ממלכת ולנסיה
 |
ערך ללא מקורות
| |
| ערך ללא מקורות | |
| |||
 | |||
| ממשל | |||
|---|---|---|---|
| ראש הרשות המבצעת |
King of Valencia  | ||
| עיר בירה | ולנסיה | ||
| רשות מחוקקת |
Valencian Courts | ||
| גאוגרפיה | |||
| יבשת |
אירופה | ||
| היסטוריה | |||
| תאריכי הקמה |
1238 | ||
| תאריכי פירוק |
29 ביוני 1707 | ||
| ישות קודמת |
טאיפה ולנסיה טאיפה דניה | ||
| ישות יורשת |
 ספרד הבורבונית | ||
  | |||
.svg)
ממלכת ולנסיה (בקטלאנית-ולנסיאנית: Regne de València, בספרדית: Reino de Valencia, בלטינית: Regnum Valentiae) הייתה ממלכה בחוף המזרחי של חצי האי האיברי, אחד ממרכיבי כתר אראגון. כשהתמזג כתר אראגון עם כתר קסטיליה באמצעות איחוד שושלות על מנת ליצור את ממלכת ספרד, הפכה ממלכת ולנסיה לחלק אוטונומי של המונרכיה הספרדית. ממלכת ולנסיה קמה בשנת 1238 כשהטאיפה המורית המוסלמית של ולנסיה נכבשה במהלך הרקונקיסטה בידי חיימה הראשון "הכובש", מלך אראגון ורוזן ברצלונה. אחרי שהשתלט על הטאיפה הרחיב חיימה הראשון את שטחה של הממלכה מדרום לקו ביאר-בוסוט. כשראה שיהיה קשה ליישב מחדש את כל השטחים הכבושים, החליט המלך לשמר כמה זכויות של האוכלוסייה, לרבות חופש הדתות והמנהגים באמצעות הצ'רטרים של ולנסיה (Els Furs או הפורס של ולנסיה. יצירת ממלכה אוטונומית זו במסגרת אראגון עוררה זעם בקרב האצולה האראגונית שלא יכלה כרצונה להתפשט עם אחוזותיה אל תוך שטחי ולנסיה הממלכה פוזרה סופית בשנת 1707, על ידי המלך הספרדי פיליפה החמישי בתום מלחמת הירושה הספרדית, באמצעות צווי נואבה פלאנטה. בשנים 1707–1833 שמר האזור את השם "ממלכת ולנסיה" עד שגם הוא בוטל במסגרת הרפורמה המנהלית של חבייר דה בורגוס בשנת 1833. עם זאת, עד ימינו נושא מלך ספרד גם את התואר "מלך ולנסיה". ישנן גם חגיגות עממיות כמו הקוולקדה של הממלכה" (Cavalcada del Regne) המשמרות את שם הממלכה של פעם. במשך קיומה, נשלטה ממלכת ולנסיה בעזרת חוקים ומוסדות שנקבעו בפורז של ולנסיה שערבו לאוטונומיה שלה במסגרת כתר אראגון ומאוחר יותר במסגרת ממלכת ספרד. גבולותיה וזהותה של הקהילה האוטונומית של ולנסיה הנוכחית במסגרת ספרד הם במידה רבה אלו של ממלכת ולנסיה לשעבר.
ימי הביניים. ה"רקונקיסטה"[עריכת קוד מקור | עריכה]
האזור שבו הוקמה לימים ממלכת ולנסיה ידע היה בתקופה העתיקה עריסת התרבות האיברית ואירח בהמשך עמים ותרבויות רבות:יוונים, רומאים, קרתגים ופיניקים, ואחר כך היה במגע עם הביזנטים ונכבש על ידי הויזיגותים ולאחר מכן על ידי הערבים והברברים המוסלמים, שנודעו כמורים או סרקנים. הכיבוש המוסלמי במקום נמשך כחמש מאות שנה והקים את ארץ אל-אנדלוס רבתי שהתפצל לארבע טאיפות: בלנסיה (ולנסיה), אלפואנטה, דניה ומורסיה.
