מל גיבסון
 | |
| גיבסון, 2016 | |
| לידה |
3 בינואר 1956 (בן 68) פיקסקיל, ניו יורק, ארצות הברית  |
|---|---|
| שם לידה |
Mel Colm-Cille Gerard Gibson |
| סוגה מועדפת |
מערבון |
| מדינה |
 אירלנד |
| תקופת הפעילות |
מ-1977 |
| מקום לימודים |
המכון הלאומי לאמנות דרמטית |
| בן או בת זוג |
|
| צאצאים |
מיילו גיבסון, Hannah Gibson |
| מספר צאצאים |
9 |
| פרסים והוקרה |
|
| פרופיל ב-IMDb | |
| חתימה |
 |
  | |
מל קולמסיל ג'רארד גיבסון (באנגלית: Mel Colmcille Gerard Gibson; נולד ב-3 בינואר 1956) הוא שחקן קולנוע ובמאי קולנוע אמריקאי-אירי. זוכה שני פרסי אוסקר - על בימוי ועל הסרט הטוב ביותר "לב אמיץ" (1995), והיה מועמד שוב על בימוי בסרטו "הסרבן" (2016).
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
גיבסון נולד בעיר פיקסקיל, ניו יורק שבארצות הברית, למשפחה קתולית אדוקה ממוצא אירי, אביו האטון גיבסון היה פעיל קתולי שהתנגד לסמכות האפיפיור[1]. הוא הבן השישי מתוך אחד עשר ילדים להוריו[2]. מקור שמו, מל, הוא בקדוש האירי סיינט מל[2], שהגיע לאירלנד יחד עם פטריק הקדוש. שמו השני, Colm Cille, הוא על שם קדוש אחר, קולומבה. סבתו מצד אביו של גיבסון הייתה זמרת אופרה, אווה מיילוט (1875–1920), שנולדה באוסטרליה, להורים אירים, בעוד שסבו מצד אביו, ג'ון האטון גיבסון, היה איש עסקים מיליונר שגידל וסחר בטבק בדרום ארצות הברית.
ב-14 בפברואר 1968, אביו של גיבסון קיבל 145,000 דולר פיצוי בתביעה בגין פגיעה בעבודה בחברת הרכבת המרכזית של ניו יורק, וזמן קצר לאחר מכן היגר עם משפחתו לווסט פימבל, סידני, אוסטרליה. גיבסון היה אז בן 12. המעבר למולדת סבתו אוסטרליה היה מסיבות כלכליות, וציפייה של אביו שכוחות ההגנה האוסטרליים ידחו את בנו הבכור מגיוס במהלך מלחמת וייטנאם. בתיכון גיבסון למד בבית ספר קתולי בפרוורי סידני, שם החל במסלול לימודים של כמורה[2].
בשנת 1977 סיים את לימודיו במרכז הלאומי לאמנות הדרמה (National Institute of Dramatic Art) שבאוסטרליה.
קריירה כשחקן[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך לימודיו גיבסון החל לשחק בתיאטרון וערך את הופעת הבכורה שלו בסרט "סאמר סיטי" בשנת 1977, בנוסף השתתף בסרט "מעולם לא הבטחתי לך גן של ורדים", בתפקיד משנה ללא קרדיט.
בשנת 1979 זכה לחשיפה בינלאומית ראשונה שכיכב בסרט המדע הבדיוני האוסטרלי "מקס הזועם", הראשון מטרילוגיית סרטים בבימויו של ג'ורג' מילר, זמן קצר לאחר יצירת הסרט הוא שיחק עונה בלהקת התיאטרון של מדינת אוסטרליה הדרומית. בתקופה זו הוא חלק דירה באדלייד עם אשתו לעתיד רובין. אחרי "מקס הזועם", גיבסון שיחק בתפקיד הראשי בסרט "טים" (שיצאה לאקרנים גם ב-1979). בתקופה זו הופיע גיבסון גם בתפקידי אורח בסדרות טלוויזיה אוסטרליות. הוא הופיע בסדרה "The Sullivans" בתור קצין צבא, בסדרת המשטרה "Cop Shop" ובפרק הפיילוט של "עונש סדרתי בכלא" שהופק ב-1980 והוקרן ב-1981. ב-1979 גיבסון גם שיחק בסרט האקשן על מלחמת העולם השנייה "Attack Force Z", אך הוא יצא לאקרנים רק ב-1982 כאשר גיבסון הפך לכוכב ידוע.
