מעשה בחייט

"מעשה בחייט" הוא מחזה מאת פרידריך לוֹבֶּה (תחת הפסבדונים ההולנדי "י' דה פְרִיס", שעִמו הגיש את מחזותיו לתיאטרון "האהל"), שאף ביים אותו.

המחזה הוא קומדיה בת חמש תמונות, שמתרחשת בהולנד בימי כיבוש נפוליאון. מעשה בחייט, שמעז לחרף את שמו של נפוליאון בעת שכרותו ונידון על כך לשלושה שבועות מאסר, לאחר שהלשינו עליו התושבים. אולם, הוא שולח בסתר את שולייתו לבית הסוהר, לרצות את עונשו. תפנית מתרחשת כאשר מוציא השוליה את נשמתו בבית הכלא, והחייט נאלץ כעת להעמיד פני מת. כך, הוא נקלע למצבים מגוחכים, והוא נוכח בלוויה של עצמו, מודד את גודל מודעות האבל וצועד בביתו מצעד של אבל למשמע התזמורת אשר בלוויה. בהמשך מאמץ לעצמו זהות, שהוא אחיו התאום של עצמו, והוא נושא בשנית את אשתו.

המחזה הועלה בתיאטרון "האהל" בשנת 1947 בתרגום מגרמנית של לאה גולדברג. את עיצוב התפאורה ערך אריה ארוך ואת העיבוד המוזיקלי ארנסט גלזר. הוא תוכנן לעלות לראשונה בסוף יוני 1947,^[1] אך לבסוף התקיימה הצגת הבכורה ב-8 ביולי,^[2] בשלהי עונת ההצגות תש"ז. המחזה זכה להצלחה, ועל כן פתח את עונת תש"ח בתיאטרון.

צוות השחקנים כלל את מאיר מרגלית בתפקיד הראשי (החייט) וכן את שושנה פרלמוטר בתפקיד מַרִיטְיֶה, דבורה קסטלניץ בתפקיד דוֹרְטְיֶה, לאה דגנית בתפקיד יוּלה, יהודה גבאי בתפקיד מֶלֶר, דניאל פוגלסון בתפקיד וִילֶם, יוסף זרובבל בתפקיד בעל הפונדק, יהודית ברקאית בתפקיד אַנְטְיֶה, בן ציון זילברג ואברהם נחתומי. את תפקידי השחקנים מתארת מבקרת "דבר" רבקה דוידית (בחתימת "בת־לוי"): "מרגלית בתפקיד המרכזי כבש את לב הצופים. ש' פרלמוטר אשת-החיל הנבונה וד' קסטלנץ, בעלת המזימות, ל' דגנית — כזמרת רחוב זקנה ונחמדה, י' גבאי כסוחר הרווק, ד' פוגלסון — הצעיר רודף הנשים, י' ברקאית — המלצרית טובת הלב וכן ב״צ זילברג ונחתומי — כולם, כולם טובים, ואף למעלה מזה".^[3]

דוידית תיארה את המחזה כ"מהתלה חמודה, השופעת חן וצחוק למכביר". לצד הביקורת החיובית על הופעת השחקנים, חלקה לוי מחמאות לתפאורה "במתכונת הציור ההולנדי הישן" ולתלבושות. לצד זאת, ראתה ברקע ההיסטורי "הזדמנות לפסיכולוגיה של כובשים ומדוכאים", שלא נוצלה היטב:

"לדאבון לב, לא נדבקו היטב ה"טלאים" החדשים אל הטקסט הישן, ולא הספקנו "לטעום כמר" מאתמוספירת כיבוש הזרים... והחייט עצמו — לא הרגשנו בו גבורה יתירה ולא מרד מסוים, אלא דברי שכור, שאיננו אחראי למוצא־פיו. וכן לא חשנו שנאה מיוחדת אל הכובש ולא התרפסות מיוחדת מצד יתר התושבים, למרות עובדת ההלשנה. היחסים האלה שבין הכובש לאוכלוסייה לא הודגשו, והרי זו שגיאה בגוף המחזה."^[3]