הכיבוש מחדש על ידי הנוצרים - הרקונקיסטה - התחיל בשנת 1232, עם כיבוש מורליה על ידי מלך אראגון, חיימה הראשון, המכונה "הכובש". בהמשך נכבשו בשנת 1233 בוריאנה ופניסקולה על חשבון הטאיפה של בלנסיה. השלב השני של הכיבוש מחדש התחולל בשנת 1238 כשחיימה הראשון ניצח את המורים מטאיפת בלנסיה. המלך של אראגון נכנס לעיר ולנסיה ב-9 באוקטובר 1238, תאריך שציין את השחר של ממלכת ולנסיה.
השלב השלישי של הכיבוש מחדש התחיל בשנת 1243 והסתיים ב-1245 כשהגיע לגבולות שסוכמו בין חיימה הראשון ויורש העצר של קסטיליה, הנסיך אלפונסו, לימים אלפונסו העשירי החכם. קביעת הגבולות התרחשה בהסכם אלמיסרה (1296) בין הכתר של קסטיליה וזה של אראגון. הסכם זה קבע גבול דרומי להתפשטות האראגונית על קו הערים ביאר ובוסוט, בימינו מצפון למחוז אליקנטה. כל מה שנמצא מתחת לקו זה, לרבות ממלכת מורסיה העתידית, הובטחו לקסטיליה.
חיימה השני, המכונה "הצדיק", נכד של חיימה הראשון, התחיל ב-1296 את השלב האחרון של פלישת צבאו דרומה ממה שנקבע בהסכמי ביאר-בוסוט. הוא כיוון אל אזור המישור הפורה מסביב מורסיה ולוגה באחה דל סגורה, שבהם שלטו מושלים מוסלמים קשורים בהסכמים עם קסטיליה או שמשלו בשם ממלכה זו. כוחות מקסטיליה היו מארגנים תכופות פשיטות לאזור כדי להזכיר הריבונות שממילא הייתה לאיציבה והתאפיינה בעימותים תכופים ואף חילופי בריתות בקרבת הגבול. המסע של חיימה השני בשנת 1296 נחל הצלחה עד כדי כך שממלכת ולנסיה החדשה הרחיבה את גבולה מעבר לגבול המוסכם עם קסטיליה. כוחותיו כבשו את אוריהואלה ואת מורסיה. קביעת הגבול הסופי בין אראגון לקסטיליה סוכם ב"פסק הבוררות מטורליאס" (1304) שתוקן בהסכם אלצ'ה ב-1305. בהתאם להסכם האחרון סופחו אוריהואלה וגם את אליקנטה ואת אלצ'ה לממלכת ולנסיה, בעוד שמורסיה סופחה לכתר קסטיליה. רך שורטט הגבול הסופי הדרומי של ממלכת ולנסיה. הסוף תהליך הכיבוש מחדש שלקח כחמשים שנה נמחקו ארבע הטאיפות - בלנסיה, אלפואנטה, דניה ומורסיה. בשנת 1305 מורסיה חולקה כדלהלן:קסטיליה נטלה את החלק המערבי ששמר את השם של ממלכת מורסיה. אראגון סיפחה את החלק המזרחי, שהפך במסגרת זו לחלק מממלכת ולנסיה, בהתאם לפסק הבוררות בטורליאס ולהסכם אלצ'ה.