בשנת 1981 כיכב בסרט "גליפולי", אשר זיכה את גיבסון בפרס השחקן הטוב ביותר ממכון הסרטים האוסטרלי. "גליפולי" גם סייעה לקדם את המוניטין של גיבסון כשחקן רציני ואחריו הסוכן ההוליוודי אד לימאטו לקח אותו תחת חסותו. סרט ההמשך "מקס הזועם 2", בשנת 1982, היה הלהיט הראשון שלו בארצות הברית, שם יצאה לאקרנים בשם "The Road Warrior". באותה שנה גיבסון גם כיכב במותחן הרומנטי של פיטר ויר "שנה בצל הסכנה"[3]. לאחר הפסקה של שנה אחת ממשחק בקולנוע, לאחר לידת בניו התאומים, גיבסון שיחק בתפקיד פלטשר כריסטיאן בסרט "הבאונטי" (1984), בו שיחק לצד אנתוני הופקינס. גיבסון הרוויח לראשונה שכר של מיליון דולר, כששיחק בסרט השלישי של סדרת "מקס הזועם", "מקס הזועם וכיפת הרעם" ב-1985.
סרטו האמריקאי הראשון של גיבסון היה סרט הדרמה "הנהר" (1984) בבימוי מרק ריידל, שבו הוא וסיסי ספייסק גילמו חקלאים קשיי יום בטנסי. גיבסון גם כיכב באותה שנה בסרט "גברת סופל" של הבמאית האוסטרלית ג'יליאן ארמסטרונג. בשנת 1985, לאחר שעבד על ארבעה סרטים ברציפות, גיבסון לקח כמעט שנתיים חופש בחוות הבקר שלו באוסטרליה. הוא חזר לשחק את התפקיד של מרטין ריגס בלהיט "נשק קטלני" (1987), סרט שעזר לבסס את מעמדו כשחקן מוביל בהוליווד. סרטו הבא של גיבסון היה "טקילה סאנרייז" (1988)[4], ואחריו "נשק קטלני 2" (1989). לאחר מכן כיכב גיבסון בשלושה סרטים גב אל גב, כולם יצאו לאקרנים ב-1990: "ציפור על תיל" בו כיכב לצד גולדי הון, "אייר אמריקה"[5], ו"המלט"[6].
במהלך ה-90 גיבסון השתתף במקביל בשורה של סרטים מסחריים ופרויקטים שהוא הפיק ויזם. "נשק קטלני 3" (1992), "מווריק" (1992), "צעיר לנצח" (1992)[7], "איש ללא פנים" (1993) ו"לב אמיץ" (1995), סרט שאותו גם ביים ועליו זכה בשני פרסי אוסקר: לבמאי הטוב ביותר ולסרט הטוב ביותר. לאחר מכן הוא כיכב בסרטים "כופר" (1996), "תאוריית הקשר" (1997), "נשק קטלני 4" (1998), "פייבאק" (1999) ו"מלון מיליון הדולר" (2000). הוא גם דיבב את הסרטים "פוקהונטס" (1995) ו"מרד התרנגולים" (2000).
בשנת 2000 גיבסון קיבל שכר שיא של 25 מיליון דולר עבור תפקידו בסרט "הפטריוט ", שהכניס למעלה מ-100 מיליון דולר, וכך גם שני סרטים נוספים שיצאו לאקרנים באותה שנה, "מרד התרנגולים" ו"מה נשים רוצות". ב-2002 הופיע גיבסון בדרמה על מלחמת וייטנאם "חיילים היינו" ו"סיינס", שהפך לסרט הרווחי ביותר בקריירת המשחק שלו. בעודו מקדם את "סיינס", גיבסון אמר שהוא כבר לא רוצה להיות כוכב קולנוע ושישחק שוב בסרט רק אם התסריט יהיה באמת יוצא דופן. בשנת 2010 הופיע גיבסון בסרט "על סף התהום", שסימן את תפקידו הראשון בכיכובו מאז 2002[8].
