מעמד האישה ביהדות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מרים הנביאה, מאת אנסלם פוירבאך, 1862.
"ייעוץ אברהם לשָׂרָי" – ציור של ג'יימס טיסו. במסורת ישראל, שרה הייתה הראשונה מבין ארבע האמהות, שבע הנביאות, וארבע הנשים היפיפיות.

מעמד האישה ביהדות עבר תמורות ושינויים במהלך הדורות, והושפע הן מתהליכים פנימיים ביהדות והן מתהליכים חיצוניים. נשים מעטות מוזכרות כדמויות משמעותיות בסיפור המקראי. תלותה של האישה בגברים במשפחתה (לרוב אב או בעל) אשר קובעת את חובותיה וזכויותיה, אופיינית למעמד רוב הנשים בעולם בתקופת המקרא. עם התפתחות הממסד הרבני חלו שינויים במעמדה המשפחתי של האישה, בהם עיגון חובות הבעל לאשתו בכתובה, חרם דרבנו גרשום, שאסר על גברים לגרש את נשותיהן בעל כורחן, או לשאת יותר מאישה אחת, ועוד. עד העידן המודרני נשים לא מונו לתפקידי הנהגה ותפקידים ציבוריים. שינויים משמעותיים במעמד האישה התחוללו בכל הזרמים ביהדות במהלך המאה העשרים. אלו כללו אימוץ שוויון הדרגתי בחיי הדת בקרב הזרמים הליברליים, והנהגת חינוך סדור לנשים כמעט בכל החוגים האורתודוקסיים.

מעמד האישה בתנ"ך[עריכת קוד מקור | עריכה]

רות, ציור מאת יוליוס שנור קארוספלד (Julius Schnorr von Carolsfeld) משנת 1828

האישה בסיפורי המקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

על הנשים המוזכרות במקרא כדמויות משמעותיות בסיפור, נמנות: חוה, בנות לוט, הגר, ארבע האמהות (שרה, רבקה, רחל ולאה), אשת פוטיפר, יוכבד, מרים, ציפורה, בנות צלפחד, רחב, יעל אשת חבר הקיני, הנביאות דבורה וחולדה, המלכות עתליה ואיזבל, חנה אם שמואל, רות המואבייה, מיכל ומרב בנות שאול המלך, אביגיל ובת שבע נשות דוד המלך, אבישג השונמית ואסתר המלכה. מתוך רשימה זו, חולדה הנביאה אומנם ניבאה לבכירי העם, אך היחידות שמסופר כי שימשו בתפקידים ציבוריים משמעותיים הן עתליה – המתוארת בתנ"ך כ"מרשעת" שתפסה את השלטון ביהודה בכוח, תוך הרג משפחת המלוכה – ודבורה הנביאה, ששימשה כשופטת – והתנ"ך אינו מרחיב עליה בפרטים. אישה חשובה נוספת המוזכרת במקרא היא מלכת שבא, שביקרה את המלך שלמה בשביל להתרשם מחכמתו, ונתנה לו ממון רב. עם זאת, מלכת שבא לא הייתה ישראלית, ואינה מתוארת בהקשרים נוספים.

מאפיין מיני בולט במיוחד במקרא הוא אזכור בנים בלבד ברשימות ייחוס משפחתיות ('בתי אב'). במקרים שבהם הן מוזכרות, אזכורן צדדי ואסימטרי. כנגד מאות רבות של אזכורים של גברים במקרא, מוזכרות בו פחות ממאה נשים[1]. במקרים רבים משמיט התנ"ך את שמות הנשים המוזכרות בסיפוריו, כמו אשתו ובנותיו של לוט, בת יפתח ואשת מנוח. אמנם התנ"ך משמיט לעיתים גם את שמות הגברים המוזכרים בסיפוריו (כמו במקרה של רחב והמרגלים ו"פלוני אלמוני" שסירב לגאול את רות המואבייה), אך לדברי אוריאל סימון הנשים חסרות השם בסיפורי המקרא מרובות לאין ערוך מהגברים חסרי השם[2]. חוקרת המקרא האמריקאית קרלה בומבך מציינת שיש שהציעו שהאנונימיות של דמויות מקראיות משמשת למניעת הזדהות ותהילה מוגזמת, להדגשת תפקידן המשפחתי או המקצועי, למיקוד תשומת הלב בדמויות בעלות השם, או דווקא לסייע לקוראים להזדהות עם הדמות האנונימית. לדבריה יש לבחון כל מקרה לגופו[3].

מיכל בת שאול ממלטת את דוד דרך החלון. ציור של גוסטב דורה.

לדינמיקה שבין בעל לאשתו יש במקרא מודלים שונים: מצד אחד נשים כשרה ומיכל מתבטאות לעיתים כלפי בעליהן בחריפות[4]. לדוגמה, בספר בראשית מצווה הקב"ה את אברהם בעניין ישמעאל: "כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ" (בראשית כא, יב), ומכאן למדו חז"ל ששרה אמנו עלתה על אברהם בנבואה. מצד שני נשים אחרות מפגינות נחיתות חברתית ופאסיביות[2].

התייחסות ישירה ליחס בין האיש והאישה אנו מוצאים כבר בסיפורי בריאת האישה. פרק א' בבראשית מתאר בריאה משותפת ושוויונית של הגבר והאישה, וגם ייעוד משותף[5]. לעומתו, בפרק ב' האישה נבראת לאחר האדם מצלעו והיא נבראת כדי להיות עזר כנגדו[6]. לאחר חטא עץ הדעת, במהלכו פיתתה חוה את אדם לאכול מפרי העץ, עונש האישה היה, בין השאר, שאישה ימשול בה: "אֶל הָאִשָּׁה אָמַר: "הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ, בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים. וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ"."[7]. ברם בהמשך חוזרת ומוצגת תפיסת הבריאה השוויונית: "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם, בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם, בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ. זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם, וַיְבָרֶךְ אֹתָם, וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם 'אָדָם' בְּיוֹם הִבָּרְאָם"[8]. כך נעים סיפורי הבריאה בפרקים הראשונים של ספר בראשית בין שתי תפיסות שונות של מעמד האישה.

אמביוולנטיות דומה כלפי נשים ניכרת לאורך המקרא כולו[9] ובולטת במיוחד בספר משלי. לאורך הספר נזכרת שוב ושוב אישה מסוכנת לבעלה, "זרה", "נוכריה" ו"זונה"[10], אבל בסופו נחתם הספר בשיר הלל בן 22 פסוקים ל-"אשת חיל", המשבח אותה בעיקר על עמלה לפרנסת משפחתה ומסירותה לבעלה, אך גם על חכמתה ויראת השמיים שלה. במאה ה-16 הונהג לשיר שיר זה בליל שבת לפני הסעודה והמנהג התפשט בכל תפוצות ישראל.

האישה בחוקי המקרא ובהלכה לאורך הדורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נישואין[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – נישואים בהלכה

ההתייחסות הראשונה לחיי נישואין בתורה מופיעה בפסוק "על כן יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". מפרש הספורנו ”מאחר שבזאת הראשונה כיון האל יתברך שתהיה דומה לאיש כפי האפשר עד שיצר אותה מגויתו: יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו. ראוי שישתדל האדם לישא אשה הוגנת לו וראויה לידבק בו גם שיצטרך לעזוב את אביו ואת אמו כי לא יהיה דבוק אמתי בבלתי דומים אבל יהיה בדומים בלבד כי אז יכונו לדעת אחד - מכוין בכל הפעולות להשיג השלמות המכוון ביצירת האדם כאלו שניהם נמצא אחד בלבד”. והרמב"ן מפרש: "...והנה יעזוב שאר אביו ואמו וקורבתם ויראה שאשתו קרובה לו מהם".

כתובה מהמאה ה-18. הכתובה היא מסמך משפטי שנלווה לקידושין שתיקנו חז"ל, ובו מפורטים חובות הבעל כלפי אשתו, ובעיקר התחייבותו הכספית במקרה שתגורש או תתאלמן. טעמם של חז"ל לכתובה היא שלא יקל בעיני הבעל לגרש את אשתו, שהרי בזמנם נהג דין התורה לפיו מותר היה לגרשה בעל כורחה. במקרים שהאישה 'עוברת על דת משה', כלומר מכשילה את בעלה באיסורים, או 'על דת יהודית', כלומר "מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל" (בניגוד לרצון בעלה), הורו חכמים שמצווה לגרשה, ואף הפקיעו את התחייבות הבעל לפירעון הכתובה[11].

המקרא לא מזכיר הליך נישואין מסודר. ההליך המקובל בימינו, שכולל את הכתובה כמסמך המגדיר את חובות וזכויות האישה ואת הפיצוי הכספי שייתן לה בעלה אם יחליט לגרשה, נוסח והוגדר על ידי חז"ל במשנה ובתלמוד. חז"ל מתבססים בעיקר על חלקו הראשון של הפסוק: "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ"[12]. מפסוק זה עולה כי לקיחת אשה ובעילתה מסמלים את הנישואין, בעוד הגירושין, הנעשים על פי רצון האיש בלבד, מותנים במתן 'ספר כריתות', הוא הגט. חז"ל לומדים מהפועל 'יִקַּח' שמשמעות הנישואין הם לקיחה, כלומר קניית האישה, ועל כן הם צריכים להתבצע תמורת סכום כספי או שווה ערך כלשהו[13]. כך נפתחת מסכת קידושין במשנה, העוסקת בנישואין, בהגדרתם למעשה כקניין: 'האשה נקנית בשלש דרכים, וקונה את עצמה בשתי דרכים. נקנית בכסף, בשטר, ובביאה...'[14]. מצד החיוב, לבעל יש חובות כלפי אשתו, הנלמדות מן הפסוק 'אִם אַחֶ֖רֶת יִֽקַּֽח ל֑וֹ שְׁאֵרָ֛הּ כְּסוּתָ֥הּ וְעֹנָתָ֖הּ לֹ֥א יִגְרָֽע'[15]. לפי דעת הרמב"ם, ההולך בעקבות חז"ל[16], הוא מחויב מהתורה לספק לה מזון, ביגוד, ואת צרכיה המיניים, ובנוסף מדברי חכמים: כסף הכתובה, רפואה, פדיה משבי, קבורה[17] .לפי דעת הרמב"ן הציווי המקראי כולל במקור את צרכיה המיניים בלבד, אותם אישה נשואה מנועה מלספק באמצעות גבר אחר, ושאר חובות הבעל הן מדברי חכמים[18]. מצד האיסור, הנישואין אוסרים על קיום יחסי אישות בין האישה לבין כל גבר שאינו בעלה. מאידך הגבר אינו מתקדש לאשתו, ואין איסור על קיום יחסי אישות בינו ובין נשים אחרות (ראו להלן). בדין המקראי לא פורטו חובותיה של האישה לבעלה, אבל בהמשך הוגדרו חובותיה לבעלה במשנה[19] ובכל הפסיקה שלאחריה. כך מוגדרות חובותיה בשולחן ערוך: 'וכן כל אשה רוחצת לבעלה פניו ידיו ורגליו, ומוזגת לו את הכוס, ומצעת לו את המטה, ועומדת ומשמשת בפני בעלה, כגון שתתן לו מים או כלי או שתטל מלפניו, וכיוצא בדברים אלו. אבל אינה עומדת ומשמשת בפני אביו או בפני בנו. מלאכות אלו עושה אותן היא בעצמה, ואפלו היו לה כמה שפחות אין עושין מלאכות אלו לבעל, אלא אשתו'[20], ו'כל אשה שתמנע מלעשות מלאכה ממלאכות שהיא חיבת לעשותן, כופין אותה לעשות'[21]. על פי הרמב"ם, כל אישה חייבת לבעלה במספר מלאכות, שמחלקן היא נפטרת במקרה שיש ביכולתם לרכוש שפחות. אולם גם אז, אין היא נפטרת מחמש מלאכות: טוויה, רחיצת פניו, ידיו ורגליו, מזיגת הכוס, הצעת המיטה, ולעמוד ולשמש אותו בהבאת ולקיחת דברים[22]. על פי הרמב"ם, כופים דייני בית הדין את האישה לעשות מלאכות אלו "ואפילו בשוט"[23] הראב"ד כתב באותו מקום על דברי הרמב"ם: "מעולם לא שמעתי ייסור שוטים לנשים, אלא שממעט לה צרכיה ומזונותיה".

למעט החיוב בעונת האישה, סכום הכתובה המינימלי וירושת האישה, יכולים הן הבעל והן האישה להסכים, קודם הנישואין או במהלכן, לוותר על חלק מחיובי הצדדים או אף על כולם[24]. האישה גם רשאית להתנות חד-צדדית בכל שלב: "איני ניזונת ואיני עושה", ובכך להיפטר מלתת את הכנסותיה לבעלה, שמצידו ייפטר מלזון אותה[25].

הלכה אחרת שקבע הרמב"ם (ורבו החולקים עליה), שמביעה את השקפתו על ההתנהגות הראויה לאישה, היא: 'גנאי הוא לאישה שתהיה יוצאת תמיד פעם בחוץ פעם ברחובות, ויש לבעל למנוע אשתו מזה, ולא יניחנה לצאת אלא כמו פעם אחת בחודש או פעמיים בחודש, כי הצורך, שאין יופי לאישה אלא לישב בזווית ביתה, שכך כתוב: 'כל כבודה בת מלך פנימה'[26].