ממלכת ולנסיה שעד אז אוכלסה למשך תקופה ארוכה על ידי אוכלוסייה מוסלמית ומתאסלמת ברובה יושבה מחדש, בעיקר בחוף האראגוני ופנימה עם נוצרים ברובם קטלאנים. חיו באזור גם יהודים, אולם הנצרות הפכה לדת השלטת של המדינה. התושבים המוסלמים, המכונים "מודחאר" הצטמצמו עם הזמן עד שגורשו בגירוש המוני בשנת 1609. כלכלת האזור התבססה על תשתית שנוצרה בימי השלטון המוסלמי (סכרים, אדמות מסודרות בטראסות, מערכות השקיה, מצפים ומסגדים, וכו') וגידולי פרי הדר, ייצור צימוקים, גידול שקדיות, אורז, אורז,, אגומא נאכל, ירקות, תמרים וכו'. השלטון חתם בשלב מסוים הסכמים עם ראשי המוסלמים המקומיים, כמו למשל, עם מוחמד אבו עבדאללה בן חוג'איל אל סחוויר שהבטיחו מידת סובלנות מצד השלטון האראגוני כלפי הדת המוסלמית. מצד שני השלטון ניגש אליהם בחשדנות כשראה בהם איום עקב חוסר נאמנותם לממלכה וניסיונות ריאליים או מדומים לפנות אל האימפריה העות'מאנית כדי שתצילם.
אכן פרצו התקוממויות של התושבים המורים נגד השלטון הנוצרי. המפורסמת ביותר הייתה זו של מנהיג שהוזכר, מוחמד אבו עבדאללה בן חוג'יל אל סחוויר, הידוע כ"אל אזרק". הוא עמד בראש המרידות ב-1244,1248 ו-1276 בעת המרד הראשון הוא הצליח להשיג זמנית עצמאות מוסלמית בשטחים מדרום לחוקאר אולם נאלץ להסגיר את עצמו למחרת. בעת המרד השני המלך חיימה השני כמעט נהרג בקרב, אבל אזארק נפל שוב לידי הנוצרים. המלך לא הוציא אותו להורג רק בגלל היכרות קודמת איתו מזה שנים רבות. במהלך המרד השלישי נהרג אל אזרק אולם בנו המשיך להוביל את ההתנגדות.
חיימה השני, נכדו של חיימה הראשון, יזם בשנת 1296 דחיפה אחרונה של צבאו דרומה יותר מאשר הסכמי ביאר-בוסוט. המערכה שלו כוונה לאזור הכפרי הפורה סביב מורסיה ולוגה באחה דל סגורה ששליטיה המוסלמים המקומיים היו כבולים בהסכמים עם קסטיליה ושלטו על ידי מיופה כוח מטעם ממלכה זו; כוחות קסטיליה פשטו לעיתים קרובות על האזור כדי לתבוע ריבונות, שבכל מקרה, לא הייתה יציבה אלא התאפיינה בהתכתשויות אופייניות ובבריתות משתנות ללא הרף של שטח גבול.
המערכה תחת חיימה השני הצליחה עד כדי הרחבת גבולות ממלכת ולנסיה מדרום לגבול שהוסכם קודם לכן עם קסטיליה. חייליו לקחו את אוריהואלה ומורסיה. מה שעתיד להפוך לקו ההפרדה המובהק בין קסטיליה לכתר אראגון סוכם לבסוף מכוח ה-Sentencia Arbitral de Torrellas (1304), שתוקן על ידי חוזה אלצ'ה (1305), אשר הקצה את אוריהואלה (גם אליקנטה ואלצ'ה) לממלכת ולנסיה, בעוד מורסיה הלכה לכתר קסטיליה, כך שהסדירה את הגבול הדרומי הסופי של ממלכת ולנסיה.
בסופו של התהליך נמחקו ארבע טאיפות: בלנסיה, אלפואנטה, דניה ומורסיה. בהתחשב בסטנדרטים של היום, זה יכול להיחשב ככיבוש מהיר למדי, שכן רוב השטח הושג בפחות מחמישים שנה וההרחבה המקסימלית הושלמה בפחות ממאה אחת. העלות במונחים של אי שקט חברתי ופוליטי שהיה אמור להיות משולם עבור תהליך מהיר זה היה קיומה של אוכלוסייה מוסלמית גדולה בתוך הממלכה, אשר לא רצתה להיות חלק ממנה ולא קיבלה סיכוי להשתלבות, כל עוד הם נשארו מוסלמים.
