מירון סימה נולד ב 1902 בפרוסקורוב בחבל פודוליה שבאוקראינה, בבנם של בנימין סימה, אדריכל וקליגרף, ושל אשתו ביילה לבית ישראל סובול. בעל כישורים לאמנויות מילדות, מירון גדל בבית שבו טיפחו של השכלה הרחבה ואת ערכי הציונות.
שנות הילדות והנעורים עמדו בצל ההתמודדות עם אימת הפרעות נגד היהודים ומלחמת העולם הראשונה.
בפברואר1919 היה עד לפוגרום שביצעו אנשי פטליורה בפרוסקורוב ונמנה עם המארגנים של ההגנה העצמית היהודית. אחרי לימודים בגימנסיה למד במכללה לאמנות באודסה, שם היה תלמידו של ק' קוסטאנדי.
בגלל האווירה העוינת ליהודים באוקראינה מירון סימה נמלט בשנת 1921 לפולין וכעבור שנה הוריו ואחותו עלו לארץ ישראל. בשנת 1924 סימה הגיע לדרזדן בגרמניה ונרשם שם באקדמיה לאמנות.
באקדמיה בדרזדן מירון סימה למד אצל פרדיננד דירש, מקס פלדבאואר, אוטו גוסמן, לודוויג פון הופמן ובמיוחד אצל אוטו דיקס. אמנותו הושפעה מאוד מגישתו החברתית-תיעודית של דיקס ומירון סימה הפך לתלמיד הכי חשוב (מייסטרשילר) של האומן הגרמני.
מהתחלת לימודיו הצטיין בציוריו ותחריטיו שזכו בשישה פרסים. בשנת 1925 ביקר אצל הוריו בארץ ישראל ובעקבות טיול זה צייר את התיקים שנשאו את הכותרת "מסע במזרח" (Orientreise). את לימודיו באקדמיה סיים בשנת 1930. בשנים בדרזדן עשה היכרות עם זוג האמנים הקומוניסטים האנס ולאה גרונדיג, וכן עם פאול ברגר- ברגנר ואוטו גריבל.
בתקופה זאת יצר סדרה של תחריטי עץ בשם "הזעקה" (Der Aufschrei) (1924) שהושפעה מחוויות הפרעות בחבל הולדתו. בשנים 1928–1932 הציג עבודות בתערוכות המרכזיות בדרזדן.
יצירות חשובות אחרות מהשנים בדרזדן היו "קפה קניג" (1924), "סמטה חשוכה" (1929), "האם והילד" (1931).
למרות ההתנגדות של החוגים הנאציים בשנת 1932 זכה בפרס היוקרתי של דרזדן לאמנות עבור תמונתו Feilenhauer (מייצר השופינים).אולם עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933 הביאה לגירושו מגרמניה כ"חסר מדינה". על ידי מכירת התמונה "מייצר השופינים" הצליח לממן את הנסיעה לשם עלייה לארץ ישראל.
בהגיעו לארץ ישראל התיישב מירון סימה בתל אביב שבה חיה משפחתו.
התפרנס בעיקר מעבודות עיצוב בתיאטראותהבימה ואהל שם.
הכיר בהזדמנות זו את חנה רובינא ודמויות אחרות מעולם הבמה המקומית.
קיבל פעמיים פרסים מטעם עיריית תל אביב (פרס דיזנגוף) בשנים 1936 ו-1938.
בשנת 1939 עבר לגור בירושלים, בה פתח סטודיו להוראת אמנות.
הצטרף לשם לחבורה של אמנים יהודים שהתחנכו בגרמניה שנחשבה מרדנית לעומת הזרם המוביל באמנות הארץ-ישראלית.
לקבוצה זו השתייכו אמנים כמו יעקב שטיינהרט, יעקב פינס, לאופולד קרקאואר, יוסף בודקו ואחרים.
בירושלים התוודע גם למשוררת בשפה הגרמנית אלזה לסקר-שילר ופרסם בשנת 1983 ספר רישומים על אודותיה[1].
רגיל עם מעורבות קהילתית וחברתית, מירון סימה הקים "אגוד לאמנות פלסטית לסיוע האמנים הנזקקים" וייסד בית ספר לאמנות של ההסתדרות שפעל עד שנת 1943. כמו כן היה פעיל בהגנה. בימי מלחמת העולם השנייה פעל גם במסגרת "ליגה וי", ארגון שהזדהה עם הוועד היהודי האנטי-פאשיסטי מברית המועצות שביקש לגייס תמיכה כספית במאמץ המלחמתי הסובייטי נגד גרמניה הנאצית.
מארץ ישראל עשה הצייר כמה יציאות לחו"ל - בשנת 1939 כדי להשתתף בתערוכה העולמית בניו יורק.
בשנת 1947 חי זמן מה בפריז, אך חזר לארץ כדי להשתתף במלחמת העצמאות ובהגנה על ירושלים.
המשיך לגור בירושלים וללמד שיעורי אמנות. הציג בתערוכות אישיות וקבוצתיות בישראל ובחו"ל.
הקהל הרחב הכיר במיוחד את ארבע מאות רישומיו מזמן התנהלות משפטו של אייכמן בירושלים.
בינואר 1961 הציג עבודות בתערוכה אישית בגלריה נורה. הציג גם בארצות הברית ובגרמניה.
בין השנים 1952–1954 אף חי בארצות הברית. בשנת 1958 השתתף בביאנלה של וונציה ובשנת 1963 זכה שם במדליה. בשנת 1970 זכה במדליית זהב בביאנלה להדפס של פירנצה עבור חיתוך העץ הצבעוני הכלה.
לראשונה חזר לבקר בגרמניה בשנים 1962–1963 ושמח לפגוש שם את מורו ורבו, אוטו דיקס.
ניסה לשווא לקבל הסכמת עיריית דרזדן שהייתה אז חלק מ"גרמניה המזרחית" תחת שלטון קומוניסטי, לארגן תערוכה בעיר שבה התחיל את הקריירה האמנותית.
את חלומו זה הגשים רק אחרי נפילת הקומוניזם, כאשר בשנת 1991 פגש בישראל את ראש העיר לשעבר של דרזדן, הרברט וגנר, ועבודותיו הוצגו בגלריה רהניצגאסה.
בעזרת פורום המוזיאונים התארגנה גם בישראל תערוכה רטרוספקטיבית תחת הכותרת "מירון סימה - מדרזדן לירושלים".
בסוף שנותיו התגורר בכמה בתי מלון בירושלים. בגיל 97 נפטר בירושלים בבית המשפחה שטיפלה בו בתקופה האחרונה.
בהתאם לרצון האמן עיזבונו מנוהל על ידי המוזיאון לאמנות בעין חרוד.