יחסי אישות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשים חרדיות מתפללות
ערך מורחב – יחסי אישות (הלכה)

בהלכות איסורי ביאה, העוסקות באסור ובמותר בכל הנוגע לקיום יחסי מין מצד המצוות שבין אדם למקום, הרמב"ם (בעקבות התלמוד[27], ולמרות ההתנגדות המובעת שם), מתיר לבעל לבעול את אשתו באיזה אופן שירצה: "אשתו של אדם מותרת היא לו. לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה. בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אבר ואבר שירצה, ובא עליה כדרכה ושלא כדרכה... ואף על פי כן מדת חסידות שלא יקל אדם את ראשו לכך..."[28] הטור והרמ"א הולכים בעקבותיו. עם זאת, בהלכות אישות, המגדירות את המחויבויות ההדדיות בין בעל ואישה, פוסק הרמב"ם: "ולא יאנוס אותה ויבעול בעל כרחה אלא לדעתה ומתוך שיחה ושמחה."[29] במסגרת הלכות דעות המכילות הדרכות והמלצות להתנהגות הראויה בחיי היהודי, אוסר הרמב"ם אפילו קיום יחסי מין במצב של הכרה חלקית, כמו שכרות או שינה, או נפש לא שלמה[30].

אישה חייבת בקיום יחסי מין עם בעלה ואם היא מסרבת בהתמדה, זכאי בעלה לגרשה ללא כתובה לכאורה. אבל במקרים בהם האישה אינה מעוניינת ביחסי מין הרמב"ם פוסק "אם אמרה, מאסתיהו ואיני יכולה להיבעל לו מדעתי - כופין אותו להוציא לשעתו, לפי שאינה בשביה שתיבעל לשנוי לה (כלומר, לפי שאינה שבוייה לקיים יחסי מין עם מי ששנוא עליה) מאידך, הרמב"ם כתב שאסור לאישה להימנע מקיום יחסי מין או להתגרות בבעלה בעניין זה[31].

על הבעל מוטלת חובה מהתורה לקיים יחסי מין עם אשתו. חיוב זה הוא חיוב לטובתה של האישה כדי שהגבר לא ימנע מיחסי אישות ללא סיבה. הגבר מוכרח להתחייב בכתובה לקיים יחסים אלו בתדירות הנקבעת מראש על פי עיסוקיו ויכולתו וכן ברצון האישה. חיוב או מצווה זו נקראים 'עונה'. מניעת קיום חובה זו לאורך זמן, אפילו מאונס, מאפשרת לאישה לדרוש מבעלה גט וכתובה[32].

פוליגמיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי החוק המקראי לגבר היה מותר להתחתן עם כמה נשים. אף שראוי לשאול בעצתה של האישה הראשונה לפני לקיחת אישה נוספת (הנקראת "צרה"), כמו במקרה של אברהם אבינו ויעקב אבינו, אין הדבר מעיקר הדין. חוק המלך אוסר על המלך להרבות נשים[33], והמקרא מסתייג מהפוליגמיה של שלמה המלך לו היו "נָשִׁים, שָׂרוֹת שְׁבַע מֵאוֹת, וּפִלַגְשִׁים, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת", הן בשל ההגזמה הרבה העוברת על דין שמגביל את המלך ל-18 נשים והן בשל העובדה שהן הטו את לבבו לעבודת אלילים. לעומת זאת, המקרא אינו מסתייג מהפוליגמיה של דוד המלך ומנהיגים רבים אחרים להם היו נשים רבות, כיוון ששמרו על האיסור של 18 נשים.

בתקופת חז"ל הוגבל מספר הנשים המותר לארבע[34]. לפועל הפוליגמיה לא היה נהוגה בעם בתקופת המשנה[35], וכן לא מוזכרת אישה נוספת לאף תנא או אמורא המופיעים בתלמוד. כך מתקבל הרושם כי חז"ל לא ראו בעין יפה ריבוי נשים.

לאחר חרם רבינו גרשום מאור הגולה (לפני כאלף שנה) נאסר בקהילות אשכנז לשאת שתי נשים. עם זאת, במקרים קיצוניים כדוגמת אישה שהגיע למצב תרדמת, יכול בעלה לקבל 'היתר מאה רבנים' ולשאת אישה נוספת. בשאר הארצות ידועים מקרים ספורים של נשיאת מספר נשים אף על ידי רבנים, עד לדור הקמת המדינה. השולחן ערוך, הפוסק הספרדי המקובל, התיר[36] לשאת מספר נשים, והרמ"א, הפוסק האשכנזי המקביל, העיר על דבריו "ומכל מקום בכל מדינות אלו (הכוונה למדינות האשכנזים) התקנה והמנהג במקומו עומד, ואין נושאין ב' נשים, וכופין בחרמות ונדויין מי שעובר ונושא ב' נשים, לגרש אחת מהן". בתימן היהודים נהגו לשאת יותר מאישה אחת במקרים נדירים, בדרך כלל במקרה בו האישה לא ילדה לאחר 10 שנים (שאז לכאורה על הבעל לשאת עוד אישה או לגרש את הנוכחית כדי שיוכל לקיים מצוות פריה ורבייה).

פילגשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקרא אין שום איסור לקחת פילגש, שהיא אישה איתה מקיים הגבר קשר מיני קבוע ללא מעמד חוקי של קידושין וכתובה. על פי המקרא, לאברהם היו פילגשים, וצאצאיהן של בלהה וזלפה, פילגשיו של יעקב אבינו, נכללו בעם ישראל. בנוסף, זכור סיפור פילגש בגבעה, ובין הגברים שהחזיקו בפילגש נמנים השופט גדעון, שאול, ודוד. הפילגש, כמו הסוטה, הנאנסת, השבוייה יפת התואר, ועוד, הם מושגים חברתיים שהתקיימו בלשון נקבה בלבד וחלו רק על נשים והם מבטאים את יחסי הכוחות הפטריארכליים שהתקיימו במסגרת המשפחתית[37].

סוטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – סוטה (הלכה)

אם גבר חושד שאשתו קיימה יחסי מין עם גבר אחר מרצונה (בגדה בבעלה), אסור שיתקיימו יחסי מין בינה ובין בעלה. במקרה שהבעל קינא לאשתו והזהיר אותה שלא להתייחד עם אדם מסוים, ולאחר מכן היא התייחדה עמו, היא נחשבת לסוטה על צד הספק מאחר שיש 'רגליים לדבר'. בזמן המשכן ובית המקדש, אם האישה הכחישה את החשד, וביקשה להוכיח את דבריה, היה טקס שהתורה הבטיחה שיאמת או יכחיש את החשד. במהלך הטקס הכהן פרע את שער ראש האישה, השביע אותה, והשקה אותה ב'מים מאררים' שהכילו עפר מהמשכן[38]. במקרה שהאישה באמת בגדה כותבת התורה "וְהָיְתָה אִם נִטְמְאָה וַתִּמְעֹל מַעַל בְּאִישָׁהּ וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים לְמָרִים וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה בְּקֶרֶב עַמָּהּ. וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָוֹן וְהָאִשָּׁה הַהִוא תִּשָּׂא אֶת עֲוֹנָהּ. וְאִם לֹא נִטְמְאָה הָאִשָּׁה וּטְהֹרָה הִוא וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע". ורבי עובדיה ספורנו מפרש בעקבות חז"ל "שאם נטמאת תמות ואם לא נטמאת תתבזה לעין כל על שהעיזה פניה לעבור על התראת בעלה ונסתרה". המשנה מוסיפה "כשם שהמים בודקים אותה, כך המים בודקים אותו" (משנה, מסכת סוטה, פרק ה', משנה א'), דהיינו את הבועל, ו"באותה שעה שתמות היא, ימות הנואף בכל מקום שהוא, ויארעו לו מאורעות שאירעו לה, לצבות בטן ולנפיל ירך (משנה תורה לרמב"ם, ספר נשים, הלכות סוטה, פרק ג', הלכה י"ז). כשם שהמים בודקים אותה על כל ביאה וביאה של איסור עם הבעל, כך בודקים אותו על כל ביאה וביאה[39]. בנוגע לכל הטקס ועניינו, אומרים חכמים: "גדול שלום שבין איש לאשתו, שהרי אמרה תורה: שמו של הקב"ה שנכתב בקדושה ימחה על המים"[40]. לפי המשנה, בטלו טקסי בדיקת הסוטה עוד לפני חורבן בית המקדש[41].

  • נערה שבגדה בבעלה וקיימה יחסי מין בין אירוסיה לנישואיה: אם חתן טען בערב הכלולות כי לכלתו אין בתולים והדבר נמצא כאמת, ובנוסף התברר שהיא קיימה יחסי מין לאחר אירוסיה (המקבילים לקידושין של ימינו, אשר התקיימו בתקופות התנ"ך והתלמוד זמן ממושך לפני הנישואים, והיה להם תוקף מחייב לכל דבר ועניין), היו סוקלים את הנואף ואת הנואפת[42] על הניאוף. במקרה שנמצא שכלתו הייתה בתולה והחתן הוציא שם רע, היו מלקים אותו, קונסים אותו במאה שקלים מקראיים (סכום גדול), והזכות לגרש את הנערה הייתה נשללת ממנו לעולם.
  • אישה שבגדה בבעלה: דין אישה שאינה בת כהן שבגדה בבעלה היה מוות בחנק. כמו כן, גם המאהב שעמו בגדה היה נידון למוות בחנק. בת כהן שבגדה בבעלה היה דינה מוות בשריפה[43]. דינו של המאהב שעימו בגדה היה מוות בחנק. חז"ל פירשו שיהודה ציווה להוציא להורג בשריפה את תמר שהתחפשה לזונה וכך הרתה ליהודה, משום שהייתה בת כהן שזנתה[44].

גירושים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערכים מורחבים – גט, עגינות

לפי המקרא הגבר היה יכול לגרש את אשתו בכפייה אם מצא בה 'ערוות דבר': ”כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ.” (ספר דברים, פרק כ"ד, פסוק א') להלכה נפסקה פרשנותם של בית הלל לפיה ערוות דבר זו יכולה להיות כל פגם שהבעל מוצא באשתו[45]. עם זאת, בחרם דרבנו גרשום נאסר לגבר לגרש את אשתו בכפייה, וכיום חייבת גם האישה לתת את הסכמתה לגירושין, כך שנוצר מעמד של סרבנות גט. מספר מסורבי הגט ומסורבות הגט כמעט שווה[46], אבל עדיין יש הבדל הלכתי: כיוון שללא הגט ייחשבו ילדיה של המסורבת שנולדו לה מבן זוג אחר לממזרים, בעוד ילדיו של מסורב הגט מאישה אחרת ייחשבו כחוקיים. בנוסף, גברים מסורבי גט יכולים לקבל 'היתר מאה רבנים' ולשאת אישה שנייה.

לאחר הגירושין, לאישה יש עדיפות בנושא המשמורת והמזונות, מכיוון שניתנת לה עדיפות לקבלת הילד וגם חובת המזונות על האב גדולה יותר.

אסתר המלכה. ציור של אנדריאה סלסטי.

סמכות האב[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – גיל הנישואים#אישה

מרות האב על בתו חלה כל עוד הבת חיה בבית אביה ועד שימסור אותה לגבר אחר. האב יכול היה למכור את בתו הקטנה (עד גיל 12) לאמה ("וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים"[47]), רק לאור האפשרות לייעד את הבת לנישואין לאדון או לבנו ("וְאִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה"[48]). זכות נוספת של האב, היא להשיא את בתו הקטנה (לפי חז"ל, עד גיל 12 וחצי[49]): "אֶת-בִּתִּי, נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶּה לְאִשָּׁה" דברים, כ"ב, ט"ז). לפי חז"ל, זכויות אלו נאמרו רק ביחס לבת קטנה, אך בבת גדולה (מגיל 12 או 12 וחצי) הבת נחשבת לבוגרת, אין לאב זכות למכרה או להשיאה בניגוד לרצונה. האב (ולא הבת עצמה) גם זכאי לפיצויים במקרה שמישהו אנס או פיתה את הבת. לצד זאת חל איסור על האב לשדל את בתו לזנות ("אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ, וְלֹא תִזְנֶה הָאָרֶץ, וּמָלְאָה הָאָרֶץ זִמָּה", ספר ויקרא, פרק י"ט, פסוק כ"ט).

סמכות השאת הבת הקטנה ניתנת גם לאם ולאחים במקרה שהאב מת, אך נישואין אלו הם מתקנת חכמים בלבד, ומשאירים לבת אפשרות למאן בעודנה קטנה, ואז הנישואין מבוטלים בלא גט. חכמים אסרו על האב להשיא את בתו בקטנותה: "אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה, עד שתגדל ותאמר: 'בפלוני אני רוצה'" (קידושין מ"א). הרמב"ם מוסיף בפירושו למשנה שם- "כי נשואי קטנה הם דבר מכוער". עם זאת, בעלי התוספות כתבו שאיסור זה נדחה מחמת כורח הנסיבות: "ועכשיו שאנו נוהגים לקדש בנותינו אפילו קטנות, היינו משום שבכל יום ויום הגלות מתגבר עלינו ואם יש סיפק ביד אדם עכשיו לתת לבתו נדוניא שמא לאחר זמן לא יהיה סיפק בידו ותשב בתו עגונה לעולם".

פיתוי ואונס בתולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשי
 ראו גם – אונס בתנ"ך

במקרה שגבר פיתה נערה בתולה ושכב עימה, היה עליו להתחתן איתה ולפרנסה כל ימי חייה. אם אביה לא היה מעוניין בנישואין אלו, היה על המפתה לשלם סכום כסף כמוהר הבתולות לאבי הנערה, על ששכב עם בתו ופגם את בתוליה (שמות, כ"ב, ט"ו), וכן לשלם בושת וקנס.[37]

אמנון ותמר – סיפור אונס.