חישול הממלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההיסטוריוגרפיה המודרנית רואה את כיבוש ולנסיה לאור מאמצי רקונקיסטה דומים על ידי כתר קסטיליה, כלומר כקרב בראשות המלך על מנת להשיג שטחים חדשים חופשיים ככל האפשר מצמית הכפופה לאצולה. השטחים החדשים יהיו אז אחראים רק למלך, ובכך יגדילו ויגבשו את כוחו מול זה של האצולה. התפתחות זו הייתה חלק ממגמה הולכת וגוברת שניכרה בימי הביניים (נאמר כי הסתיימה בשנת 1492 עם המעשים האחרונים של הרקונקיסטה בכניעת ממלכת גרנדה וגירוש היהודים וכן עם גילוי יבשת אמריקה עבור ספרד בידי כריסטופר קולומבוס) והרבה לתוך עידן ספרד ההבסבורגית. על פי גישה היסטוריוגרפית זו מוערכת היום האכלוס מחדש של הממלכה. הממלכה הייתה מאוכלסת בתחילה ברובה המכריע במוסלמים ולעיתים קרובות נתונה למרידות עממיות ולאיום החמור של הכניעה על ידי כל צבא מוסלמי שהתאסף למטרה זו במגרב.
התהליך שבאמצעותו חתרה המלוכה להשתחרר מכל אפוטרופסות אצילה לא היה קל, שכן האצולה עדיין החזיקה בנתח גדול בכוח והייתה נחושה לשמור על כמה שיותר ממנו. עובדה זו סימנה את הקולוניזציה הנוצרית של השטחים החדשים שנרכשו, שנשלטו תחת ה-Lleis de Repartiments. לבסוף העניקו האצילים האראגונים מספר תחומים, אך הם הצליחו להשיג רק את אדמות הפנים, בעיקר חלקים הרריים ודלים באוכלוסייה בממלכת ולנסיה. המלך שמר את האדמות הפוריות והצפופות יותר במישורי החוף לאזרחים חופשיים ולבורגנות, שלעריה ניתנו אמנות מלכותיות, המסדירות את החוק האזרחי ואת המינהל המקומי, אך מעמידה אותן תמיד באחריות למלך.
השלכה לשונית[עריכת קוד מקור | עריכה]
לעובדות אלו היו השלכות לשוניות, אשר משורטטות באופן מסורתי כך:
- אזורי הפנים היו מאוכלסים מחדש בעיקר על ידי אנשים שהגיעו מממלכת אראגון, דוברי איזשהו מגוון של השפה האראגונית הישנה, שפה רומנית מערבית. שפתם הייתה קרובת משפחה של השפה המוזרבית ושל השפה הקסטיליאנית העתיקה, ממנה נובעת השפה הספרדית המודרנית.
- אדמות החוף אוכלסו מחדש בעיקר על ידי דוברי השפה הקטלאנית מנסיכות קטלוניה. זו הייתה אחת מהשפות האוקסיטנו-רומאניות. בהשקפה מסורתית זו, שפת המתיישבים הללו החליפה לחלוטין את השפות הקודמות והפכה לוולנסית מודרנית, הנחשבת בדרך כלל לגרסה של קטלאנית.
כמה מחברים קידמו השקפה חלופית, שבה שפות הכובשים התערבו עם שפה רומנית מקומית (מוזרבית) שכבר הייתה דומה לקטלאנית. לא נמצאו ראיות מוצקות לדעה זו.
שיא כוחה של הממלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ממלכת ולנסיה הגיעה לשיאה בתחילת המאה ה-15. הכלכלה הייתה משגשגת והתרכזה סביב מסחר דרך הים התיכון, שנשלט יותר ויותר על ידי כתר אראגון, בעיקר מנמלי ולנסיה וברצלונה.
