מקס ברוד

מקס ברוד
Max Brod

מקס ברוד 1965
לידה	27 במאי 1884 פראג, ממלכת בוהמיה, כתר אוסטריה, חלק מאוסטרו-הונגריה
פטירה	20 בדצמבר 1968 (בגיל 84) תל אביב-יפו, ישראל
מדינה	ישראל, ציסלייטניה (ארצות אוסטריה)
מקום קבורה	בית הקברות טרומפלדור
אירועים משמעותיים	שריפת הספרים בגרמניה הנאצית (1933)
מקום לימודים	הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת קארל בפראג, בית הספר למשפטים של האוניברסיטה הגרמנית בפראג
שפות היצירה	צ'כית, גרמנית
זרם ספרותי	אקספרסיוניזם (ספרות)
תקופת הפעילות	מ-1906
בן או בת זוג	Elsa Brod
פרסים והוקרה	פרס ביאליק (1948) מדליית ויליבארד-פירקהיימר (1964) בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה
חתימה

לוחית זיכרון על ביתו של מקס ברוד ברח' הירדן 16 בתל אביב

מקס ברוד (ימין) עם במאי הבימה: ברוך צ'מרינסקי (מרכז) וצבי פרידלנד (שמאל), 2 באפריל 1942

שלט ארד המנציח את מקס ברוד בפראג

מקס ברוד עם פאול בן-חיים ואשתו הלה

מקס בְּרוֹד (נכתב גם: מכס ברוד; בגרמנית: Max Brod;‏ 27 במאי 1884 – 20 בדצמבר 1968) היה סופר, פובליציסט ומלחין ישראלי יליד בוהמיה (חלק מצ'כיה), אז חלק מאוסטרו-הונגריה, בעל תואר דוקטור למשפטים מטעם אוניברסיטת קארל בפראג, שיצר בשפה הגרמנית. היה ידידו הקרוב של פרנץ קפקא, ופרסם את כתביו של קפקא לאחר מותו. בשלושת העשורים האחרונים לחייו חי בישראל.

קורות חייו

שנים ראשונות

מקס ברוד נולד בפראג, ממלכת בוהמיה (צ'כיה) שהייתה אז נחלת כתר אוסטריה במסגרת אוסטרו-הונגריה (כיום בירת צ'כיה העצמאית) בשנת 1884, וגדל כיהודי דובר-גרמנית. בילדותו לקה בנכות קשה כתוצאה מעקמת בגבו. כתוצאה מכך הוכרח להסתובב בילדותו כלוא בכלוב ברזל ורק בגלל עקשנותה של אימו הצליח להשתקם ולהישאר בחיים. ברוד למד משפטים באוניברסיטת קארל בפראג. בשנת 1902 פגש את הסופר פרנץ קפקא, וקשר עמו קשרי ידידות. ברוד עבד כפקיד ממשלה זוטר, והיה למבקר תיאטרון. היה פעיל בתנועה הציונית מאז שנת 1912. זמן קצר לפני סיפוח צ'כוסלובקיה, במרץ 1939 הצליח להימלט מאימת הנאצים, עם פליקס ולטש ומשפחתו ברכבת האחרונה, ועלה לארץ ישראל.

פועלו בארץ ישראל

בארץ התגורר ברוד עד מותו בתל אביב והיה ליועץ דרמטי בתיאטרון "הבימה". עיבודו למחזה של ספרו של ירוסלב האשק "החייל האמיץ שווייק", בתרגומו של אביגדור המאירי ובכיכובו של מאיר מרגלית, הועלה על ידי תיאטרון "האהל" בשנת 1936, והיה לאחת ההצלחות הגדולות של תיאטרון זה. הוא הוצג כאלף חמש מאות פעמים במשך עשרות שנים.

יצירתו הספרותית

הרומנים ההיסטוריים הנודעים של ברוד "ראובני שר היהודים", "דרכו של טיכו ברהה אל האלוהים" ו"גליליי הכבול", המהווים יחדיו טרילוגיה היסטורית גדולה, שאותה כינה ברוד "המאבק על האמת", הופיעו בתרגום עברי.