במקרה של אונס בתולה, היה על הגבר שאנס לשלם לאבי הנערה חמישים כסף קנס ובושת וגם "כמוהר הבתולות" סכום גבוה במיוחד על כך שהוא פגם אותה, ולשאתה לצמיתות. כלל זה בא למנוע מגברים לאנוס נשים פנויות, שאחרי מעשה כזה הם היו צריכים לפרנס אישה זו כל חייה. באותה תקופה, הייתה חשיבות גדולה לבתוליה של נערה וגברים סירבו להתחתן עם נערה שאיבדה את בתוליה, ומכאן שלאונס בתולה היו בנוסף להשלכות הפסיכולוגיות גם השלכות חברתיות וכלכליות איומות על עתידה. בנוסף לקנס של 50 השקלים, על האונס לשלם על פי חז"ל גם פגם (הפער בין שווי הנערה לעבדות בתור אישה בתולה לבין שוויה לאחר בעילתו אותה), צער ובושת (אומדן כספי של הכאב והבושה שנגרמו לנערה) שבת (אובדן ימי עבודה) ורפואה (חשבונות רפואיים). אף על פי שהחוק אינו מזכיר עונש מעבר לקנס הכספי, בשני המקרים שבהם מתואר במקרא אונס, התגובה הייתה קשה: לאחר ששכם בן חמור אנס את דינה הגיבו אחיה: "הכזונה יעשה את אחותינו", והרגו את שכם ואת כל בני עירו. גם כשאמנון בן דוד אנס את אחותו תמר הוא נהרג בתגובה. לכן ייתכן שהקנס הכספי המתואר מגדיר רק את הסנקציה הכלכלית הכרוכה באונס.[37]

הפרת נדרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאב הייתה זכות להפר את נדריה של בתו הנערה, ולבעל הייתה זכות להפר את נדריה של אשתו[50] במקרה שיש בנדר עינוי נפש לאישה, או שהוא נוגע ליחסים האינטימיים בינה לבין בעלה. עם זאת, זכות זו הייתה רק "ביום שמעו"[51], ואם עברה יממה מאז ששמע האב או הבעל על השבועה אין בידיו יכולת לבטל את נדר הבת או האישה.

ירושת נחלה ורכוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

כנהוג במבנה פטריארכלי, בנים בלבד היו יורשים את נחלת האב או את רכושו, אך במקרה שמת האב ללא בנים, כמקרה בנות צלפחד, הבנות היו יורשות את אביהן[52]. במקרה של בנות צלפחד היה חשש שמא תצטמצם נחלת השבט אליו השתייכו, שבט מנשה, אם הן יתחתנו עם גבר משבט אחר, מאחר שהוא זה שיקבל את הבעלות על הנחלה. לפיכך הבנות נצטוו לשאת גברים מהשבט להם שייכת נחלת אביהם כדי שקרקע לא תעבור משבט לשבט, ואכן בנות צלפחד נישאו לבני דודיהם. מאחר שהאישה אינה יורשת והיא עצמה קנויה על ידי בעלה, לפי ההלכה אין לה רכוש משלה וכל רכושה שייך לבעלה. על כן אם נתנה האישה צדקה - יש לוודא שבעלה מאשר זאת, שהרי תרומתה שייכת לו. כך מסביר השולחן ערוך: 'גבאי צדקה אין מקבלין מהנשים ומהעבדים ומהתינוקות אלא דבר מועט אבל לא דבר גדול שחזקתו גזול או גנוב משל אחרים'[53]. לפי הרמב"ם, הבעל זוכה בארבע הטבות ממוניות, שבכללם קבלת הכנסות האישה, לרבות תשואת כל נכסיה (מלבד נכסי צאן ברזל). במקרה של מות הבעל נלקחים מכספי הירושה מזונות לה ולבנותיה שממנו שלא נישאו, וניתנות זכויות יתר לבניה שממנו בירושה.

  • ערכה הכספי של האישה: בטבלת הערכים הכספיים של זכרים ונקבות בפרשת נדרי נפשות[54], ערכה של הנקבה הוא בין מחצית לשני שלישים מערכו של הזכר, בתלות בגילם. אפשר לטעון שהפער בין הערכים מבטא את פערי המגדר בתפיסה החברתית בכללה, ואפשר לטעון שהוא נובע מכך שהערכים נקבעים על פי שווי האדם לו היה נמכר לעבד, ושווי העבודה של האישה הוא שהיה נמוך משל הגבר.

האישה במחשבת המשנה והתלמוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציון קבר רחל בת כלבא שבוע, אשת רבי עקיבא, עליה אמר לתלמידיו: "שלי ושלכם – שלה הוא".

במשנה ובתוספתא כבר מוגדר במפורש ערך חייה של האישה כנמוך מזה של הגבר.[55] המשנה קובעת כי 'האיש קודם לאשה להחיות'[56], כלומר חייו בעלי ערך רב יותר מחייה, כפי שמסבירים כל הפרשנים, כגון רבי עובדיה מברטנורא שכותב: 'שהוא מקודש ממנה, שהאיש חייב בכל המצות והאשה אינה חייבת במצות עשה שהזמן גרמא', וכך פסק גם רב מרכזי בן זמננו[57]. התוספתא קובעת את מטבע התפילה '...שלא עשני אשה'[58], שהוכנסה לסידור התפילה ונאמרת בברכות השחר. התוספתא שם מסבירה שטעם הברכה הוא ש'אין אשה חייבת במצות', ובהמשך תיקנו הגאונים שהאשה המתפללת תאמר במקביל 'שעשני כרצונו'[59][60][61]. אבודרהם נתן שני נימוקים ליתרון הגברי: "...מפני שאינה מצווה במצות עשה שהזמן גרמה כמו שפירשנו בהקדמת הספר הזה. האיש דומה לפועל שנכנס לשדה חבירו ונטעה ברשות, והאשה דומה לנכנס שלא ברשות, ועוד שאימת בעלה עליה ואינה יכולה לקיים אפי' מה שנצטוית. והנשים נוהגות לברך במקום שלא עשני אשה שעשני כרצונו, כמי שמצדיק את הדין על הרעה הבאה עליו"[62].

המשותף לכל הנימוקים שנתנו פרשני ימי הביניים לנחיתות הנשית הוא הפטור ממצוות עשה שהזמן גרמן, שנקבע כבר במשנה: '...וְכָל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמָן גְּרָמָהּ, אֲנָשִׁים חַיָּבִין וְנָשִׁים פְּטוּרוֹת. וְכָל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁלֹּא הַזְּמָן גְּרָמָהּ, אֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים חַיָּבִין. וְכָל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה בֵּין שֶׁהַזְּמָן גְּרָמָהּ בֵּין שֶׁלֹּא הַזְּמָן גְּרָמָהּ, אֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים חַיָּבִין, חוּץ מִבַּל תַּשְׁחִית וּבַל תַּקִּיף וּבַל תִּטַּמֵּא לַמֵּתִים'[63]. לבד ממצוות עשה שהזמן גרמן, מחויבת האישה ברוב המצוות, עשה ולא תעשה, למעט שלוש מצוות לא תעשה ("בל תקיף", "בל תשחית" ו"בל תיטמא למתים")[64] וכן ממספר מצוות עשה.

דברי הפרשנים, שהאישה נחותה מהאיש בגלל הפטור הניתן לה מחלק מהמצוות, מבטאים את התפיסה הרווחת בדברי חז"ל לדורותיהם שלפיה, ככל שאדם מצוּוה על מצוות רבות יותר ומקיימן, כך עולה מדרגתו הרוחנית והוא מתקדש[65]. מנת מצוות מופחתת היא אפוא מחסום שאין לעברו, לכאורה, הממקם את האישה בדרגה נמוכה יותר בסולם ההתקדשות ומבסס את ההיררכיה המגדרית העקרונית. אף-על-פי שכבר התלמוד קבע שכלל זה אינו גורף ומנה יוצאים מן הכלל רבים[66], נותרה בעינה העובדה שנשים שוחררו מקטגוריה שלמה של מצוות בולטות ואקטיביות, המובאת לעיל כנימוק שהפרשנים נתנו לערך המופחת שלהן בעולם. אמנם לכאורה נשים יכולות לקיים את המצוות מהן קיבלו פטור, ולפי הפוסקים האשכנזים הן יכולות אף לברך עליהן את ברכת המצוות, ("...אשר קדשנו במצוותיו וציוונו...". לפי הפוסקים הספרדים אין להן רשות לעשות זאת), אך הנורמה החברתית מונעת בפועל אפשרות זו פעמים רבות[67]. התפיסה המובאת בספרות ההלכה סוברת כי האישה פטורה ממצוות עשה שהזמן גרמן משום "שלום בית", כדי שלא ייווצר קונפליקט בין ציוויו של בעלה לציוויו של הקב"ה, כפי שמצוטט לעיל מדברי האבודרהם למשל. אחת ההנמקות לפטור אישה ממצוות עשה שהזמן גרמן, שמקורו ברש"ר הירש, הוא שלאישה התלהבות קודש, ולפיכך אין לה צורך במצוות עשה אלו.

בתלמוד ישנה מחלוקת האם צלע האדם הראשון ממנה נבראה חוה הייתה "פרצוף" או "זנב"[68], ותפיסת ה"פרצוף" משמעה שאדם הראשון היה בעצם מורכב מצד זכרי וצד נקבי שהופרדו (זכר ונקבה ברא אותם). המחלוקת מבוססת על שני תיאורי הבריאה בפרקים הראשונים של ספר בראשית, שנידונו למעלה, ויש המקשרים אותה למעמד האישה בעיני חז"ל, האם היא טפלה לגבר או שווה לו[69]. ואכן, ניתן למצוא בתלמוד בפרט ובספרות התלמודית בכלל הדים לשתי התפיסות:

דוגמאות לתפיסה חיובית ואף שוויונית הן למשל דברי חז"ל כי "השווה הכתוב אישה לאיש לכל עונשים שבתורה... השווה הכתוב אישה לאיש לכל דינים שבתורה"[70]. במדרש נאמר: "דרש רבי עקיבא: בזכות נשים צדקניות יצאו ישראל ממצרים ובזכותן עתידים להיגאל"[71], וכן אמרו חז"ל: "גדולה הבטחה שהבטיחן הקב"ה לנשים יותר מן האנשים (כלומר, ההבטחה של הנשים לקום לעתיד לבוא בתחיית המתים גדולה יותר משל האנשים) שנא' (ישעיהו ל"ב ט') 'נשים שאננות קומנה שמענה קולי בנות בוטחות האזנה'"[72] משום ביטחונן בה'. עוד אמרו: "נתן הקב"ה בינה יתרה באישה יותר מבאיש"[73], והוסיפו, "כל אדם שאין לו אישה שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה. במערבא (כלומר, בארץ ישראל) אמרו: בלא תורה ובלא חומה (בלא מגן ומחסה), רבא בר עולא אמר: אף בלא שלום"[74]. במקום אחר נאמר "אמר רבי חמא בר חנינא כיון שנשא אדם אישה עונותיו מתפקקין (כלומר, עוונותיו נמחלין), שנאמר: 'מצא אישה מצא טוב ויפק רצון מה'"[75]. הרמב"ם כתב: "וכן צוו חכמים שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו. ואם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי הממון. ולא יטיל עליה אימה יתירה ויהיה דבורו עמה בנחת ולא יהיה עצב ולא רוגז"[76].

מאידך, דוגמאות לתפיסה שהאישה טפלה לגבר הן, ראשית כאמור לעיל, החיוב החלקי שלה במצוות, הנתפס כהפחתה בערכה. בנוסף, חז"ל אסרו לגבר להרבות בשיחה עם האישה ואמרו במסכת אבות[77] "שכל המרבה שיחה עם האישה, גורם רעה לעצמו, ובטיל מדברי תורה, וסופו יירש גיהינם." במקום אחר הם הרחיבו, "לא תרבה שיחה עם האישה, שכל שיחתה של האישה אינה אלא דברי ניאופים"[78]. עוד אמרו שהאישה מעדיפה קב ותפלות מאשר עשרה קבים ופרישות[79], ועוד אמרו במסכת אבות[80] בציטוט בשמו של הלל הזקן "מַרְבֶּה נָשִׁים – מַרְבֶּה כְשָׁפִים". עוד אמרו בעניין נשים "נשים דעתן קלה"[81] ועוד התייחסויות שונות לאשה שיש הרואים בהן גנות[82]. חז"ל גם ביקרו את מי שנותן לאשתו להנהיג[83], או שהולך אחר עצתה בתחומים מסוימים ששייכים דווקא לגבר[84].

האישה בקבלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי תורת הקבלה, האישה מקושרת לספירה העשירית – ספירת מלכות, שהיא בבחינת השכינה. האמורא רב יוסף, כאשר היה שומע את קול פסיעות אמו המתקרבת היה אומר: "איקום מקמי שכינה דאתיא" (אקום לפני השכינה שבאה)[85]. האישה מושווית בקבלה לאדמה ואילו הגבר לשמיים, האדמה מקבלת מהשמיים מים וחיות וכך מצמיחה ויולדת. האות י' במילה 'איש' מסמלת שמים והאות ה' באישה מסמלת אדמה. לכן תיקונו של האיש בלימוד תורה בחינת שמים, ואילו תיקונה של האשה הוא בעשיה, בחינת אדמה.

בעניין נישואין כותב הזוהר: "כָּל רוּחוֹת הָעוֹלָם כְּלוּלוֹת זָכָר וּנְקֵבָה, וּכְשֶׁיּוֹצְאוֹת, יוֹצְאוֹת זָכָר וּנְקֵבָה, וְאַחַר כָּךְ נִפְרָדִים בְּדַרְכֵיהֶם, אִם זוֹכֶה הָאָדָם, אַחַר כָּךְ מִזְדַּוְּגִים יַחַד. וְהַיְנוּ בַּת זוּגוֹ, וּמִתְחַבְּרִים בְּזִוּוּג אֶחָד בַּכֹּל, רוּחַ וְגוּף, שֶׁכָּתוּב (בראשית א) תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ. מַה זֶה לְמִינָהּ? אוֹתָהּ רוּחַ הָאָדָם שֶׁיּוֹצֵאת זִוּוּגוֹ שֶׁדּוֹמָה לוֹ". כלומר, כל נשמה לפני שבאה לעולם מכילה חלק זכרי וחלק נקבי, כשמגיע זמן ירידת הנשמה לעולם היא מתפצלת לשני חלקים, החלק הנקבי יורד לתוך גוף אישה ואילו החלק הזכרי יורד לגוף זכר. חלקי הנשמות חיות לבדן בשנותיהם הראשונות, אך משום שכל אחד מהם הוא רק חצי הם חשים חסר ומחפשים להתאחד. בשעת החופה מתאחדות הנשמות והופכות חזרה לנשמה אחת.

