מיתולוגיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
האלים האולימפיים במיתולוגיה היוונית

מיתולוגיה מתייחסת בדרך כלל לאוסף של מיתוסים הקשורים במסורות הקדומות של קבוצת אנשים, עם או תרבות מסוימת והעוסקים בעיקר בעלילותיהם של אלים וגיבורים.

התפתחות המיתוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

המיתוסים התפתחו במשך אלפי שנים בתוך יחידות של עמים או תרבויות ולשונות וכן נדדו מתרבות אחת לאחרת. המיתוס הוא בדרך כלל סיפור או התגלמות מוצפנת של סיפור שהועבר באופן מסורתי ועוסק לרוב בנושאים שהאדם התקשה למצוא להם הסבר משכנע. המיתוס מופיע פעמים רבות בתור פתיח, אך יכול להיכלל בקטגוריות אחרות כגון סיפורי הבריאה, מיתוסים של מבול וסירקולציות של טבע, המיתוס איננו בהגדרה מקודש ונכללים בו כוחות וישויות על טבעיות.

בתפיסה הרחבה המיתוס הוא למעשה סיפור שנושא בחובו ערך לאדם אך הגרעין שלו אינו אמיתי. אך בפולקלוריזם (שחוקר סיפורים פשוטים ומיתוסים) המיתוס חשוב גם בגלל האמונה החזקה בו בתרבות שממנה בא. לכן פולקלוריסטים מייחסים למיתוסים חשיבות גדולה יותר מהתפיסה הכללית.

הקשר לדת[עריכת קוד מקור | עריכה]

המיתולוגיות מופיעות ברוב הדתות ורוב המיתולוגיות קשורות לדת אחת או יותר. מיתולוגיה בהקשר של דת היא לרוב:

  1. אמונה או דת שקמה בתרבויות עתיקות בעלות מערכות אמונה שונות או נכחדות (כגון פוליתאיזם, אמונות פגניות).
  2. ייצוגה הסמלי של הדת ומערכת האמונה שלה.

לגבי המיתולוגיה בדת ישנם כמה תפיסות:

  1. המיתולוגיה היא אמיתית ונושאת מסרים ואמיתות דתיות. ולעיתים בני אדם לא מודעים לאירועיה.
  2. הדת היא אמיתית והמיתולוגיה משרתת ומייצגת אותה בצורה שבני אדם מסוגלים להבין.

המיתולוגיה המסופוטמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המיתולוגיה המסופוטמית החלה להתפתח באלף השלישי לפנה"ס. יוצריה השתדלו לתת הסבר לכוחות הטבע הבלתי ניתנים לצפייה. הנושא המרכזי של מיתולוגיה זו הוא ניצחון הסדר על הכאוס שנוצר כתוצאה מהצפת הארץ במים, על ידי נהרות הפרת והחידקל. יוצרי המיתוסים היו השומרים, אשר הנחילו את מורשתם לעמים השמיים של דרום מסופוטמיה, האקדים, האמורים, הבבלים והאשורים, שממלכתם התפרקה בשנת 612 לפנה"ס. המיתולוגיה המסופוטמית עוסקת בכוחות הקוסמיים שהשתתפו בבריאת העולם, באגדות על מסעות גבורה מהסוג של עלילות גילגמש, ובסיפורי על פועליהם של אלים ספציפיים על ערי האזור, המשקפים אינטריגות פוליטיות. מועד מרכזי במסופטמיה היה השנה החדשה, שבה תדיר היא הייתה מוצפת באביבים על ידי נהרות הפרת והחידקל. סיפור הבריאה המסופוטמי מתאר את מאבקו ואת ניצחונו של מורדוך, מלך האלים על תיאמת, המייצגת את כוחות הכאוס. מאבק זה מתואר בעלילות של הבעל, האל הכעני, הכתובות בלוחות חרס שנמצאו בעיר אוגרית שבסוריה. עלילות גלגמש הוא סיפור אקדי בן האלף הראשון לפנה"ס. הוא מתאר את ניצחונו של גילגמש, מלך אורוק על אנקידו הפראי. לאחר התגברותו עליו, הוא מפתח יחסי ידידות איתו ודוחה את אישתר, אלת האהבה. כתוצאה מנקמתה מת אנקידו, מה שמחולל אצל גילגמש הכאוב והאחוז באימה תהייה אחר סוד החיים הנצחיים. הוא מגלה אותו בדמות צמח מים, שנחש אוכל אותו בעת חזרתו של גילגמש לעבר אורוק - דבר ההופך את גילגמש לבן תמותה.