בשנת 2011 כיכב בסרט "החיים הכפולים של וולטר" בבימויה של ג'ודי פוסטר[9].
בשנת 2016 שיחק בתפקיד ראשי בסרט הפעולה "נמלטת"[10]. בנוסף ב-2016 ביים את סרט המלחמה "הסרבן" שגרף 15 מיליון דולר בסוף השבוע הראשון לצאתו לאקרנים בארצות הברית וזכה לביקורות חיוביות[11].
ב-2017 שיחק בסרט הקומדיה "גבר גבר 2", עליו זכה בפרס פטל הזהב, כשחקן המשנה הגרוע ביותר של השנה[12].
קריירה כמפיק ובמאי[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר הצלחתו בהוליווד עם סדרת סרטי "נשק קטלני", גיבסון החל לעבור להפקה ובימוי. יחד עם שותפו ברוס דייווי, גיבסון הקים את חברת "אייקון הפקות" בשנת 1989 כדי להפיק את הסרט "המלט"[6]. בנוסף להפקה או הפקה משותפת של רבים מסרטיו של גיבסון עצמו, אייקון הפיקה סרטים רבים אחרים, החל מ"אהובת אלמוות" ועד "בעל אידיאלי". גיבסון לקח תפקידי משנה בחלק מהסרטים הללו, כמו "מלון מיליון הדולר" ו"הבלש המזמר". גיבסון גם הפיק מספר פרויקטים לטלוויזיה. "אייקון" התרחבה והחלה לפעול גם כחברת הפצה בינלאומית ומפעילת בתי קולנוע באוסטרליה וניו זילנד.
בשנת 2011 מכר את גיבסון את פעילות חברת "אייקון הפקות" בבריטניה לאוליגרך לן בלווטניק, שמינה את המפיק הישראלי אביב גלעדי לעמוד בראש פעילות זו[13].
גיבסון נתן קרדיט לבמאים שלו, במיוחד ג'ורג' מילר, פיטר ויר וריצ'רד דונר, בכך שהם לימדו אותו את מלאכת הקולנוע והשפיעו עליו כבמאי. לפי רוברט דאוני ג'וניור, מנהלי האולפנים עודדו את גיבסון ב-1989 לנסות לביים, רעיון שהוא דחה תחילה. גיבסון ביים את הסרט הראשון שלו ב-1993, "איש ללא פנים", ושנתיים לאחר מכן ביים את "לב אמיץ", שזיכה את גיבסון בפרס האוסקר לבמאי הטוב ביותר. גיבסון תכנן זמן רב לביים גרסה מחודשת ל"פרנהייט 451", אך ב-1999 הפרויקט נדחה ללא הגבלת זמן בגלל התנגשויות תזמון. גיבסון היה אמור לביים את רוברט דאוני ג'וניור בהפקה בימתית של המלט בלוס אנג'לס בינואר 2001, אך בעיית הסמים של דאוני באותה עת ביטלה את הפרויקט. בשנת 2004, יצאה לאקרנים הסרט השנוי במחלוקת ""הפסיון של ישו", סרט דובר ארמית עם כתוביות, שהוא היה שותף בכתיבו, בהפקה ובבימוי. הסרט המשיך והפך לסרט לשובר קופות עם הכנסות של 370,782,930 דולר בארצות הברית. בישראל סירבו מפצי הסרטים להקרין אותו[14]. גיבסון ביים כמה פרקים של הסדרה Complete Savages עבור רשת ABC. ב-2006 הוא ביים את סרט האקשן-הרפתקאות "אפוקליפטו", סרטו השני שמציג דיאלוג דליל בשפה שאינה אנגלית[15].
חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אזרחות כפולה, ותושבות קבע[עריכת קוד מקור | עריכה]
לגיבסון אזרחות כפולה: אמריקאית (מלידה) ואירית (מאמו).
הוא גם תושב קבע של אוסטרליה[16].