הזוהר ממשיך ומבאר את הסיבה לכך שאישה שבגדה עם גבר עונשם מוות "עַל כֵּן, מִי שֶׁבָּא לְהִתְחַבֵּר עִם אִשָּׁה שֶׁל אַחֵר, הִנֵּה פּוֹגֵם אֶת הַזִּוּוּג, (כביכול עושה שתי רשויות למעלה) שֶׁהֲרֵי הַזִּוּוּג שֶׁל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל עִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבַדּוֹ, בִּזְמַן שֶׁהוּא בְּרַחֲמִים וּבִזְמַן שֶׁהוּא בְּדִין. בּא רְאֵה, מִי שֶׁמִּתְחַבֵּר לְאִשָּׁה שֶׁל אַחֵר, כְּאִלּוּ מְשַׁקֵּר בַּקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא וּבִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְעַל זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא מְכַפֵּר לוֹ בִּתְשׁוּבָה, וְהַתְּשׁוּבָה תְלוּיָה עַד שֶׁיִּסְתַּלֵּק מִן הָעוֹלָם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (ישעיה כב) אִם יְכֻפַּר הֶעָון הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן. וּמָתַי? בְּשָׁעָה שֶׁנִּכְנָס בִּתְשׁוּבָה לָעוֹלָם הַהוּא, עליוֹ לְקַבֵּל עֹנֶשׁ".

האישה בחסידות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – מעמד האישה בחסידות

נשים ובית המדרש: חינוך ולימוד תורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – תלמוד תורה לנשים
שתי נשים צעירות לומדות בחברותא במדרשה
מאות תלמידות בית יעקב מתפללות ליד הכותל המערבי

במשנה[86] בן עזאי מחייב לימוד תורה לנשים, לעומת רבי אליעזר שמתנגד, בטענה ש"כל המלמד את בתו תורה, כאלו מלמדה תפלות"[87]. תפלות משמעותה דברי הבאי והבל לדעת כמה פרשנים (כגון הרמב"ם והמאירי), או פריצות מינית לדעת התלמוד (תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף כ"א, עמוד ב'), ובעקבותיו רוב הפרשנים (רש"י והתוספות שם ועוד רבים). רבי אליעזר אוסר על לימוד תורה לנשים בשתי התבטאויות חריפות נוספות[88][89], וכך נקבע להלכה. נאסר על האב ללמד את בתו תורה שבעל פה, אך מותר לו ללמדה תורה שבכתב, והיא עצמה מחויבת ללמוד את הדינים הנוגעים אליה. אם אישה רוצה ללמוד תורה היא רשאית, אבל מאחר שנשים אינן מחויבות ללמוד, בעבר לא הקפידו ללמדן קרוא וכתוב באופן מסודר, והדבר נעל בפניהן שערים רבים[90]. לדעת הרמב"ם, אסור לאב ללמד את בתו תורה, מפני שרוב הנשים יפרשו שלא כשורה את הדברים כיוון שאינן מוכשרות ללימוד[91]. הרמב"ם נהג להזכיר נשים יחד עם עמי הארץ וקטנים[92] ועם זאת, מדבריו עולה שהיו גם מיעוט של נשים שלמדו תורה והיו ראויות לכך[93].

בעקבות הרמב"ם הלכו הטור והשולחן ערוך[94], אך למרות השפעתו העצומה של הרמב"ם, כבר בימי הביניים היו פוסקים שהתירו לימוד תורה לנשים בהיקפים שונים[95], ועם תחילת העת החדשה התרבו קולות אלה וגברו[96]. הרב יהושע פלק מסיק מדברי הרמב"ם והשו"ע, שאשה שהחליטה ללמוד יצאה מכלל הרוב עליו דיבר הרמב"ם: “אבל אם למדה לעצמה, אנו רואין שיצאה מהרוב, ולכך כתב לעיל שיש לה שכר”. החפץ חיים כתב ש"המלמד את בתו תורה כאילו לימדה תפלות" זה דווקא בזמנים שלפנינו, אבל כיום, כשנשים משכילות בדומה מגברים, יש צורך להתאים את רמת השכלתן התורנית של בנות ישראל לרמת השכלתן הכללית[97].

נשים למדניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך ההיסטוריה היהודית, היו מקרים של נשים מיוחדות בלמדנותן שתפסו מקום של כבוד. ברוריה, שהייתה אשתו של התנא רבי מאיר, הייתה ידועה בלמדנותה ואף השתתפה בוויכוח הלכתי עם התנאים. עם זאת נחשבה ליוצאת דופן. ידוע על שני מקרים של נשים ששימשו כראש ישיבה: מרים שפירא באלזס במאה ה-14, ואסנת ברזאני בכורדיסטן במאה ה-17, שירשה את מקומו של אביה אחר פטירתו[98].

בספרי הלכה שונים, הובאו דעות של נשים מלומדות, כמו הרשב"ץ בח"ג סי' ע"ח, שמביא תירוץ של רבנית לקושיית התוספות. ומהר"ר יוזפא, בנו של הגאון סמ"ע בהקדמתו לפרישה, מביא שני דינים שחידשה הרבנית אמו. מסופר שהרב יוסף חיים זוננפלד קבע שיעור עם אשתו ב'שולחן ערוך' בכל יום. וכן מסופר על החת"ם סופר, מגדולי הרבנים במאה ה-19, שלמד עם בנותיו מדרשי חז"ל[99]. בדור הקודם התפרסמה פרופ' נחמה ליבוביץ בעקבות בקיאותה בתנ"ך ובמפרשיו ובדורנו אנו ניתן לראשונה פרס ישראל בתלמוד לאישה, פרופ' ורד נעם, ומתרבות תלמידות חכמים המלמדות במדרשות ומפרסמות מחקרים תלמודיים מעמיקים.

הסרט "ינטל", בכיכובה של ברברה סטרייסנד, עוסק בהתמודדותה של אישה יהודיה עם גישת הממסד הדתי לחינוכה.

מהפכת חינוך הנשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף במאה העשרים, מוסד ה"חדר" והישיבות היו שייכים לגברים בלבד. כאשר הוקמו מוסדות "בית יעקב" ללימוד בנות על ידי שרה שנירר, הם נתקלו תחילה בהתנגדות, אך גם בתמיכה מצד חוגים חרדיים, והפכו תוך פרק זמן קצר לנורמה במגזר החרדי.

ברוב בתי הספר היסודיים והתיכוניים בחינוך הממלכתי-דתי בישראל, תוכנית לימודי הקודש לבנות כוללת לימוד תנ"ך, משנה, הלכה ומחשבת ישראל, בעוד שהבנים לומדים גם תלמוד, שנחשב ליותר מעמיק וקשה להבנה. בעבר כמעט לא הייתה מסגרת לנשים שרצו לעסוק בלימודי תלמוד והלכה במסגרת דתית, גם הרבה לאחר שלימודי תלמוד באוניברסיטה היו פתוחים עבורן. מהפכת המדרשות לנשים, שהחלה בציבור הדתי-לאומי בשנות השבעים עם הקמת מדרשת לינדנבאום, יצרה לראשונה מסגרות כאלה. בית הספר פלך בירושלים היה מחלוצי שילוב לימודי הגמרא בתוכנית הלימודים לבנות, וכיום ישנם אולפנות ותיכונים נוספים המצטרפים למגמה זו. אליהם מצטרפות בעשורים האחרונים עוד ועוד מדרשות לבנות שמעניקות השכלה תורנית גבוהה.

נשים ובית הכנסת: תפילה וקריאה בתורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – תפילת נשים ביהדות

כפי שנמנעה שותפותן של נשים בבית המדרש, כך נמנעה במרוצת הדורות שותפותן האקטיבית בבית הכנסת.[55] ראשית, נשים פטורות כאמור ממצוות עשה שהזמן גרמן, ולכן לכאורה הן פטורות מכל התפילות בבית הכנסת, שתלויות כולן בלוח השנה ובשעות היום. ברם המשנה דווקא חייבה את הנשים להתפלל: נָשִׁים וַעְבָדִים וּקְטנִּים פְּטוּרִין מִקְּרִיאַת שְׁמַע וּמִן הַתְּפִלִּין, וְחַיָּבִין בַּתְּפִלָּה וּבַמְּזוּזָה וּבְבִרְכַּת הַמָּזוֹן'[100]. נשים חייבו אפוא בתפילה, אך למרות החיוב העקרוני במשנה והחיובים החלקיים לאורך הדורות, פטורות הנשים מהתפילה הציבורית בבית הכנסת ומכל המערכת הטקסית הנלווית אליה[101]. המקורות התלמודיים אינם חד משמעיים בנושא זה[102][103]. כך למשל נכתב במסכת מגילה בתלמוד הבבלי כי בשל כבוד הציבור אישה איננה יכולה לעלות לתורה[104]: ”תנו רבנן: הכל עולין למניין שבעה ואפילו קטן ואפילו אישה, אבל אמרו חכמים: אישה לא תקרא בתורה מפני כבוד צבור.” לדעת החוקרים, הברייתא מעידה גם על השתתפותן הפעילה של הנשים בקריאת התורה בעת העתיקה, וגם על הפסקת הנוהג הזה וחסימת מעורבותן הפעילה של הנשים בבית הכנסת בתקופת התלמוד[105][106]. האמביוולנטיות שבתלמוד ניכרת גם בפסיקה הבתר-תלמודית, שבה הלכה ונוצרה מחלוקת ארוכה וסבוכה סביב ההבחנה המגדרית של המניין והעליות לתורה[107][108]. אבל בפועל, מתום תקופת התלמוד ואילך הדרת הנשים מן הריטואל בבית הכנסת נעשתה כה טבעית וכה מובנת מאליה, עד שהייתה לאחד מסימני ההיכר המובהקים של האורתודוקסיה[109]. מכיוון שכבר נשתגר שנשים פטורות מתפילה, אישה גם אינה יכולה לשמש כחזנית ולהוציא גברים ידי חובת תפילות שהיא עצמה הוגדרה כפטורה מהן. כמו כן, נשים וגברים אינם מצטרפים למניין הנדרש לזימון, אף על פי שכולם חייבים בברכת המזון. לפי שולחן ערוך כך נפסק על מנת למנוע קרבה של פריצות בין הגברים לנשים[110]. כמו כן, אף על פי שלא נפסקה הלכה על כך, ישנה דעה שאסור לנשים להניח תפילין. התוספות כותבים שהטעם לדעה זו הוא שתפילין מחייבים גוף נקי ונשים אינן "זריזות ליזהר" בניקיון גופן[111]. כך בספרות חז"ל מסופר על מיכל בת שאול שהניחה תפילין ולא מיחו בה חכמים, ניסוח ממנו משתמע שהמעשה לא היה ראוי[112]. דומה שבכל הקשור לתפילה, יותר משההלכה הדירה את הנשים, הדירה אותן הנורמה החברתית.

ברכות השחר בסידור פרטי מ-1471 מאת אברהם פריצול, שהוזמן על ידי אלמנה. הברכות מותאמות לאישה ובניסוח ייחודי: "שעשיתני אישה ולא איש" ועוד.

על הפטורים והאיסורים החברתיים הללו נוסף גם הנוסח שכבר הוזכר למעלה: בברכות השחר שבתפילת שחרית, הגבר מברך לאחר הברכות "ברוך שלא עשני גוי" ו"ברוך שלא עשני עבד", גם "ברוך שלא עשני אישה", בעוד האישה מברכת: "ברוך שלא עשני גויה", "ברוך שלא עשני שפחה" ו"ברוך שעשני כרצונו". הפרשנות המקובלת היא כי המצוות היתרות המוטלות על הגבר הן הסיבה לברכות אלו, כפי שמוסבר כבר בתוספתא במסכת ברכות, בה מובא המקור הקדום ביותר לברכה זו[113]. רבי יהודה מציע לראשונה את נוסח הברכות ומסביר: 'שלש ברכות צריך לברך בכל יום: 'ברוך שלא עשני גוי, ברוך שלא עשני אישה, [ברוך] שלא עשני בור. גוי – כל הגוים כאין נגדו, אישה – אין אישה חייבת במצות'.

אף על פי שבתחום התפילה התזוזה איטית יותר מאשר בתחום לימוד התורה, גם כאן ניכרים יוזמות חדשות ושיח ער סביב מקומן של נשים בבתי הכנסת האורתודוקסיים בישראל[114], כך לדוגמה בהקמת מניינים שוויוניים, כדוגמת שירה חדשה בירושלים.

נשים ובית הדין: מתן עדות ותפקידי דיינות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצבן של נשים בבית הדין דומה למצבן בבית הכנסת: במשך הדורות יכלו נשים להיכנס לבתי הדין כבעלות דין בלבד, כלומר כמי שנזקקות לשירותי בית הדין, אך לא כמי שמשתתפות בהליך המשפטי, לא כעדות ובוודאי לא כדיינות[115][116][117]. על פי ההלכה אישה איננה יכולה לתת עדות קבילה בבית דין רבני, בין בדיני ממונות ובין בדיני נפשות[118], מלבד במקרים מסוימים. האיסור על מתן העדות מופיע כבר בספרות התנאית ללא נימוק כלשהו[119][120], והאיסור על הדיינות משתלשל ממנו[121]. יש הטוענים כי הנימוק ההלכתי הרווח אינו תולה דבר זה בחוסר אמינותה של האישה, שהרי לגבי איסורי עריות, הנחשבים חמורים יותר, היא נאמנת[122].

