו, נפוצות יהודה, ע' 22–29 (הדרוש התשיעי), ורשה: דפוס גאלדמאן, תרל"א
  30. ^ נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ
  31. ^ נְאֻם-ה' נֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָרֶץ וְיֹצֵר רוּחַ-אָדָם בְּקִרְבּוֹ
  32. ^ פירוש רבינו בחיי לבראשית א, כז.
  33. ^ והאריך בפירושו על בראשית א כו, ובפירושיו לתהלים קלט, טז; ולשמות כה, ח
  34. ^ פרק א, משנה ב
  35. ^ לכן יש שפירשו את בראשית א, לא: כל אשר עשה להיות העולם הקטן דמות העולם הגדול, והנה טוב מאד שהאדם טובו ותכליתו הוא מאדיי וכולל כל הנמצאים. וכתב הלל צייטלין על-פי "פרי הארץ": “האָדם הוּא עולם קטן וכלוּל מכל העוֹלמות ומכל הנבראים ובו עולים ויורדים כוּלם. כשהוּא עולה ומתדבק להבּוֹרא, ית', גם הם עוֹלים עמוֹ, ולהפך – בבחינת רוּח האדם העולה למעלה ורוּח הבהמה היורדת למטה”.
  36. ^ ליקוטי מוהר"ן, ה:א
  37. ^ הראי"ה קוק, אורות הקודש, דרך מיוחדה
  38. ^ הגיוני עוזיאל, חלק ב, שער י"ז
  39. ^ 1 2 רבי שלמה אבן גבירול ייסד על הגמרא הזו את הפיוט "שחי לא-ל"
  40. ^ חידושי אגדות, חלק ג, ע' קן. וכתב: "האדם מקשר העולם עד שהוא אחד לגמרי כי התחתונים בפני עצמם והעליונים בפני עצמם, והאדם הוא נברא מן העליונים ומן התחתונים עד שהעליונים והתחתונים נעשו לאחד, ואין עוד עליונים בפני עצמם ולא תחתונים בפני עצמם" (ע' קמח).
  41. ^ וכן בילקוט שמעוני על התורה, קמ"ח
  42. ^ רמז לכך בתהלים עח, ס
  43. ^ כלומר, כלול בו כל מה שברא הבורא יתברך
  44. ^ מורה נבוכים חלק א, פרק ע"ב. ועיין פירוש מלב"ים לתהלים ח, ו.
  45. ^ פירושו לדברי רבי עקיבא: חביב אדם שנברא בצלם (אבות ג, יד).
  46. ^ רמב"ע הסביר בספר "ערוגת הבושם": בעבור מזה שזכר מהרכבת גוף האדם ושימושי כוחותיו ונפשו ומה שאנו רואים בכלל בעין הגוף ובתכונת יצירתו מן המלאכות והחכמות והמידות והדעות מתושיות והאותיות הנפשיות והגשמיות על כן נקרא האדם עולם קטן (ובהמשך הסביר מדוע האדם נקרא גם עולם גדול).