זוגיות וילדים[עריכת קוד מקור | עריכה]
גיבסון פגש את אשתו רובין מור בשנות השבעים. באותה העת רובין עבדה כאחות ומל היה שחקן בתחילת דרכו. ב-7 ביוני 1980, נישאו הזוג בכנסייה הקתולית ביישוב פורטסוייל שבניו סאות' ויילס. לזוג בת אחת ושישה בנים. ב-13 באפריל 2009 הודיעו השנים שהם נפרדים. רובין הגישה את בקשת הגירושין בטענה למחלוקות שלא ניתנות לגישור[17]. בדצמבר 2011 השניים התגרשו ופורסם שגיבסון יעביר לגרושתו סכום של כ-425 מיליון דולר, מחצית מהונו, בשל העובדה שהשניים לא חתמו על הסכם טרום נישואים. בנם הוא שחקן הקולנוע מיילו גיבסון[18].
ב-25 במאי 2009 נודע כי מל וחברתו, הזמרת הרוסיה אוקסנה גריגורייבה, מצפים להולדת בתם[19]. בתם המשותפת לוסיה גיבסון נולדה ב-30 באוקטובר 2009. תקופה קצרה אחר כך האשימה אוקסנה את גיבסון בתקיפה והוא הועמד לדין. הזוג נפרד באפריל 2010[20]. לגריגורייבה יש גם בן מיחסיה עם השחקן הבריטי טימותי דלטון.
אלימות במשפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ביוני 2010 גריגורייבה העניקה ריאיון לתקשורת בו האשימה את גיבסון בכך שהכה אותה בינואר 2010[21].
ביולי 2010 פרסמה גריגורייבה קלטות שונות של שיחות טלפון בינה לבין גיבסון בהם גיבסון צעק וקילל אותה. בקלטות גיבסון כינה את גריגורייבה "זונה" ואמר בין היתר "הלוואי שחבורה של שחורים תאנוס אותך" ו"אני אשרוף את כל הבית, אבל קודם תמצצי לי"[22]. בעקבות מעשיו של גיבסון כלפי גריגורייבה, אשר התלוננה בעבר מספר פעמים על אלימות מצדו של גיבסון, הוצא צו הרחקה בגין אלימות במשפחה אשר אסר על גיבסון להתקרב לגריגורייבה או לבתה והשריף של מחוז לוס אנג'לס פתח בחקירה של אלימות במשפחה. במקביל, אשתו לשעבר של גיבסון, רובין גיבסון, הגישה באותה העת הצהרה לבית המשפט לפיה היא מעולם לא חוותה התעללות כלשהי מצד גיבסון[23].
ביולי 2012, אמו החורגת של גיבסון, ביקשה מבית המשפט בלוס אנג'לס להוציא נגדו צו הרחקה, בטענה שהיה אלים כלפיה[24].
דת[עריכת קוד מקור | עריכה]
גיבסון הוא נוצרי-קתולי המשתייך לזרם השמרני-הקיצוני של הארכיבישוף מרסל לפבר, זרם שאינו מכיר בסמכות הותיקן, בשל היות הקתוליות המרכזית פתוחה ומודרנית מדי לטעמו[25]. בשנת 2004, גינה גיבסון בפומבי את המימון הממשלתי הניתן למחקר בתאי גזע וחששותיו משיבוט של עוברים אנושיים. בנוסף הוא נוהג להשקיע את כספו בהתאם לאמונותיו הדתיות[26].
התמכרות לסמים ואלכוהול[עריכת קוד מקור | עריכה]
לדברי וינסלי קלרקסון, מחבר הביוגרפיה הלא רשמית של מל גיבסון, השחקן סבל מאלכוהוליזם עוד מגיל ההתבגרות. עוד בשנת 1984 גיבסון נעצר בגין נהיגה בשיכורות בטורונטו. בשנת 2004, בריאיון עם דיאן סויר, הודה גיבסון כי בעבר הייתה לו התמכרות לסמים ולאלכוהול. באוגוסט 2006 נידון לשלוש שנות מאסר על תנאי לאחר שנהג שיכור[27].
אנטישמיות[עריכת קוד מקור | עריכה]
באוגוסט 2003 הליגה נגד השמצה ייחסה לגיבסון אנטישמיות, בעקבות הסרט שביים והפיק, "הפסיון של ישו", זאת לאחר צפייה בגרסה לא סופית של הסרט שהוקרנה לכ-50 נציגים רשמיים של ארגונים יהודיים[28]. בהקרנה נכח גם גיבסון עצמו, לאחר שנמתחה עליו ביקורת, מפני שבסרט מתוארים בבוטות יהודים וכך גם ייסוריו של ישו בשעותיו האחרונות[29]. לטענת גיבסון עצמו, הסרט בא להציג את המאורעות בלבד ולא להתסיס את הרגשות נגד היהודים[28].