מבין שלושת המוסדות המסורתיים של הקהילה היהודית - בית המדרש, בית הכנסת ובית הדין - הדרת הנשים מבית הדין היא הנוקשה ביותר[55]. עם זאת, נשים פועלות בבתי הדין כעורכות דין, ומאז שנות ה-90 גם כטוענות רבניות, שמסייעות ללקוחותיהם בכלל ולנשים בפרט בהגנה על זכויותיהם במקרי גירושין, גיור ועוד[123].

במדינת ישראל מערכת בתי הדין הרבניים היא אורתודוקסית ואף אישה לא נסמכה לדיינות. מאחר שהרבנים בוועדה למינוי דיינים הם בהכרח גברים, המחוקק ניסה לאזן זאת באמצעות קביעת חובת מינוי נשים מבין נציגי הציבור בוועדה.

נשים בתפקידי הנהגה פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שירת דבורה. דבורה הנביאה היא שופטת שהוזכרה בתנ"ך. ציור של גוסטב דורה

התקדים של דבורה הנביאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר שופטים מוצגת דבורה הנביאה כמנהיגת הדור, ובכך מוצג תקדים מקראי המעניק לגיטימציה למנהיגות נשית. הספרות הרבנית ראתה זאת כחיסרון. את הצגתה כשופטת פירשה בכמה אופנים. את הפסוק: "ויעלו אליה בני ישראל למשפט"[124], הסביר הטור בעקבות הרמב"ן, שדבורה שימשה כיועצת ולימדה את שופטי ישראל[125]. מאידך, הרמב"ן פירש שהייתה שופטת של ממש, אך במשמעות של יושבת בדין, על פי ההלכה שגם פסולים יכולים לדון במקרה שבעלי הדין הסכימו לכך שתדון אותם (תלמוד בבלי, מסכת שבועות, דף ל"ה, עמוד א'). ואכן כל הפוסקים הסכימו שאישה יכולה לדון כאשר בעלי הדין מסכימים לכך. התוספות בבבא קמא שם סובר שניתן ללמוד מהכלל שאישה כשרה לדון גם ללא הסכמה, אולם רק מעטים פסקו כמוהו: לפי הרב עוזיאל אישה יכולה לשמש כשופטת כאשר נבחרה על ידי הציבור, מדין "קבלוה עליהם"[126]. והרב חיים דוד הלוי פסק בדעת מיעוט, על פי התוספות, שאישה יכולה לשפוט.

בתפקידים פוליטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדרת נשים מתפקידי שררה בכלל, לאו דווקא תפקידים הקשורים למערכת הדתית, היא תוצאה הגיונית ומתבקשת בעקבות ההדרה מתפקידים ציבוריים דתיים, כמו רבנות, הוראה, דיינות, פסיקה, חזנות, קריאה בתורה וכדומה: אם נשים מנועות מלשמש בתפקידים בעלי זיקה דתית, ואם נוכחותן במרחב הציבורי הכללי מוגבלת ולא רצויה, ברור מאליו שאין מקום לנשים גם בתפקידים ציבוריים כלליים.

ההדרה מפעילות ציבורית מבוססת על מדרש תנאי, שזה לשונו: '"שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא-אָחִיךָ הוּא" [דברים יז, טו] – מלך, ולא מלכה... "אִישׁ נָכְרִי" – מיכן אמרו האיש ממנים פרנס על הציבור ואין ממנים האישה פרנסת על הצבור'[127]

גולדה מאיר הייתה האישה הראשונה והיחידה שכיהנה כראש ממשלת ישראל

בקטע זה מהספרי (שלא נזכר בתלמוד), נקבע כי אישה איננה יכולה להתמנות למלוכה. הרמב"ם[128] פסק זאת להלכה וחידש שדין זה מתייחס לכל תפקיד הנהגתי שיש בו שררה ואחריות. דין זה לא נמצא בשום ספר הלכתי ידוע אחר ורוב הראשונים חלוקים על הרמב"ם בנקודה זו[דרוש מקור]. ספרי ההלכה המקובלים האחרים מציינים רק איסור על כהונה כדיינות. וראוי להזכיר כאן שוב את הרב עוזיאל שחלק על הרב אברהם יצחק הכהן קוק, ופסק בשנות השלושים של המאה הקודמת שההלכה האוסרת פעילות ציבורית לנשים היא "הלכה דחויה", ובימינו השתתפותן של נשים בבחירות מותרת הן כבוחרות, הן כנבחרות[129]. בעקבות הרב עוזיאל צעדו רבים.

כאשר התמנתה גולדה מאיר לראשות ממשלת ישראל, אמר ח"כ יצחק מאיר לוין, נציג אגודת ישראל בכנסת: "רבים בעולם, יהודים ולא יהודים, יביעו לבטח את תמהונם על כך שדווקא עכשיו מצאו לנכון להעמיד אישה בראש הממשלה. גם אינני משוכנע שזה ירתיע את הערבים". למרות זאת, לא נמנעו החרדים מלהשתתף בממשלתה של גולדה מאיר וקיבלו את מרותה בכל דבר ועניין.

המפלגות החרדיות מתנגדות גם כיום להצבת נשים מטעמן בכנסת בשל נימוקים הלכתיים וטעמי צניעות. בשנת 2012 הקימו מספר נשים חרדיות את קבוצת "לא נבחרות - לא בוחרות" שפועלת לשילוב נשים חרדיות כחברות כנסת[130]. הקבוצה הריצה בבחירות לכנסת ה-20, בשנת 2015, את מפלגת 'בזכותן', שקיבלה כ-1,800 קולות, מתוכם כ-400 מריכוזים חרדיים. בציבור הציוני-דתי מאפשרים לאישה לכהן כחברת הכנסת, ראש עירייה וכדומה[131], אם כי לא לתפקידי רבנות ודיינות.

אף שרבים מפוסקי דורנו סוברים שבעת הזאת שוב אין קושי הלכתי במינוי נשים לתפקידים ציבוריים[132], המציאות הישראלית מוכרת היטב: נשים הן עדיין מיעוט בדרגים הגבוהים בכל המערכות הציבוריות, ובוודאי במערכת הפוליטית[133][134]. במערכות דתיות לאומיות מספרן מצטמצם, ובמערכות החרדיות הן נעלמות כליל[135]. תמונה זו מעידה על כך שהדרת נשים מתפקידים ציבוריים בכירים אינה נובעת מכוח ההלכה בלבד, שכן היא רווחת גם במרחב הציבורי החילוני. עם זאת, במרחב החילוני יש מגמת שיפור מתמדת, המעידה על תהליך ממושך של היחלצות ממנגנוני ההדרה המסורתיים[136]. במרחב הדתי-הלאומי, ועוד יותר – במרחב החרדי, התהליך איטי הרבה יותר ונתקל בהתנגדות רוחנית מגובשת.

צניעות האישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – צניעות (יהדות)

ההתנגדות למנהיגות נשית מבוססת פעמים רבות על הנימוק של צניעות האישה.

אף שגברים ונשים כאחד נדרשים ללכת בצניעות ללא הדגשת הגוף והמיניות, ההלכה מקפידה יותר על גברים באיסורים הקשורים בראיית נשים (איסור הסתכלות בערווה) ובשמיעתן (קול באישה ערווה[137]), בשל הגירוי המיני והאיסורים העלולים להיגרם מכך. כך למשל מנסח זאת השולחן ערוך: 'צריך אדם להתרחק מהנשים מאד מאד... פגע אשה בשוק, אסור להלך אחריה, אלא רץ ומסלקה לצדדין או לאחריו... והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכוין ליהנות ממנה, כאִלו נסתכל בבית התורף [=ערווה] שלה. ואסור לשמוע קול ערוה או לראות שערה. והמתכוין לאחד מאלו הדברים, מכין אותו מכת מרדות[138]. מימושם של איסורים והמלצות אלו קשה מאוד במרחב שבו מצויות גם נשים, וכך מתבקש גם מהנשים צמצום של נוכחותן למינימום האפשרי והפרדתן מן הגברים ככל הניתן. צמצום זה נעשה אגב שימוש מדרשי נרחב בפסוק מתהלים: "כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה" (תהלים מה, יד). כך למשל כותב הרמב"ם: '...לפי שכל אשה יש לה לצאת ולילך לבית אביה לבקרו, ולבית האבל, ולבית המשתה לגמול חסד לרעותיה ולקרובותיה, כדי שיבואו הם לה, שאינה בבית הסוהר עד שלא תצא ולא תבוא. אבל גנאי הוא לאשה שתהיה יוצאה תמיד, פעם בחוץ, פעם ברחובות, ויש לבעל למנוע אשתו מזה, ולא יניחנה לצאת אלא כמו פעם אחת בחודש, או פעמים בחודש כפי הצורך, שאין יופי לאשה אלא לישב בזווית ביתה, שכך כתוב: כל כבודה בת מלך, פנימה'[139]. בכך נדחקים רגליהן, קולותיהן ונוכחותן של הנשים מן המרחב הציבורי כולו[140].

בנוסף, ההלכה מקפידה יותר על נשים בלבושן והנהגתן בפני גברים במטרה לשמור על צניעותן. היא עוסקת בהרחבה באופי בגדי הנשים הנחשבים צנועים ואוסרת שירת סולו או ריקוד של נשים בפני גברים. ישנן קבוצות בציבור החרדי שבהן מקובל כי אישה אינה מדברת בפני ציבור גברים. חז"ל פסקו שאישה לא תהיה מורה לילדים קטנים[141] כדי שלא תגיע למפגש עם אבותיהם של התלמידים באופן שעלול להוביל לפריצות. איסור זה חל אף על גבר, אך רק אם הוא רווק.

אולם רבנים והוגים דתיים כתבו, בעיקר על דברי הרמב"ם הכותב את דעתו על ההרגל הראוי לאישה אך גם בנוגע לגבר, כי בכל מה שאינו נתון לקביעה הלכתית מובהקת - הרי שהוא נתון לפי האופי התרבותי של הזמן והמקום הנוכחיים, ואין להלכה מטרה להדחיק את הנשים או למנוע מהן נוכחות[142][143]. אחרים הוסיפו להסביר את ההרגלים המוזכרים בהלכה והביטויים הקשים על נשים כעצות וכתוכחות של חז"ל מפני הרגלים מגונים, למשל הגמרא האומרת כי "אישה חמת מלא צואה, פיה מלא דם והכל מחזרים אחריה"[144] היא בעצם תוכחה נוקבת לגברים שרואים באישה מילוי צורך מיני ולא קשר זוגי, ועל כן חז"ל גינו זאת ואמרו שאם האישה נתפסת רק ככלי מיני, חומרי, בלבד, הרי שהחומר הזה אינו אלא "צואה ודם"[145].

זכות לקניין[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי התלמוד הבעל חייב לפרנס את אשתו, אך מאידך מחזיק ברכושה וקובע כיצד להשתמש בו. רכוש האישה מלפני נישואיה נותר שלה, ואילו הרווחים מהקרן של אותו רכוש שייכים לבעלה וכן משכורת האישה שייכת לבעלה. ביכולתה של האישה לוותר על הסדר זה ולא למסור לבעלה את משכורתה ומעשי ידיה, ובמקביל בעלה לא יהיה חייב לפרנס אותה ('איני ניזונת ואיני עושה').

כאמור בתקופת התנ"ך בנים בלבד היו יורשים את נחלת האב או את רכושו, אך במקרה שמת האב ללא בנים, כמקרה בנות צלפחד, הבנות היו יורשות את אביהן[52]. אישה אינה יורשת כלל את בעלה וילדיה. מתקנת חכמים, כאשר אב המשפחה נפטר, הבנות מקבלות מהירושה קצבת קיום עד לנישואיהן[146]. במקרה של בת רווקה מחויבים אחיה לספק את כל צרכיה מתוך העיזבון, עד לחתונתה, כולל נדוניה. החובה לדאוג לפרנסת הבנות ולצרכיהן קודמת לדאגה לפרנסת הבנים ולחלוקת הירושה בין הבנים. במקרה של ירושה קטנה, היא משמשת לפרנסת הבנות והבנים נאלצים לדאוג לעצמם, גם אם יצטרכו לקבץ נדבות.

בעת החדשה הונהג ביהדות אשכנז להקנות לבת מחצית מירושתו של בן זכר, באמצעות שטר חצי זכר, וכן שהבעל והאישה יתחייבו לנהל את רכושם באופן שוויוני[147].

בחלק מהקבוצות החרדיות, במיוחד הליטאית בישראל, לומדים הגברים שנים רבות בכולל ואינם עובדים, בעוד שנשותיהן, בעיקר בצעירותן, נושאות בעיקר עול פרנסת המשפחה. בציונות הדתית הנוהג נפוץ פחות.

זכות בחירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באופן היסטורי, וכמו בשאר התרבויות, לנשים לא הייתה זכות לבחור ולהיבחר לגופים ציבוריים ייצוגיים. בתקופת הדיונים על הקמת מוסדות היישוב היהודי בארץ ישראל לאחר הכיבוש הבריטי, התעוררה מחלוקת בשאלת זכות הבחירה לנשים, נושא שהיה במחלוקת באותה תקופה גם במדינות דמוקרטיות רבות - בבריטניה עצמה הוענקה הזכות לנשים בהדרגה בתקופה זו, בין 1918 ל-1928. האספה שהתקיימה ביולי הסכימה על פשרה, לפיה נשים יורשו לבחור אך לא להיבחר, אולם באספה נוספת שנערכה בדצמבר הוחלט על שוויון זכויות פוליטי לנשים ואף נבחרה אישה לוועד הזמני. מתנגדי ההחלטה איימו בהקמת מוסדות ייצוגיים נפרדים שהיו עשויים לזכות לתמיכת רוב היישוב היהודי. הבחירות עצמן נדחו שוב ושוב. ועידת המזרחי באמסטרדם החליטה להשתתף בבחירות, חרף התנגדות רבנים רבים. הבחירות הראשונות לאספת הנבחרים של כנסת ישראל היו בשנת 1920. באפריל הן נערכו בכל הארץ, אך בירושלים הן נדחו על רקע החשש מהחרמתן, והתקיימו במאי כשהן כוללות שני סוגי קלפיות, קלפי "כשרה" וקלפי רגילה. בקלפיות הכשרות הצביעו גברים בלבד וקולם נספר פעמיים - גם עבור הנשים. בבחירות אלו התמודדו נשים הן ברשימות נפרדות והן ברשימות מעורבות וזכו לראשונה לכוח פוליטי רשמי. ב-1926 התקיימו הבחירות לאספת הנבחרים השנייה על בסיס שוויון זכויות מלא, ובמושב הראשון של אספת הנבחרים החדשה הוכרז רשמית על שוויון זכויות לנשים בכל התחומים[148].