בשנת 1948 זכה ברוד בפרס ביאליק לספרות יפה, בגין הערכים הגלומים בספרו "גליליי הכבול", החלק האחרון של הטרילוגיה שלו, שפורסם אותה שנה בתרגומו של דב שטוק; הייתה זו הפעם הראשונה שהפרס הוענק לסופר שאינו כותב בעברית. בטקס קבלת הפרס סיכם ברוד את זהותו במילות השונמית: "בתוך עמי אנכי יושבת". בשנת 1954 זכה בפרס אנגל לשם כבוד

הידידות עם קפקא

מקס ברוד ופרנץ קפקא היו ידידים קרובים במשך 22 שנים, עד מותו של קפקא בשנת 1924. קפקא, שהיה חולה שחפת וצפה את מותו, לא הותיר צוואה, אולם במגירת שולחן הכתיבה שלו מצא ברוד שני פתקים בכתב ידו של קפקא, שנכתבו בתקופות שונות. בפתקים הורה קפקא לברוד לאסוף את כתביו ולשרפם. ברוד, שהתמנה למנהל עיזבונו של קפקא, היה מודע לגדולתו של קפקא, ולכן נטל לעצמו את החירות והוציא לאור את כתבי קפקא לאחר מותו. הוא נימק את החלטתו בכך שכבר בעת שהביע קפקא בפניו בעל-פה את משאלתו האמורה הודיע לו ברוד כי אין בכוונתו לקיימה, וכן העובדה שקפקא עצמו פרסם מספר יצירות לאחר אותה הוראה שנתן בעל-פה לברוד, ומכך הסיק ברוד שקפקא לא התכוון כי יצירותיו יושמדו. בין היצירות היו שלושת הרומנים הגדולים "המשפט", "הטירה" ו"הנעדר" שזכו לתהילת עולם. כן פרסם ברוד את יומניו של קפקא וכתב ביוגרפיה אודותיו.

מקס ברוד נפטר בתל אביב בשנת 1968. הוא נקבר בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב. חרף עשרות שנותיו בישראל, המשיך לכתוב את כל יצירותיו, רשימותיו, ספריו ומכתביו - בלשון הגרמנית. ארכיונו שמור בספרייה הלאומית.

פועלו המוזיקלי

ברוד החל ללמוד נגינה בפסנתר בגיל שש אצל המלחין אדולף שרייבר. בגיל 16 החל להלחין. בין יצירותיו המוקדמות היו 19 שירים וכן יצירות מאת שיקספיר, גתה, שילר וכן מוזיקה למזמורי תהילים. כן כתב מוזיקה לכמה ממחזותיו.

עם עלייתו ארצה בשנת 1939, החל להלחין בסגנון שכינה "ים תיכוני", המבוסס על שימוש במקורות הקיימים ליצירת מוסיקה אמנותית ישראלית. בספרו על המוסיקה הישראלית, טבע מונח זה יחד עם אלכסנדר אוריה בוסקוביץ'. מושג חשוב זה הוא הנפוץ והמוכר ביותר לתיאור הסגנון המוסיקלי-אמנותי בישראל בשנות ה-40' וה-50' של המאה הקודמת.

ברוד כתב מחקרים על מוסיקה ישראלית מאז התפתחותה המוקדמת דרך המוסיקה של מנדלסון ומאהלר, שכותרתו Die Musik Isreals (1951), יחד עם חלק שני מאוחר יותר Werden und Entwicklung der Musik בישראל (צמיחה ופיתוח של מוסיקה בישראל). היה גם הביוגרף הראשון של לאוש יאנאצ'ק. שימש יועץ דרמה בתל אביב והיה מבקר מוסיקה, פעילות שהתחילה בפראג והמשיכה בישראל. מחקרו על גוסטב מאהלר, שכותרתו Beispiel einer Deutsch-Jüdischen Symbiose (דוגמא לסימביוזה גרמנית-יהודית) (1961), זכה לכבוד רב.

בישראל פנתה יצירתו המוסיקלית לשילוב של ירושות אמנותיות אירופאיות ומזרח תיכוניות. גם הוא, בדומה למלחינים ישראלים אחרים, תמך בשימוש במקורות הקיימים ליצירת מוסיקה אמנותית ישראלית. מאמצים אלה ניתן לשמוע ביצירות הפסנתר "סוויטת הים התיכון", אופ. 28, "המתים שלנו", אופ. 29, "היישוב" (סוויטת העם בארצם), אופ. 34, "שני ריקודים כפריים ישראליים" לפסנתר ותזמורת, אופ. 30 ועוד. "הרקוויאם העברי" לבריטון, פסנתר ותזמורת, אופ. 20, שנכתב לזכר אשתו של ברוד ושני השירים "מוות" ו "גן עדן" (1951, מתוזמרים בשנת 1952) נחשבים לקול האישי ביותר של ברוד.