מיתולוגיה מצרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המיתולוגיה המצרית בשלושה מרכזים דתיים שונים: בהליופוליס, בממפיס ובהרמופוליס, באלף השלישי (2778-2260 לפנה"ס). על ידי פולחנים שונים, כל אחד ממרכזים אלו השתדל למשמע את העולם, על ידי העמדת אלו הבורא כבעל סמכות על כל האלים ועל בני התמותה. בניגוד למיתוסים המסופוטמיים, השמש ויחסה לשמים ולארץ היא הדומיננטית במיתוסים המצריים. על פי הקוסמוגוניה של הליופוליס מסופר כיצד אטום המזוהה עם אל השמש רע בעצם נוצר מנון, הים הקדמוני. רע-אטום הוליד את שו, אל האוויר וטפנות, אלת הלחות. שו התמקם בין גב, אל הארץ ונוט, אלת השמים. ילדיו של גב הם האלוהויות אוזיריס, איזיס, נפטיס וסת. נושאים שחוזרים על עצמם במיתולוגיה המצרית הם המוות והתחייה. אוזיריס נחשב לאל הצומח והמתים, המחזיר חיים לאחר שיטפונות הנילוס ומקבל את המתים בעולם שמעבר. אוזיריס מומת בידי אחיו סת המקנא לו. זה מבתר את גופתו ומפזר את אבריה על כל האדמה. איזיס, אשתו המסורה של אוזיריס אוספת את האיברים ובעזרת קסם מולידה מהם ילד בשם הורוס. זה נוקם את נקמת אביו ומתמודד עם סת מול בית דין, שתומך בהורוס. בסופו של דבר אוזיריס חוזר לחיים ולמעמדו כמלך ושופט המתים.

מיתולוגיה מקראית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספיחי המיתולוגיה המסופוטמית ניכרים בספר בראשית, וגם בספרי התנ"ך האחרים. נראה שהסיפורים המסופוטמיים עברו עיבוד והם משקפים את היחסים המורכבים שבין האל לאדם. מתוך החושך והתוהו ובוהו, האל ברא שמים וארץ בתוך שישה ימים, וביום השביעי שבת. ביום השישי נברא האדם, ומצלעו נבראה האישה הראשונה, היא חוה; ושניהם הושמו בגן עדן. הנחש שכנע את חוה לאכול מפרי עץ הדעת הטוב והרע; והיא משכנעת את אדם לאכול ממנו. האל מעניש את הזוג בכך שהוא מגרש אותו מגן עדן לעבר עולם של סבל ושל מוות - וגירוש זה פותח את תולדות האנושות, המתאפיינים בהיעדר מושלמות.

בדומה לסיפורים המיתולוגיים של מסופוטמיה, הודו ויוון, בספר בראשית מובא סיפור המבול, הפוקד את כל אנושות. בתנ"ך המבול מוצג כעונש על התנהגות האדם. האל מיידע את נוח על האסון הממשמש ובא ופוקד עליו לבנות תיבה, ולהעלות בה את משפחתו וכן זכר ונקבה מכל מין ומין. לאחר המבול האל מברך את נוח והמין האנושי מקבל את הארץ לנצח. בדומה לסיפור הבבלי, אף בבראשית מובאים הסיפורים של בניית התיבה, ושל היונה עם ענף הזית. בדומה לאותנפישתים בעלילת גילגמש, אף נוח שורד ומשריד את האנושות, תודות לצו האל לבנות התיבה. אבל בשונה מהסיפור הבבלי, סיפור המבול אינו תוצאה מריב בין אלים, כי אם מטעמים מוסריים.