בפולמוס זה התבטאו רבנים רבים נגד מתן זכות בחירה לנשים, ובראשם הרב חיים עוזר גרודזנסקי והרב קוק. נימוקיו של הרב קוק הסתמכו על שיקולים הלכתיים, לאומיים ומוסריים. הוא גרס שהמסורת משקפת נורמה שלפיה יש למנוע עירוב בין נשים לגברים באספות ציבוריות, וכן שעשייה ציבורית נועדה לגברים בלבד. לאומית, הוא גרס שרוח האומה משתקפת בתנ"ך, שהציונות נסמכת עליו בתובעה זכות לחידוש חייה הלאומיים בארץ ישראל, וחידוש זכות בחירה לנשים יחזק את טענת מתנגדי הציונות שהיהדות התנתקה ממורשתה. מוסרית, הוא טען שהפוליטיקה 'רקובה' ועירוב נשים בה יעכב את מימוש האידיאל של חברה שבה יחסי אנוש תקינים[149][150][151]. בנו של הרב קוק, הרב צבי יהודה, ציין כי שני רבנים אלה ורוב האחרים לא השתמשו במילה "אסור" אלא ב"לא ראוי" וכדומה. לאחר מאבק ממושך, ואחרי שעמדתם לא התקבלה וניתנה זכות בחירה לנשים, גם הפוסקים שהתנגדו לנתינתה תמכו בכך שנשים יממשו אותה כמו הגברים[150].

לעומתם, הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל, שהיה נשיא תנועת המזרחי ובהמשך הרב הספרדי הראשי לארץ ישראל, והרב חיים הירשנזון צידדו לכתחילה בזכות בחירה לנשים, ואף בזכותן להיות נציגות נבחרות.[152] כך כתבו בהמשך רבנים דתיים לאומיים בולטים נוספים, כדוגמת הרב יעקב אריאל[153] והרב זלמן מלמד[154]. תומכי זכות הבחירה לנשים טענו כי בדמוקרטיה אין איסור שררה לנשים מפני שהציבור מקבל אותן בהסכמה ושחשש לפריצות אינו קיים בחברה מתוקנת[155].

שירות צבאי והשתתפות בלחימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיילת צה"ל

חז"ל פסקו שאישה לא תישא כלי נשק[156] ולא תשתתף במלחמה, מפני שאין דרכה בכך[157], אלא אם כן מדובר במלחמת מצווה[158]. המשנה קובעת שבמלחמת מצווה[159] יוצאים "חתן מחדרו וכלה מחופתה". רוב הפוסקים הבינו שכלות מסייעות באופן לוגיסטי, ויש שפירשו שיוצאות לקרב[160], אך ב"מלחמת רשות" מוסכם על כולם שאין לאישה לצאת למלחמה.

רוב הרבנים אוסרים על גיוס בנות לצה"ל על פי התפיסה המבוטאת במאמר חז"ל בתלמוד: "איש דרכו לכבוש ואין אישה דרכה לכבוש"[161]. כלי נשק מוגדרים בהלכה כלבוש גברי ואסור לאשה ללבוש לבוש גברי, כפי שלאיש אסור ללבוש לבוש נשי. לכך מתווספות בעיות הכרוכות בשירות עם גברים, כגון ייחוד, קלות ראש עם נשים, שיחות חיבה בין גברים לנשים ועוד.

מיעוט של רבנים מהציבור הדתי לאומי, כגון רבני בית הלל, מתיר לבנות ללכת לצבא[162]. הרב שלמה גורן התיר לנשים מסוימות להתגייס. בעשור השני של המאה ה-21 הוקם ארגון "אלומה", במטרה לעזור למתגייסות דתיות לעבור את השירות הצבאי תוך שמירת תורה ומצוות והוקמה מכינה קדם צבאית לבנות דתיות בשם צהלי. בכל אופן בציונות הדתית מופנות הבנות בעיקר לשירות לאומי. רבני הציבור החרדי אוסרים באופן גורף גם שירות לאומי.

היחס לאלימות נגד נשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלימות נגד נשים היא תופעה חברתית הכוללת אלימות פיזית, אלימות מילולית, התעללות נפשית, תקיפה מינית ועוד.

בתנ"ך אין מקרים של הכאת אישה בידי בעלה. עם זאת, בפרשת פילגש בגבעה גבר שחשש לחייו הציע להמון את פילגשו כקורבן חלופי. ההמון המתעלל נענש בחומרה. יפתח הגלעדי נדר להקריב את מי שיכנס הראשון בדלת ביתו ומי שנכנסה הראשונה הייתה ביתו היחידה ולפי מספר דעות הקריב אותה (או בודד אותה), חז"ל גינו את יפתח, ואמרו שהיה רשאי יפתח להתיר את נדרו משום שלא התכוון להקריב אדם כאשר נדר את נדר, ומתייחסים לפרשת בת יפתח כאל דוגמה לחוסר שיקול דעת. בתלמוד ובמקורות מאוחרים יותר תועדו מקרי אלימות פיזית כנגד נשים. מתועדים גם מקרים של רצח נשים בידי בעליהן[163].

לפי ההלכה, החובל באדם אחר, חייב לפצותו. דין זה חל גם על פגיעה בנשים. בספרות הרבנית יש גילויי סלידה מבעלים אלימים ובתקופות שונות תוקנו תקנות מיוחדות למניעת אלימות זו, הן בדיני משפחה, הן במישור המשפט הפלילי והן במישור האזרחי[163].

מעמד האישה בזרמים היהודיים בימינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אישה מתפללת בתפילה של נשות הכותל.

ביהדות האורתודוקסית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביהדות האורתודוקסית, בהמשך למקורות היהדות, מיועדים לאישה תפקידים שונים מתפקידיו של האיש. תפילות ואירועים נוספים מתקיימים בהפרדה מגדרית על מנת למנוע הסחת דעת וקלות ראש. האישה אינה חייבת בתפילה במניין, ונוכחות נשים בבתי הכנסת נמוכה יותר מזו של גברים. חוסר הסימטריה בין מקום הגברים למקום הנשים בתפילה מודגם בעזרת הנשים בבתי הכנסת.

בשלהי המאה העשרים החלה בישראל פעילות של פמיניזם דתי (בעיקר בקרב הציבור הדתי-לאומי) במטרה להביא לשינוי במעמד האישה ביהדות האורתודוקסית. את המאבק לשיפור מעמדה של האישה ביהדות מובילים כיום ארגונים העוסקים בהיבטים שונים של מעמד האישה בישראל ומאבק בהדרת נשים. הגדול והבולט שבהם הוא 'קולך'. ארגונים אלה עוסקים בעיקר בטיפול בסרבות גט[164][165][166], בתלמוד תורה לנשים במדרשות תורניות לנשים[167] ובמסגרות אחרות. הם עוסקים גם בהצמחת טוענות רבניות[168] ופוסקות (או יועצות) הלכה[169] ובניסיונות להכשיר נשים אורתודוקסיות לתפקידי רבנות. כמו כן מוקדשות לנושא כמה קבוצות פייסבוק[170][171].

ביהדות הקונסרבטיבית והרפורמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

במחצית השנייה של המאה ה-20 חל שינוי גדול במעמד האישה בקרב הזרמים הלא-אורתודוקסיים. ביהדות הקונסרבטיבית וביהדות הרפורמית נוטלות נשים חלק במגוון פעילויות שאסורות או אינן מקובלות בדרך-כלל ביהדות האורתודוקסית כמו: להיות חלק ממניין, לעלות לתורה, להתעטף בטלית ולהניח תפילין, להיות חזנית (שליחת ציבור) וקוראת בתורה (בעלת קורא). בארצות הברית הונהגה בקרב הרפורמים ישיבה מעורבת (או "משפחתית") בבית הכנסת כבר בשנות ה-50 של המאה ה-19, אם כי גם הקיצוניים ביותר מבין חברי הזרם בגרמניה שמרו על עזרת הנשים עד מלחמת העולם השנייה. התפתחות ההתייחסות השיוונית לנשים בהמשך ליוותה את התפתחות הפמיניזם בחברה הכללית.

נשים ראשונות הוסמכו לרבנות בשנות ה-70 של המאה ה-20. כיום נשים משמשות כרבות בכל הזרמים הלא-אורתודוקסיים, ובכלל זה הן משיאות זוגות, ובזרמים שבהם הדבר מקובל, פוסקות הלכה.

ביהדות הקראית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – מעמד האישה ביהדות הקראית

ביהדות הקראית, זרם המסתמך על המקרא בלבד, נשים נחשבו כשוות לגברים מבחינת הזכויות והחובות הדתיות, וחכמי הקראים הביעו יחס חיובי לנשים. אמנם ישנן מצוות בתורה שמיועדות רק לגברים ואחרות שמיועדות רק לנשים, אך בנוגע לכל שאר המצוות מעמדן שווה לגברים.

מובן שכל הנושאים הנוגעים ליחס השונה לנשים ולגברים במקרא תקפים עד ימינו ביהדות הקראית, משום שמקורם בפשט של התורה. הקראים חידשו בדורות האחרונים הלכה שלפיה בית דין יכול לתת גט במקום הבעל במקרים מסוימים של עגינות.

הקראים מחמירים בדיני טהרה, לנשים ולגברים כאחד, והטמאים אוכלים בשולחן נפרד וצריכים לשמור על בידול ולא להיכנס לבית הכנסת. עיקרון אחיד זה מקשה במיוחד על האישה, שמדי חודש יש לה טומאת נידה הנמשכת שבעה ימים.

האישה במחשבת זמננו[עריכת קוד מקור | עריכה]

התמונה שמצטברת מהסקירה למעלה על מעמד האישה ביהדות מתקופת המקרא, דרך חז"ל, ימי הביניים ולאורך דורות רבים, אופיינית לעולם כולו עד למאה האחרונה. האישה היהודייה, כמו נשים נוצריות, מוסלמיות ואחרות, נעדרה ממוקדי היצירה וההשפעה התרבותית. היא נעדרה לחלוטין מן היצירה, המשפט, הפסיקה וההנהגה הציבורית, וכן מכל מנגנוני השיח הציבורי וקבלת ההחלטות.[55]

התמונה הזאת משתנה בדורות האחרונים, ובייחוד בדור שלנו, ככל שהמציאות המודרנית והפוסט מודרנית הכלכלית והחברתית מאפשרת או כופה על כל הציבורים היהודיים בישראל (ובעולם המערבי כולו) התנהלות שונה במרחב הציבורי הכללי. בכל אחד מן התחומים שנמנו לעיל מתנהלת פעילות עיונית וציבורית ערה ובלתי פוסקת, התובעת את תיקון המצב[172]. אמנם התביעה לתיקונים והפעילות סביבם יוצרת גם גלי התנגדות ותופעות רבות של הקצנה וניסיון להחזיר את הגלגל לאחור, אך למעשה בכל אחד מן התחומים הללו כבר הושגו שינויים נקודתיים רבים, ההולכים ומכרסמים בתמונת ההדרה הכללית. השינויים הנקודתיים נחווים לא פעם כסחף בלתי פוסק המאיים על המשך קיומו של עולם התורה בפרט, ושל הקיום היהודי ההלכתי בכלל, ולא בכדי. בסופו של דבר, הם מתחברים למה שעלול להיות ניסיון גורף לקעקע את תמונת העולם המוצקה והקוהרנטית, כפי שהציעה אותה המסורת היהודית במשך מאות בשנים. ישעיהו לייבוביץ', גרס כי: "הנושא המכונה "האשה ביהדות" הוא עניין חיוני ליהדות היום, יותר מכל הבעיות המדיניות של העם ומדינתו. ההימנעות מטיפול רציני בו מסכנת את המשך קיומה של יהדות התורה והמצוות בעולמנו"[173]. ניצניו של השינוי כבר החלו להיראות, להישמע ולהיכתב בשנים האחרונות, ושלא כשינויים הנקודתיים, הם בוחנים את המבנה כולו ומציעים חלופה כוללת למערך שתואר במאמר זה. דוגמאות בולטות להגות תאולוגית פמיניסטית הן עבודותיה של פרופ' רחל אדלר[174] האמריקאית ובישראל פרופ' תמר רוס[175] והרב שג"ר יחד עם רבנים נוספים בישיבת שיח יצחק.