ביולי 2006 נעצר גיבסון בלוס אנג'לס על נהיגה במהירות מופרזת בעודו שיכור. בעת האירוע גיבסון סינן קללות אנטישמיות, כמו "היהודים אחראים לכל המלחמות שבעולם". לאחר שהשתחרר מהמאסר הוא פרסם הודעת התנצלות ראשונה, בה לא התייחס להתבטאויותיו האנטישמיות[30], אך גל המחאה של מנהיגי קהילות יהודיות ושאינם כאלו גרמו לו לפרסם הודעת התנצלות שנייה, בה ביקש סליחה מהיהודים שנפגעו מהתבטאויותיו[31]. בנוסף הודה גיבסון כי יש לו בעיות של אלכוהוליזם והודיע כי הוא החל לקבל טיפול על מנת להיגמל מההתמכרות[32]. לאחר התקרית רשת ABC הפסיקה הפקת סדרה בכיכובו[33], עם זאת השחקנית ג'ודי פוסטר יצאה להגנתו[34], ואחר כך גם השחקנית סיגורני ויבר[35].
בדצמבר 2010, השחקנית האמריקאית ממוצא יהודי וינונה ריידר טענה בריאיון למגזין "GQ" כי גיבסון כינה אותה "חומקת תנורים" ("an oven-dodger"), כינוי גנאי ליהודים שמתייחס לשריפתם בשואה, כשפגש אותה במסיבה. ריידר ציינה שבאותה העת לא הבינה למה התכוון גיבסון בכך[36]. ביוני 2020 חזרה על הטענה[37], בתגובה אמר גיבסון היא שיקרה אז ומשקרת גם כעת[38].
באפריל 2012 סירב התסריטאי ג'ו אסטרהאז לקחת חלק בכתיבת תסריט הסרט "המכבים" שאותו שאף גיבסון לביים ולשחק בו בתפקיד יהודה המכבי. סירובו של אסטרהאז נבע בין השאר בשל התבטאויותיו האנטישמיות של גיבסון[39].
פילמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
כבמאי[עריכת קוד מקור | עריכה]
- איש ללא פנים (1993)
- לב אמיץ (1995)
- הפסיון של ישו (2004)
- פראיים לגמרי (סדרת טלוויזיה, 2005-2004)
- אפוקליפטו (2006)
- הסרבן (2016)
טלוויזיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הקונטיננטל (אנ') (2023)
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מל גיבסון, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
מל גיבסון, באתר AllMovie (באנגלית)
מל גיבסון, באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)- מל גיבסון, באתר Box Office Mojo (באנגלית)
- מל גיבסון, באתר Metacritic (באנגלית)
מל גיבסון, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
מל גיבסון, באתר AllMusic (באנגלית)
מל גיבסון, באתר MusicBrainz (באנגלית)
מל גיבסון, באתר Discogs (באנגלית)
מל גיבסון, באתר Songkick (באנגלית)- מל גיבסון, באתר Genius
- מל גיבסון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- רוק פונדק, ראיון מיוחד עם מל גיבסון על כוכבות, הוליווד, שיער שיבה והמלט, חדשות, 15 בנובמבר 1991
- אמיר קמינר, מל גיבסון: "מערכת היחסים שלי עם העם היהודי מעולם לא הייתה רעה", באתר ynet, 28 בנובמבר 2016
- אמיר בוגן, מסע ייסורים: כך חזר מל גיבסון לפסגה, באתר ynet, 25 בינואר 2017
מל גיבסון (1956-), דף שער בספרייה הלאומית
.svg){kind=logo}