בעיר ולנסיה נוצרה Taula de canvi, שתפקדה בחלקה כבנק ובחלקה כשוק בורסה; בסך הכל זה הקפיץ את המסחר. התעשייה המקומית, בעיקר תעשיית הטקסטיל, זכתה להתפתחות רבה והעיר ולנסיה הפכה לאמפוריום מסחר ים תיכוני שבו עבדו סוחרים מכל אירופה. אולי התכונה המסמלת בצורה הטובה ביותר את התקופה הראוותנית הזו היא בורסת המשי, אחת הדוגמאות האירופיות הטובות ביותר של אדריכלות גותית אזרחית ושוק סחר מרכזי בים התיכון עד סוף המאה ה-15 ולאורך המאה ה-16.
ולנסיה הייתה אחת הערים הראשונות באירופה שהתקינו מכונת דפוס ניידת לפי העיצובים של יוהאן גוטנברג. סופרים ולנסיה כמו ג'ואנו מרטורל או אוסיאס מארס התאימו את הקאנון של הספרות הוולנסית הקלאסית לוולנסיאנית.
העידן המודרני, האחווה וההתדרדרות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1479, פרננדו עלה לכס המלכות כמלך אראגון. עם נישואיו הקודמים לאיזבלה הראשונה, מלכת קסטיליה, נולדה ממלכת ספרד המודרנית. ולנסיה החלה בתהליך איטי של אינטגרציה עם שאר ספרד. כאשר נכדם של פרננדו ואיזבלה, קרלוס הראשון עלה לכס המלכות, הצטרפו הכתרים לצמיתות באיחוד אישי. מלכי ספרד ההבסבורגית שמרו על הזכויות והחירויות של השטחים והערים שהיוו את הממלכה והמבנה המשפטי והעובדתיות שלה נותרו על כנו. תפקיד חדש, המשנה למלך של ולנסיה, נוצר כדי לנהל את הממלכה העצמאית באופן רשמי.
.svg)
בינתיים, האימפריה הספרדית העולה השאירה מאחור את מעמדה הקודם כממלכה של חצי האי האיברי והתגלתה כמעצמה גדולה. האימפריה העבירה את המיקוד שלה לקולוניזציה הספרדית של אמריקה ולנחלותיה באירופה, ולא לשטחים האיבריים שלה.
במהלך המאה ה-16 איבדה ולנסיה את מעמדה כמרכז מסחרי בולט של אירופה לערים המתפתחות במהירות של צפון ומרכז אירופה. בתוך ספרד, הסחר האטלנטי העדיף את ערי אנדלוסיה כמו קדיס. זה נבע בעיקר מהפחתת הרווחים מהסחר בים התיכון. האימפריה הספרדית הייתה בסכסוך תכוף עם האימפריה העות'מאנית ששלטה ברוב מזרח הים התיכון. הם מנעו זה מזה מלהגיע לנמלים מסוימים בעוד שפריבטירים עות'מאניים כמו ברברוסה טרפו ספינות סחר. הפיראטים הברברים כמו Dragut, הפועלים מתוניס, טריפולי, אלג'יר, סאלה ונמלים במרוקו, תקפו את הספנות במערב הים התיכון, שכללו פשיטות הרסניות בנמלים נוצריים לאורך החוף. ירידה זו במסחר עיכבה מאוד את הכלכלה בוולנסיה, שכבר הושפעה כלכלית מגזירת אלהמברה שגירשה את היהודים ב-1492.