תמונת המצב המסורתית של האישה משתנה כעת גם על ידי תהליכים שכופה המציאות המודרנית, גם על ידי מאבקים נקודתיים לתיקון ולשינוי, וגם על ידי הגות חדשה המתמודדת עם הפמיניזם בכלים תאולוגיים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגות והלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמדות שמרניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמדות הפמיניזם הדתי וביקורת ההלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: מעמד האישה ביהדות
ויקיטקסט טקסט בוויקיטקסט: על מעמד האישה ביהדות
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מעמד האישה ביהדות

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יאיר זקוביץ, האישה בסיפורת המקראית- מיתווה.
  2. ^ 1 2 וילך מנוח אחרי אשתו – מקום האישה בחברה המקראית, באתר דעת
  3. ^ Carol Meyers (28 באוגוסט 2001), Women in Scripture: A Dictionary of Named and Unnamed Women in the Bible, the Apocryphal/Deuterocanonical Books, and the New Testament, Eerdmans Publishing Company, p. 38, ISBN 978-0-8028-4962-5 {{citation}}: (עזרה)
  4. ^ ”וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם חֲמָסִי עָלֶיךָ אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ יִשְׁפֹּט יְהׂוָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ:” (ספר בראשית, פרק ט"ז, פסוק ה')
    ”וַתֵּצֵא מִיכַל בַּת שָׁאוּל לִקְרַאת דָּוִד וַתֹּאמֶר מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים:” (ספר שמואל ב', פרק ו', פסוק כ')
  5. ^ בראשית פרק א, פסוקים כז-כח:, באתר וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם. וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל-חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ.
  6. ^ בראשית פרק ב, פסוקים ז-כד.
  7. ^ ספר בראשית, פרק ג', פסוק ט"ז
  8. ^ בראשית ה א.
  9. ^ שרה יפת, שמות נשים וענייני מגדר בספר דברי הימים, "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" - מחקרים בתקופת שיבת ציון ב, תשעז, עמ' 591-608.
  10. ^ אראל סגל הלוי, אשה זרה ונכריה בספר משלי.
  11. ^ רמב"ם, משנה תורה, הלכות אישות פרק כ"ד הלכה ט"ז, שו"ע אבן העזר סימן קט"ו
  12. ^ דברים פרק כד פסוק א.
  13. ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ב, עמוד א.
  14. ^ משנה, מסכת קידושין, פרק א, משנה א.
  15. ^ שמות כא י
  16. ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף מז עמוד ב
  17. ^ רמב"ם, משנה תורה, הלכות אישות, פרקים יא–יג
  18. ^ פרשנות רמב"ן על ספר שמות, פרק כ"א, פסוק ט'
  19. ^ משנה, מסכת כתובות, פרק ה, משנה ה.
  20. ^ שולחן ערוך, אבן העזר, פרק פ, סימנים ד-ה
  21. ^ שולחן ערוך, אבן העזר, פרק פ, סימן טו.
  22. ^ משנה תורה, הלכות אישות, פרק כ"א הלכה ז'
  23. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר נשים, הלכות אישות, פרק כ"א, הלכה י'
  24. ^ משנה תורה, הלכות אישות, פרק י"ב הלכה ו'
  25. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר נשים, הלכות אישות, פרק י"ב, הלכה ד'
  26. ^ רמב"ם, הלכות אישות, פרק יג, הלכה יא.
  27. ^ בבלי, מסכת נדרים, דף כ, עמודים א-ב.
  28. ^ רמב"ם יד החזקה - הלכות איסורי ביאה כ"א ט'.
  29. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר נשים, הלכות אישות, פרק ט"ו, הלכה י"ז
  30. ^ "ולא יהיו שניהם לא שיכורים, ולא עצלנין, ולא עצבנין; ולא אחד מהן. ולא תהיה ישנה; ולא יאנוס אותה, והיא אינה רוצה--אלא ברצון שניהם, ובשמחתן. יספר מעט וישחק עימה מעט, כדי שתתיישב נפשה"; משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות דעות, פרק ה', הלכה ד'
  31. ^ "וכן ציוו חכמים על האישה שתהיה צנועה בתוך ביתה, ולא תרבה בשחוק וקלות ראש בפני בעלה, ולא תתבע תשמיש המיטה בפיה, ולא תהיה מדברת בעסק זה; ולא תמנע מבעלה, כדי לצערו עד שיוסיף באהבתה, אלא נשמעת לו, בכל עת שירצה"; משנה תורה לרמב"ם, ספר נשים, הלכות אישות, פרק ט"ו, הלכה י"ח
  32. ^ "עונה האמורה בתורה--לכל איש ואיש כפי כוחו, וכפי מלאכתו." ... "יש לאישה לעכב על בעלה, שלא ייצא לסחורה אלא למקום קרוב, שלא ימנע מעונתה, ולא ייצא אלא ברשותה; וכן יש לה למונעו לצאת ממלאכה שעונתה קרובה, למלאכה שעונתה רחוקה" ... "אסור לאדם למנוע את אשתו עונתה; ואם מנע כדי לצערה - עבר בלא תעשה של תורה, שנאמר "שארה כסותה ועונתה, לא יגרע" (שמות, כ"א, י'). ואם חלה או תשש כוחו, ואינו יכול לבעול--ימתין שלושה חודשים, עד שיבריא: שאין לך עונה גדולה מזו. ואחר כך, או ייטול ממנה רשות, או יוציא וייתן כתובה." משנה תורה לרמב"ם, ספר נשים, הלכות אישות, פרק י"ד, הלכה א', משנה תורה לרמב"ם, ספר נשים, הלכות אישות, פרק ג', הלכה ט'
  33. ^ ספר דברים, פרק י"ז, פסוק י"ז.
  34. ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף מ"ד, עמוד א': "ד' – אין, טפי – לא"
  35. ^ ראה משנה יבמות, פרק ב, י.
  36. ^ שולחן ערוך, אבן העזר, סימן א', סעיפים ט'-י'.
  37. ^ 1 2 3 פרופ' רחל אליאור, מעמד האשה וההגמוניה הפטריארכלית - מהמקרא ועד דליה רביקוביץ, באתר של ד"ר לאה מזור: על מקרא, הוראה וחינוך
  38. ^ ספר במדבר, פרק ה', פסוק י"ב והלאה.
  39. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת סוטה, פרק א', הלכה ג', ותלמוד ירושלמי, מסכת סוטה, פרק ה', הלכה א'
  40. ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף קמ"א, עמוד א'
  41. ^ משנה, מסכת סוטה, פרק ט, משנה ט
  42. ^ ספר דברים, פרק כ"ב, פסוקים י"ג–כ"א
  43. ^ ספר ויקרא, פרק כ"א, פסוק ט'
  44. ^ ספר בראשית, פרק ל"ח, פסוק כ"ד
  45. ^ בית שמאי אומרים לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה דבר ערוה שנאמר "כי מצא בה ערות דבר" ובית הלל אומרים אפילו הקדיחה תבשילו (משנה, מסכת גיטין, פרק ט', משנה י').
  46. ^ נועה בנוש, הפער הבלתי נתפס בין סרבנית גט לסרבן גט, באתר ynet, 9 במרץ 2018
  47. ^ שמות פרק כא, פסוק ז.
  48. ^ שמות פרק כא, פסוק ט.
  49. ^ ניסן רובין, שמחת החיים : טקסי אירוסים ונישואים במקורות חז"ל, 2004, עמ' 49-72.
  50. ^ ספר במדבר, פרק ל', פסוקים ד'–י"ז
  51. ^ תלמוד בבלי, מסכת נדרים, פרק אחד עשר דפים עט-פב
  52. ^ 1 2 ספר במדבר, פרק כ"ז, פסוק ח'.
  53. ^ שולחן ערוך, יורה דעה, פרק רמח, סימן ד.
  54. ^ ספר ויקרא, פרק כ"ז, פסוקים א'–ח'
  55. ^ 1 2 3 4 ענת ישראלי, קצת אחרת : על מצבה של האישה בתרבות היהודית., בין נראות יתר לשקיפות, 2016, עמ' 391-415.
  56. ^ משנה, מסכת הוריות, פרק ג, משנה ז.
  57. ^ הרב אבינר, להציל את הגבר לפני האשה, באתר בחדרי חרדים
  58. ^ תוספתא, מסכת ברכות, פרק ו, הלכה כג.
  59. ^ גילי זיון, "שלא עשני אשה" ו"שעשני כרצונו": הצעה לברכה אחרת, מ' הלפרין וח' ספראי (עורכים), נשים בדיון הלכתי, 1998, עמ' ה-כה.
  60. ^ שלמה ריסקין, ברכת "שלא עשני אשה" – אפשרויות לשינוי, מ' שילה (עורכת), להיות אשה יהודייה א, 2001, עמ' 139-149
  61. ^ דליה מרקס, בעת אישן ואעירה – על תפילות שבין יום ובין לילה, 2010, עמ' 294-305
  62. ^ ספר אבודרהם, סדר תפילות החול, ברכות השחר, כט
  63. ^ משנה, מסכת קידושין, פרק א, משנה ז.
  64. ^ ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה, מצווה מג, מצווה מד, מצווה קסו.
  65. ^ ביטוי בולט לתפיסה זו מצוי באמרת חז"ל, "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה" (תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף פ"ז, עמוד א', ועוד), שלפיה גם אם הפטוּר מן המצווה מקיים אותה מרצונו, אין הוא מגיע למעלתו של מי שחייב בה ומקיים אותה.
  66. ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף לד, עמוד א.
  67. ^ השאלה האם, למרות הפטור, מותר לנשים לקיים מצוות עשה שהזמן גרמן אם הן חפצות בכך, או שהפטור הוא למעשה בבחינת איסור, הייתה שנויה במחלוקת עזה כבר בתלמוד (תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף צ"ו, עמוד א' ועוד) ולאורך הדורות (רש"י והתוספות על עירובין שם; רמב"ם, משנה תורה, הלכות ציצית ג, ט; שולחן ערוך, אורח חיים תקפט, ו – אלו הן דוגמאות בולטות בתוך ים הדיונים). על שורשי המחלוקת ראו במאמרה של יהודית האופטמן, 'קיום מרצון של מצוות עשה שהזמן גרמן על ידי נשים', דברי הקונגרס העולמי האחד עשר למדעי היהדות, ג/1 (1993), עמודים 161–168. בימינו שאלה זו היא סלע מחלוקת מרכזי בין הזרמים השונים ואף בתוך האורתודוקסיה. ראו סקירתה של חנה קהת, פמיניזם ויהדות – מהתנגשות להתחדשות, תל אביב 2008, עמודים 139-137.
  68. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ס"א, עמוד א'
  69. ^ ראו למשל דו פרצופין – הרהורים בדבר מעמד האישה וחינוך הבת(הקישור אינו פעיל, 23.8.2023), מאת הרב שי פירון. ובעין אי"ה פירש הראי"ה קוק, שהמחלוקת היא על היחס בין השכל לבין "הרגש המיוחד לאשה".
  70. ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ל"ה, עמוד א' ועוד
  71. ^ ילקוט שמעוני, תהלים פרק ס"ח, ואמרה דומה בגמרא, תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף י"א, עמוד ב': "דרש רב עוירא, בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים"
  72. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף י"ז, עמוד א'
  73. ^ תלמוד בבלי, מסכת נידה, דף מ"ה, עמוד ב'
  74. ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ס"ב, עמוד ב'
  75. ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ס"ג, עמוד ב'. וכן מסופר שם שאשתו של ר' חייא ציערה אותו רבות, ומלבד הבלגתו, הוא נהג בה כבוד יתר על המידה.
  76. ^ ממשנה תורה לרמב"ם, הלכות אישות, פרק טו, הלכה יט
  77. ^ פרק א משנה ה.
  78. ^ מסכת דרך ארץ רבה, פרק ראשון
  79. ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף כ', עמוד א'
  80. ^ פרק ב משנה ז
  81. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל"ג, עמוד ב'
  82. ^ כגון תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף ק', עמוד ב'; בראשית רבה מה, ה, ועוד.
  83. ^ "אמר רב נחמן: מנוח עם הארץ היה שנאמר (שופטים יג, יא) 'ויקם וילך מנוח אחרי אשתו'...אחרי דבריה ועצתה" (בבלי, ערובין יח ב)
  84. ^ "ואמר רב כל ההולך בעצת אשתו נופל בגיהנם" (תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף נ"ט, עמוד א')
  85. ^ בבלי, קידושין, דף לא, עמוד ב.
  86. ^ משנה, מסכת סוטה, פרק ג', משנה ד'
  87. ^ רבי אליעזר אומר "כל המלמד בתו תורה כאילו מלמדה תפלות", ובתלמוד הירושלמי רבי אליעזר מוסיף: "ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים"
  88. ^ ירושלמי, מסכת סוטה, פרק ג, הלכה ד.
  89. ^ בבלי, יומא, דף סו, עמוד ב.
  90. ^ חנה קהת, פמיניזם ויהדות – מהתנגשות להתחדשות, 2008, עמ' 102-105.
  91. ^ "שרוב הנשים אין דעתם מכוונת להתלמד אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן. אמרו חכמים כל המלמד את בתו תורה כאילו למדה תיפלות. במה דברים אמורים? בתורה שבעל פה אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחלה, ואם למדה אינו כמלמדה תיפלות". (רמב"ם, משנה תורה, הלכות תלמוד תורה, פרק א' הלכה י"ג). במחלוקת במשנה בסוטה, הרמב"ם אינו מקבל את דעתו של בן עזאי אלא דווקא את דעתו של רבי אליעזר. השולחן ערוך פסק כרמב"ם.