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ יואב קרני, וושינגטון, האב, הבן והרוח הלא-קדושה, באתר גלובס, 12 בספטמבר 2003
- ^ 1 2 3 אלוהים אהב את מל גיבסון, חדשות, 28 באוגוסט 1989
- ^ רחל נאמן, האיש שלנו בגיקרטה, כותרת ראשית, 17 באוגוסט 1983
- ^ תמר גלבץ, שאריות מסדרת טלוויזיה - "טקילה סנרייז" / בימוי ותסריט: רוברט טאון, חדשות, 12 באפריל 1989
- ^ חגי לוי, מי הפליל את מל גיבסון - ״אייר אמריקה״ - קולנוע אסתר, תל־אביב, חדשות, 8 בנובמבר 1990
- ^ 1 2 מאיר שניצר, מה ישאר מההמלט של גיבסון - הזקן, חדשות, 15 בנובמבר 1991
- ^ 1 2 רונית הבר, סרט - מל גיבסון מתעורר מתרדמה עמוקה (50 שנה) ומגלה שהוא מזדקן במהירות, חדשות, 26 במרץ 1993
- ^ חן חדד, עכבר העיר, חדשות קולנוע: מל גיבסון חוזר למסך, באתר הארץ, 30 בספטמבר 2009
- ^ עמית קלינג, עכבר העיר, "החיים הכפולים של וולטר": לתת למל גיבסון עוד צ'אנס, באתר הארץ, 20 במאי 2011
- ^ איתן לשם, עכבר העיר, 12 שנים של עבדות: מל גיבסון חוזר, באתר הארץ, 6 בנובמבר 2016
- ^
איתמר זהר, איך נהפך מל גיבסון ממוקצה לחביב הקהל?, באתר הארץ, 6 בנובמבר 2016
- ^ הגרדיאן, "אמוג'י: הסרט" זכה בפרס הראזי לסרט הגרוע של השנה, באתר הארץ, 3 במרץ 2018
- ^ לי-אור אברבך, אביב גלעדי יעמוד בראש חברת קולנוע של לן בלווטניק, באתר גלובס, 23 בנובמבר 2011
- ^ פבלו אוטין, היסטורי, אנטישמי, או סתם סרט רע?, באתר גלובס, 26 בפברואר 2004
- ^ רויטרס, מל גיבסון מצלם במקסיקו סרט הרפתקאות בשפת מאיה, באתר הארץ, 30 באוקטובר 2005
- ^ איתמר זהר, מל גיבסון עשוי לברוח בקרוב מארצות הברית חזרה לאוסטרליה, באתר הארץ, 21 ביולי 2010
- ^ שירות גלובס, הסדר הגירושים של מל גיבסון עשוי לעלות לו 300 מיליון דולר, באתר גלובס, 16 באפריל 2009
- ^ איתמר זהר, עכבר העיר, מה נשים רוצות ממנו, באתר הארץ, 5 במאי 2009
- ^ איתמר זהר, עכבר העיר, מל גיבסון הודה: המאהבת שלי בהריון, באתר הארץ, 27 במאי 2009
- ^ מל גיבסון שוב פנוי, באתר ynet, 15 באפריל 2010
- ^ ערן בר-און, האקסית טוענת: מל גיבסון היכה אותי, באתר ynet, 26 ביוני 2010
- ^ איתמר זהר, עכבר העיר, חברתו של מל גיבסון חשפה הקלטה המציגה אותו כאלים וגזען, באתר הארץ, 11 ביולי 2010
- ^ איתמר זהר, עכבר העיר, חברה לשעבר: מל גיבסון הכה אותי, באתר הארץ, 27 ביוני 2010
- ^ איתמר זהר, אמו החורגת של מל גיבסון דורשת להוציא נגדו צו הרחקה, באתר הארץ, 3 ביולי 2012
- ^ יאיר שלג, הקרדינל של לוס אנג'לס, למשל, האשים את גיבסון שהוא בכלל לא קתולי, באתר הארץ, 24 בפברואר 2004
- ^ ברברה ול, לא רק מל גיבסון משקיע דולרים באמונה דתית, באתר הארץ, 8 ביוני 2005
- ^ הארץ, 3 שנות מאסר על תנאי למל גיבסון לאחר שנהג שיכור, באתר הארץ, 18 באוגוסט 2006
- ^ 1 2 הליגה נגד השמצה: סרטו של מל גיבסון אנטישמי, באתר הארץ, 14 באוגוסט 2003