בשנת 1519, המלך הצעיר קרלוס הראשון העניק ל"אחוות" רשות להתחמש כדי להדוף את הפושטים המוסלמים. האחוות היו גילדות אומנים שגם, בתחילה באישור הממשלה, שימשו כמיליציות אזרחיות כדי להילחם בשודדי ים פושטים. עם זאת, לאחוות הייתה גם אג'נדה כלכלית שהעדיפה את הגילדות הנשלטות על ידי העם שהתנגשו עם האריסטוקרטיה. לאחר שהמשנה למלך של ולנסיה שמונה לאחרונה דייגו הורטאדו דה מנדוזה סירב להושיב נבחרי ציבור שהעדיפו את האחוות בשנת 1520, פרץ מרד מן המניין, מרד האחים (Revolta de les Germanies). הוא נמשך גם בשנת 1522, וחלק תכונות רבות עם המרד של הקומונרוס בקסטיליה. מלבד הטינה הכלכלית של האצולה, המרד הציג גם היבט אנטי-מוסלמי חזק, שכן האוכלוסייה הבורה האשימה את המוסלמים במגפה שפקדה את העיר. המודז'ארים (המוסלמים) נתפסו כבעלי ברית של האצולה, שכן הם עבדו בחוות הגדולות של האצולה וחתרו תחת הוולנסיאנים בשכר מה שהפך אותם למתחרים על עבודות מועטות. במהלך המרד הרגו האגרמנטים מוסלמים רבים והטבילו בכוח את השאר. גם לאחר דיכוי האחוות נפסק שהטבילות הללו תקפות, ועוררו מרד חדש של בני המוריסקוס (מוסלמים "מומרים").
בגלל הכוחות המותשים שנותרו לאחר עימותים בין האצילים ובני בריתם בבורגנות הגבוהה מול האוכלוסייה הכללית והבורגנות הזוטרה, הצליח המלך להשתמש בוואקום השלטוני כדי להגדיל את חלקו בשלטון ולהקטין בהדרגה את זה של הרשויות המקומיות. משמעות הדבר היא שבקשותיו לכסף על מנת להרחיב או לגבש את הנחלות השנויות במחלוקת באירופה נעשו תכופות יותר בהדרגה, הכרחיות יותר, ולהפך, פחות נענו עבור ממלכת ולנסיה, בדיוק כפי שהיו במקומות אחרים עבור שאר שטחי הממלכה הספרדית.
גירושם של בני המוריסקוס ב-1609 היה המכה האחרונה לכלכלת ממלכת ולנסיה, שכן עשרות אלפי אנשים - בעיקר איכרים המשרתים את האצולה - נאלצו לעזוב; תוך כדי כך, כפרים שלמים נעשו שוממים והאזור הכפרי איבד את כוח העבודה העיקרי שלו. כ-125,000 איש היו אמורים לעזוב את הארץ. הגירוש היה מבורך ברובו בקרב האזרחים הוולנסיים, במיוחד עבור החלקים היותר עממיים שלה. משמעות הגירוש הייתה אובדן כוח עבודה זול עבור האצולה, וכתוצאה מכך ערעור כלכלי-חברתי מסיבי. האצילים יחד עם הבורגנות מהמעמד הגבוה חשו מאוימים על ידי אוכלוסייה כללית שהולכת וגדלה בביטחון עצמי, וחיפשו את הגנת המלך על זכויות היתר שלהם. כוויתור למונרכיה, הם נאלצו לוותר בהדרגה על תפקידם בשליטה ובאיזון על כוחה, שהיה אחד המאפיינים המובהקים של האוטונומיה של הממלכה לפני הכתר. בהתאם לתהליכים דומים בחלקים אחרים של אירופה הפיאודלית, חלל הכוח שהותיר השינוי החברתי-כלכלי המהיר התמלא בקלות על ידי מונרכיה שהולכת ומתעצמת.
ממלכת ולנסיה כישות משפטית ופוליטית הסתיימה לבסוף בשנת 1707 כתוצאה ממלחמת הירושה הספרדית. האוכלוסייה המקומית בעיקר נעמדה לצד וסיפקה חיילים ומשאבים לארכידוכס קרל, שהיה אמור לשמור על הסטטוס קוו המשפטי. תבוסתו המוחלטת בקרב אלמנסה, סמוך לגבולות ממלכת ולנסיה, פירושה סיומה המשפטי והפוליטי, יחד עם פרלמנטים אוטונומיים אחרים בכתר אראגון, כאשר נגזרו צווי נואבה פלנטה והמלך החדש פליפה החמישי מבית בורבון הקים ספרד ריכוזית.