המיתולוגיה ההודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במיתולוגיה ההודית ניתן להבחין בין סיפורים ודיים, ברהמנים והודיים. כל אחד בדרכו, הם מתארים את הבריאה. הסיפור הראשון הוא הריג-ודה. שיר עתיק ביותר המתאר את מעללי הגבורה של אינדרה, אלת המלחמה ושל ורונה אל הצדק. שיר אחר מתאר את הקרבת הענק וכיצד נבראו מרוחו -הירח, מעיניו -השמש, מפיו -אינדרה ואגני אל האש, מנשמת אפו -הרוח, מטבורו -האוויר, מגופו -השמים ומרגליו -האדמה. ממכלול האיברים הללו (פיו, זרועותיו, ירכיו ורגליו) נוצרו ארבע הקסטות של הודו. באופנישדות, שהוא טקסט עתיק הכתוב בסנסקריט קיים סיפור המתאר כיצד הרוח תפסה דמות אנושית, אשר נחלקה לזכר ולנקבה. בראותה שמלאכתה אינה מושלמת, היא איחדה אותם לזוג, אשר הוליד את האנושות ואת כל החיות. בין האפוסים הידועים ביותר במיתולוגיה ההינדואיסטית ניתן למנות את הרמאיאנה והמהאבהארטה. מרבית ההודים מחשיבים אותם כהגיגים על דילמות מוסריות ורוחניות, שבפניהן מנצח נצחים ניצב האדם. מיתוסים אלו מציגים אנשים, שאינם טובים או רעים באופן מובהק, ומסתיימים בניצחון הטוב על הרע לאחר מאבק איתנים.

המיתולגיה היוונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – מיתולוגיה יוונית

המיתולוגיה היוונית מתחילה מלידתו של אורנוס, אל השמים מגאיה, אלת הארץ. אורנוס וגאיה הולידו את הטיטאנים, ובין היתר את כרונוס, (אל הזמן) האחרון שנולד. בעצת גאיה, כרונוס מסרס את אביו, שאילץ את גאיה להותיר את ילדיה בחיקה. מעשה זה מסמל את היפרדות השמים מהארץ. כרונוס נישא לריאה אחותו, והוליד ילדים, אשר להוציא את זאוס, הוא אכל עם לידתם. זאוס הוריד את כרונוס מכס השלטון, ואילץ אותו להחזיר את הילדים שאותם הוא בלע. בעזרת האלים הצעירים יותר, זאוס ניהל מלחמה נגד הטיטאנים הזקנים, ניצח אותם והתמנה לאל עליון. בניו של כרונוס חילקו ביניהם את השלטון: זאוס קיבל את השמים, פוסיידון את הים והאדס את השאול. זאוס קבע את כס מלכותו בהר אולימפוס ומלך לצד אשתו הרה. משפחת האלים הלכה והתרחבה והמיתוסים למעשה מתארים את יחסיהם הסוערים.

בין המיתוסים המפורסמים נמנים מעליו של הרקולס, בנו של האל זאוס ובת התמותה אלקמנה. כבר בלידתו, הרקולס חונק שני נחשים שהרה הקנאית שלחה כדי להורגו. במהלך חייו הרקלס ביצע מעללים רבים, וביניהם 'תריסר המלאכות' אשר בין המפורסמות ניתן למנות את ניקיון אורוות אוגיאס, והירידה לשאול. הרקלס קיבל מעמד של אל במיתולוגיה הרומית, בשם של הרקולס. גבורתו של הרקולס זכתה לחיקוי מצד רעו תסאוס. גיבור אתונאי זה הרג בכרתים את המינוטאורוס. הוא הצליח לצאת מהמבוך בעזרת 'חוטה של אריאדנה'. בעזרתו של הרקולס, הוא ניצח את האמזונות, שבט הנשים הלוחמות. מעבר לאלי האולימפוס, המיתולוגיה עשירה בדמויות, ובין היתר פרסאוס ויאסון, אשר היו גיבורי על. דמות מעניינת היא דיוניסוס, אל היין ואורפיאוס שניגן ב-לירה, אשר עומדים ביסוד של זרמים מיסטיים.

המיתולוגיה המודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים וסרטים מודרניים כמו "מלחמת הכוכבים", "ההוביט" ו"שר הטבעות" הם בעלי אספקטים מיתולוגיים שלפעמים מתפתחים למערכות פילוסופיות עמוקות. הם עצמם אינם מיתולוגיה אך לאנשים מסוימים הם עונים לאותם צרכים פסיכולוגיים כמו המיתולוגיות הקלאסיות.

הם אינם עונים להגדרה של מיתולוגיה שהמאמינים בה רואים את האירועים כאירועים שהתרחשו במציאות (אמונה מופשטת או אמיתית).
המיתולוגיה בעידן המודרני חיה וקיימת דרך אגדות אורבניות, אמונות ה"ניו אייג'" ודרך אספקטים מסוימים של דתות.

מיתולוגיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רשימה חלקית של מיתולוגיות בולטות:

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]