- ^ איי.פי, סרטו החדש של מל גיבסון, העוסק בצליבת ישו, מדאיג מנהיגים יהודים, באתר הארץ, 10 במרץ 2003
- ^ אליסון הופ, יינר, הפרוטוקולים של מל גיבסון, באתר הארץ, 3 באוגוסט 2006
- ^ רויטרס, מל גיבסון: מצטער שקיללתי את היהודים, באתר ynet, 30 ביולי 2006
- ^ רויטרס, מל גיבסון ממשיך להתנצל: המלחמה בלבנון הדאיגה אותי, באתר הארץ, 16 באוקטובר 2006
- ^ שירות רויטרס ובלומברג, רשת ABC הפסיקה הפקת סדרה עם השחקן מל גיבסון לאחר שנתפס נוהג בשכרות והשמיע הערות אנטישמיות, באתר גלובס, 1 באוגוסט 2006
- ^ הגרדיאן, ג'ודי פוסטר: מל גיבסון אינו אנטישמי, באתר הארץ, 7 באוגוסט 2006
- ^ ודניס מקדוגל, הניו יורק טיימס, גיבסון בבית כנסת ביום כיפור?, באתר הארץ, 20 באוגוסט 2006
- ^ Alex Pappademas, Winona Forever, GQ, December 16, 2010
- ^ איתי שטרן, וינונה ריידר: מל גיבסון אמר לי דברים אנטישמיים והומופוביים, באתר הארץ, 23 ביוני 2020
- ^ איתי שטרן, מל גיבסון מכחיש את טענותיה של וינונה ריידר: היא שיקרה אז ומשקרת גם כעת, באתר הארץ, 24 ביוני 2020
- ^ רויטרס, "מל גיבסון רק רצה להמיר יהודים לנצרות", באתר ynet, 12 באפריל 2012
עכבר העיר, התסריטאי של "יהודה המכבי": מל גיבסון שונא יהודים, באתר הארץ, 13 באפריל 2012
| פרס איגוד מבקרי הקולנוע האמריקאי לבמאי הטוב ביותר | |
|---|---|
|
| הקודם: 1978: ביל האנטר (חזית החדשות) 1980: ג'ק תומפסון (משפטו של סגן מורנט) |
פרסי מכון הקולנוע האוסטרלי – השחקן הראשי הטוב ביותר 1979: מל גיבסון (טים) 1981: מל גיבסון (גליפולי) |
הבא: 1980: ג'ק תומפסון (משפטו של סגן מורנט) 1982: ריי בארט (להתראות גן עדן) |
| הקודם: 1992: דיינה קארווי ומייק מאיירס "עולמו של ויין |
פרס הסרטים של MTV – הצמד הטוב ביותר על המסך 1993: מל גיבסון ודני גלובר "נשק קטלני 3" |
הבא: 1994: האריסון פורד וטומי לי ג'ונס "הנמלט" |
| הקודם: 2015: ג'ורג' מילר (מקס הזועם: כביש הזעם) |
פרסי האקדמיה האוסטרלית לאמנויות הקולנוע והטלוויזיה – הבימוי הטוב ביותר 2016: מל גיבסון (הסרבן) |
הבא: 2017: גארת' דייוויס (סארו - הדרך הביתה) |
| הקודם: 2016: ג'ורג' מילר – מקס הזועם: כביש הזעם |
פרס האקדמיה האוסטרלית לאמנויות הקולנוע והטלוויזיה הבינלאומי – הבימוי הטוב ביותר 2017: מל גיבסון – הסרבן |
הבא: 2018: כריסטופר נולאן – דנקרק |
- שחקני קולנוע וטלוויזיה אמריקאים
- במאי קולנוע אמריקאים
- נדבנים אמריקאים
- מסדר אוסטרליה: מפקדים
- זוכי פרס גלובוס הזהב: במאים
- זוכי אוסקר: הבימוי הטוב
- זוכי פרס ACTAA: השחקן הטוב
- זוכי פרס פטל הזהב: שחקנים
- נוצרים רומים-קתולים אמריקאים
- אנטישמיות בארצות הברית: אישים
- מהגרים מארצות הברית
- מהגרים לאוסטרליה
- אמריקאים שהופיעו ברשימת טיים 100
- אמריקאים שנולדו ב-1956
- זוכי פרס איגוד מבקרי הקולנוע האמריקאי לבמאי הטוב ביותר