  92. ^ ”ואין עובד את ה' על דרך זו, אלא עמי הארץ והנשים והקטנים, שמחנכין אותן לעבוד מיראה, עד שתרבה דעתן ויעבדו מאהבה.” (משנה תורה, הלכות תשובה, י', ב')
  93. ^ אשה שלמדה תורה יש לה שכר, אבל אינו כשכר האיש, מפני שלא נצטותה וכל העושה דבר שאינו מצווה עליו לעשותו, אין שכרו כשכר המצווה שעשה אלא פחות ממנו, ואף על פי שיש לה שכר צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה, מפני שרוב הנשים אין דעתם מכוונת להתלמד, אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן. אמרו חכמים כל המלמד את בתו תורה כאילו למדה תפלות. במה דברים אמורים? בתורה שבעל פה, אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחלה, ואם למדה אינו כמלמדה תיפלות." משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות תלמוד תורה, פרק א', הלכה י"ג
  94. ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רמ"ו, סעיף ו'
  95. ^ כגון רבי יהודה החסיד, ספר חסידים, סימן שיג; הרמ"א, הגהות על שולחן ערוך (המפה), יורה דעה, רמו, ו, ועוד.
  96. ^ ראו סקירתו של הרב חיים נבון, "תלמוד תורה לנשים"ת תחומין כח (תשס"ח), 248-257.
  97. ^ ליקוטי הלכות, סוטה, כא
  98. ^ שלמה אשכנזי, שתי נשים ששימשו ראשי ישיבה, בתוך דור דור ומנהגיו, תל אביב: דון, תשל"ז, עמ' 204–205.
  99. ^ הרב שי פירון, ‏המשך – תלמוד תורה לנשים, באתר כיפה, 14 בינואר 2004
  100. ^ משנה, ברכות, פרק ג, משנה ג.
  101. ^ מחלוקת ארוכה התנהלה בין הפוסקים בדבר טיבם והיקפם של חיוב זה ושל תפילה זו. ראו בפירוט בסקירת הרב עמוס סמואל, 'על חובת נשים בתפילה', דרך אפרתה, ו (תשנ"ו), עמודים 146-139.
  102. ^ שמואל ספראי, האם היתה קיימת עזרת נשים בבית-הכנסת בתקופה העתיקה?, תרביץ לב, תשכ"ג, עמ' 329-338.
  103. ^ גלעד לרר, לשאלת מערך המינים בבית הכנסת בימי בית שני, המשנה והתלמוד, היֹה היָה, במה צעירה להיסטוריה 7, תש"ע, עמ' עמ' 27–57 .
  104. ^ תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף כ"ג, עמוד א', רמב"ם הלכות תפילה וברכת כהנים יב יז, "וכן בקריאת מגילה" ערוך השולחן אורח חיים תרפט
  105. ^ חנה ספראי ושמואל ספראי, הכל עולין למניין שבעה, תרביץ סו, תשנ"ז, עמ' 401-395.
  106. ^ חנה ספראי, מניין – מגדר ודמוקרטיה, רב גוני 3, 2003, עמ' 41-43
  107. ^ Aryeh A. Frimer and Dov I. Frimer, WOMEN'S PRAYER SERVICES, Tradition: A Journal of Orthodox Jewish Thought Vol. 33, No. 3, 1999, עמ' 110-114
  108. ^ Mendel Shapiro, ( 2010). Qeri'at ha-torah by women: a halakhic analysis., The Edah Journal 1:2, עמ' 2-52.
  109. ^ ראו, לדוגמה, את הסקירה על נשים בבית הכנסת באשכנז בימי הביניים אצל אברהם גרוסמן, חסידות ומורדות, ירושלים תשס"ג, עמ' 326-312.
  110. ^ שולחן ערוך אורח חיים סימן קצט סעיף ו, הטעם מובא במשנה ברורה.
  111. ^ "ונראה לפרש דטעמא למ"ד דלא הוי רשות משום דתפילין צריכין גוף נקי ונשים אין זריזות ליזהר" – תוספות עירובין צו א.
  112. ^ בבלי עירובין צו א. המקרה מובא כמקרה קצה. ובנוסף ישנם כמה מקורות כמו פסיקתא רבתי פכ"ב שסוברים כי חכמים מיחו.
  113. ^ מסכת ברכות, ו' כ"ג
  114. ^ ראו לדוגמה את שתי כתבותיה של פרופ' ורד נעם ב'מקור ראשון' ואת התגובות עליהן בגליונות הבאים: מעבר למחיצה הפנימית מתאריך 23.1.2013 ו'אין ממחין בידן' מתאריך 26.7.2013.
  115. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת יומא, פרק ו, הלכה א, דף לב עמוד א.
  116. ^ תוספות על בבלי, מסכת יבמות, דף מה, עמוד ב – ד"ה 'מי לא טבלה'
  117. ^ שולחן ערוך, חושן משפט, פרק ז, סימן ד.
  118. ^ בבלי, שבועות ל' ע"א, בבא קמא פ"ח ע"א.
  119. ^ משנה, מסכת ראש השנה, פרק א, משנה ח.
  120. ^ ספרי דברים, קצ, ג.
  121. ^ משנה, מסכת נידה, פרק ו, משנה ד.
  122. ^ ראו: עדות אישה, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"; גרשון הולצר, ‏עדות אישה במשפט העברי, באתר "דעת"; מדוע אישה פסולה לעדות, אתר כיפה
  123. ^ אליעזר חדד, "הִשוָוה הכתוב אישה לאיש": על מעמדן של נשים בבתי דין רבניים, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2013
  124. ^ ספר שופטים, פרק ד', פסוק ה'
  125. ^ חושן משפט סימן ז.
  126. ^ משפטי עוזיאל, חושן משפט סימן ה'.
  127. ^ ספרי דברים, קנז, מהדורת פינקלשטין, עמ' 209-208.
  128. ^ משנה תורה, הלכות מלכים, פרק א, הלכה ה.
  129. ^ שו"ת "פסקי עוזיאל בשאלות הזמן", סימן מד: "השתתפות האשה בבחירות למוסדות הצבור". וראו גם שם, סימן מג: "האישה במושב בית דין", והתלבטותו של הרב עוזיאל בדבר האיסור החל על הנשים לדון.
  130. ^ קובי נחשוני, חרדיות נגד חרדים: לא נבחרות - לא בוחרות, באתר ynet, 19 בדצמבר 2012
  131. ^ כאשר נשאל הרב אברהם שפירא לגבי התמודדותה של דניאלה וייס לראשות מועצה מקומית קדומים, פסק שיש לבחור במועמד המתאים ביותר לתפקיד (בשבע, כ"ט בתשרי ה'תשס"ח עמ' 11).
  132. ^ ראו בהרחבה אצת אריה אברהם פרימר, 'נשים בתפקידים ציבוריים בתקופה המודרנית', בתוך: א' ורהפטיג (עורך), אפיקי יהודה – ספר זיכרון להרב יהודה גרשוני זצ"ל, ירושלים תשס"ה, עמ' 254-330..
  133. ^ חנה הרצוג, בין כיכר הדשא ושביל החצץ – נשים, פוליטיקה והחברה האזרחית, תרבות דמוקרטית 10, 2006, עמ' 214-191.
  134. ^ דוח הוועדה לקידום נשים בשירות המדינה - יוני 2014
  135. ^ טובה כהן, מנהיגות דתית נשית: האורתודוקסיה המודרנית בישראל כמקרה-מבחן, תרבות דמוקרטית 10, 2006, עמ' 296-251.
  136. ^ עדו אבגר ואיתי פידלמן, נשים בכנסת - ריכוז נתונים לאחר הבחירות לכנסת ה-23, באתר הכנסת, ‏8.3.2020
  137. ^ ראו בהרחבה על השימוש המגמתי בציטוטים אלה אצל תמר רוס, תרומת הפמיניזם לדיון ההלכתי: קול באישה ערווה כמקרה מבחן, הלכה, מטה הלכה ופילוסופיה: עיון רב תחומי, בעריכת א' רוזנק, 2009, עמ' 64-35.
  138. ^ שולחן ערוך, אבן העזר, כא.
  139. ^ רמב"ם, הלכות אישות, יג, יא.
  140. ^ ישראל חופשית, הדרת נשים בישראל
  141. ^ "ולא תלמד אישה סופרים" (משנה, מסכת קידושין, פרק ד', משנה י"ג)
  142. ^ היחס של חז"ל לנשים באתר ישיבה
  143. ^ מעמד האישה בראי היהדות באתר כיפה
  144. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת דף קנב עמוד ב
  145. ^ האמונה שלה מתערערת בגלל יחס ההלכה לאישה באתר כיפה
  146. ^ חובות וזכויות בנישואין, אתר דעת
  147. ^ תנאי האירוסין והנישואין שנדפסו בספר נחלת שבעה. ראו: אבישלום וסטרייך, "יש דבר שיאמר ראה זה חדש הוא - כבר היה לעֹלמים", פורסם בצהר מא', תשע"ז
  148. ^ חגי בועז, "זכות הבחירה לנשים בתקופת היישוב"
  149. ^ פרופ' צבי זוהר, "האירו פני המזרח: הלכה והגות אצל חכמי ישראל במזרח התיכון", עמ' 239
  150. ^ 1 2 הרב דב ליאור, הצבעת נשים בבחירות, תשובה באתר "ישיבה".
  151. ^ הרב אליעזר מלמד, נשים בתפקידים ציבוריים, באתר ערוץ 7.
  152. ^ יחזקאל כהן, "המחלוקת בין הרבנים קוק ועוזיאל זצ"ל על מתן זכות בחירה לנשים", הגות ה', עמ' 83–95, ירושלים, התשמ"ג
    הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל: מפסקיו - לנשים זכות לבחור ולהיבחר, באתר משרד החינוך - האגף לתרבות תורנית
  153. ^ "האישה בעידן המודרני לאור ההלכה, מתוך "טללי אורות" יג', תשס"ז
  154. ^ תשובה באתר "ישיבה"
  155. ^ הרב פרופ' אריה אברהם פרימר, נשים בתפקידים ציבוריים בתקופה המודרנית
  156. ^ "לא יהיה כלי גבר על אישה.... ר' אליעזר בן יעקב אומר שלא תלבש אישה כלי זיין ותצא למלחמה" – ספרי פרשת תצא פסקה ט"ז, תלמוד בבלי מסכת נזיר נט א.
  157. ^ "וכבשוה אמר רחמנא איש דדרכו לכבש – אין, אישה דאין דרכה לכבש – לא (תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ל"ה, עמוד א')
  158. ^ משנה, מסכת סוטה, פרק ח', משנה ז', תוספתא מסכת סוטה ז', ט"ו, תלמוד ירושלמי, מסכת סוטה, פרק ח', הלכה י', תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף י', עמוד א', משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ז', הלכה ד'
  159. ^ מלחמת מצווה מוגדרת ברמב"ם: מלחמת שבעת עממים, מלחמת עמלק ועזרת ישראל מיד צר הבא עליהם. (משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ה', הלכה א').
  160. ^ ראו מלחמת מצווה
  161. ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ס"ה, עמוד ב'.
  162. ^ שירות משמעותי לנשים בשירות לאומי ובצה"ל – חוות דעת רבני בית הלל, באתר בית הלל
  163. ^ 1 2 ד"ר מרדכי פרישטיק, אלימות נגד נשים ביהדות, כתב העת "חברה ורווחה", משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים, 1990
  164. ^ מבוי סתום.
  165. ^ יד לאישה - סיוע לנשים עגונות ומסורבות גט, מסורבות גט, עגונות, גירושין, נישואין, חיוב גט, ביטול גט, בית הדין הרבני. (ארכיון)
  166. ^ מרכז צדק לנשים.
  167. ^ אתר המדרשות.
  168. ^ הכשרת טוענות רבניות.
  169. ^ יועצות הלכה - נשמת.
  170. ^ קבוצות פייסבוק - אני פמיניסטית דתיה וגם אין לי חוש הומור.
  171. ^ קבוצות פייסבוק - פמיניסטיות הלכתיות.
  172. ^ ראו למשל הדוגמאות בהערות 1–8 לעיל.
  173. ^ ישעיהו ליבוביץ - מעמדה של האשה - הלכה ומטא-הלכה.
  174. ^ ראו למשל: רחל אדלר, תרגום: רות בלום, פמיניזם יהודי: תאולוגיה ומוסר, ידיעות ספרים, 2008
  175. ^ תמר רוס, ארמון התורה ממעל לה – על אורתודוקסיה ופמיניזם, עם עובד, 2007
  176. ^ ביקורת: אורי פז, נשים ביהדות: לא מה שחשבתם, באתר "האייל הקורא"
  177. ^ ביקורת: ירון בן-נאה, ‏על נשים וחקר נשים, קתדרה 102, טבת תשס"ב, עמ' 197-191
מצוות ומנהגים יהודיים
ערכים כלליים הלכה • עשרת הדיברות • תרי"ג מצוות • שבע מצוות דרבנן • שבע מצוות בני נח • רשימות: מצוות הנהוגות בזמן הזה • מצוות שאינן נוהגות בזמן הזה נער בר מצווה
סדר היום נטילת ידיים • ציצית • תפילין • קריאת שמע • תפילה • תלמוד תורה • ברכת המזון
הלוח העברי קידוש החודש • עיבור השנה • שבת • ראש חודש • חגי ישראל ומועדיו • שמיטה • שנת היובל
מצוות שבין אדם לחברו ואהבת לרעך כמוך • צדקה • גמילות חסדים • לשון הרע • והדרת פני זקן • אונאת דברים • משפט עברי
מצוות התלויות בארץ מצוות יישוב ארץ ישראל • מתנות כהונה • מתנות עניים • איסור ערלה • שמיטה • שנת היובל
איסור והיתר כשרות • בשר בחלב • שחיטה • טרפה • איסור אכילת חלב • יין נסך • חמץ
תשמיש קדושה ותשמיש מצווה ספר תורה • תפילין • מזוזה • סידור • ציצית • שופר • לולב • מצה • כיפה
בית המקדש מצוות בניין בית המקדש • כהן • קורבן • עלייה לרגל • טומאה וטהרה • רשימת מצוות בית המקדש
משפחה ברית מילה (או הטפת דם ברית) • פדיון הבן • זבד הבת • בת מצווה • בר מצווה • חופה וקידושין • טהרת המשפחה • מעמד האישה ביהדות • צניעות • כיבוד אב ואם
מוות אבלות • אנינות • הלוויה • קריעה • קדיש • קבורה • סעודת הבראה • שבעה • יום השנה • אזכרה • נר נשמה • הזכרת נשמות • חברה קדישא

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=מעמד_האישה_ביהדות&oldid=38414398"