מעיין שכבה

חדר נביעה של מעיין שכבה, אליו נקווים המים מהכתלים, התקרה והרצפה

מעיין שכבה הוא מעיין שנוצר כאשר מי אקווה פורצים אל פני השטח בעקבות חשיפת שכבות האקווה והאקוויקלוד שמתחתיה על פני השטח, למשל בצלע הר. זהו סוג המעיינות הנפוץ ביותר באזור ההר בארץ ישראל.

היווצרות מעיין שכבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אקווה (אקוויפר) היא שכבת סלע נקבובית המכילה מים ומאפשרת זרימת מים בתוכה. המים באקווה נאספים כתוצאה מחלחול מי גשמים דרך שכבות הסלע. מאידך, קיימים סוגי מסלע אשר אינם מאפשרים חלחול והופכים לאטימים. שכבה אטימה לחלחול נקראת אקוויקלוד ומעליה נאספים מי התהום באקווה.

מי התהום יכולים להישאר קבורים, ואף לא להיחשף לעולם. חשיפת שכבות הסלע כתוצאה מהתחתרות נחלים, סדקים בעקבות פעילות טקטונית ועוד, יכולה להביא לפריצת מי התהום אל פני השטח ולהיווצרות מעיין.

חציבת ניקבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספיקת המעיין, כלומר קצב יציאת המים מן הסלע, מושפע בעיקר מלחץ המים באקוויפר. שאיבה מרובה או תקופת יובש ממושכת עשויות לגרום לכמות המים באקוויפר לרדת, וכך גם ללחץ המים. לעיתים יש צורך להגדיל את הספיקה ואת כמות המים המופקת מהמעיין. הפתרון לכך הוא חציבת ניקבה אל תוך הסלע, בדרך כלל בתוואי שעוקב אחר סדק משמעותי, ומגיע עד מקום הנביעה ממש. במקום הנביעה נחצב בדרך כלל חדר גדול. הניקבה והחלל יוצרים שטח מגע גדול יותר בין הסלע לאוויר, שמאפשר ליותר מים להשתחרר מהסלע. בימי קדם בארץ ישראל נחצבו ניקבות במעיינות רבים, ומחקר שנערך באוניברסיטה העברית בשנת 2021 מראה שבארץ קיימים למעלה מ- 210 מעיינות ניקבה - יותר מכל מדינה באזור^[1]. נוסף לכך להערכת החוקרים המעיינות בהרי ירושלים הם הקדומים ביותר הידועים בעולם.