מגלה גאונים

ברוד נחשב כבעל השפעה רבה בחוגי התרבות בצ'כיה ובארצות הדוברות גרמנית. הוא תרם תרומה מכרעת לפרסום "החייל האמיץ שווייק" מאת ירוסלב האשק בארצות אלה, כאשר השווה את המחבר לסרוונטס ורבלה בעיתונות הגרמנית.

בתחום המוסיקלי, תרגם ברוד את האופרה "ינופה" מאת לאוש יאנאצ'ק לגרמנית ושכנע את הוצאת אוניברסל היוקרתית להוציא לאור את האופרה וזו זכתה להצלחה גדולה. כן תרם להצלחתה של האופרה "שוונדה" מאת יארומיר ויינברגר (Jaromír Weinberger), גם כאן באמצעות הוצאת אוניברסל.

עיזבונו

מקס ברוד הוריש את עיזבונו הספרותי למזכירתו, אסתר אליזה הופה. בצוואתו, הוא הפריד בין הזכויות החומריות (כגון תמלוגים), לבין המסמכים עצמם, והורה כי כתבי-היד, המכתבים, וכל המסמכים והתעודות שבעזבונו ימסרו לספריית האוניברסיטה העברית בירושלים, או לספריה העירונית בתל אביב, או לארכיון ציבורי אחר בארץ או בחו"ל. העזבון כלל חומרים הקשורים לקפקא, כולל כתב היד המקורי של "המשפט". גב' הופה לא מילאה אחר הצוואה, ומכרה את כתב היד של קפקא ומסמכים נוספים בחו"ל. לאחר מותה של גב' הופה בשנת 2007, נודע באופן מקרי למאיר הלר, עורך הדין של הספרייה הלאומית כי בנותיה של הופה מבקשות לאשר את צוואתה, שבה קבעה כי עזבונו הספרותי של ברוד יעבור לבנותיה, בניגוד לצוואת מקס ברוד, וכי בית המשפט עומד לדון בכך. לדיון התפרץ עורך הדין ודרש לעצור את אישור הצוואה של גב' הופה ותבע את ההוצאה לפועל של הסדר יורש אחר יורש, בהתאם לצוואת מקס ברוד שלפיו הספרייה הלאומית הנה יורשת העזבון. באוקטובר 2012, קיבל בית המשפט את התביעה, קבע כי הספרייה הלאומית היא יורשת עזבונו הספרותי של מקס ברוד. כמו כן דחה בית המשפט את טענת בנותיה של גב' הופה, לפיהן מקס ברוד בחייו נתן במתנה את כתבי קפקא לגב' הופה, וקבע כי גם כתבי קפקא שהיו בבעלות ברוד הם חלק מעזבונו. בית המשפט הורה למנהל עזבון ברוד לרשום את העזבון הספרותי כהקדש, וכי בהתאם לצוואת המנוח, מנהל העזבון ימנה את הספרייה הלאומית כנאמן ההקדש וכי העזבון הספרותי של מקס ברוד כולל כתבי קפקא שהיו בבעלותו, יעבור לידיה. ערעור על פסק הדין נדחה על ידי בית המשפט העליון.

ספריו בתרגום עברי

• ראובני שר היהודים, רומן, תרגם מגרמנית יצחק למדן, ספרית שטיבל, הוצאת ספרים, תרפ"ט, 1925 .,
• הנערה הצ'כית, סיפור, תרגם גרשון חנוך, מסדה, תל אביב, תש'ה 1945.
• הנחבא אל הכלים, רומאן, תרגם נחמיה רבן, עם עובד, תל אביב, תשי'ד 1954.
• פרנץ קפקא - ביוגרפיה, הוצאת עם עובד, 1972.
• דרכו של טיכו ברהי אל האלוהים, הוצאת שטיבל, 1936.
• גליליי הכבול, הוצאת עם עובד, 1948.
• ראובני שר היהודים; תורגם מגרמנית בידי ח' איזק; תל אביב: עם עובד, 1969. המחזה, בתרגומו של מנחם זלמן וולפובסקי, הוצג בהבימה, בשנת 1940.
• אחות קטנה, רומן, תרגם מכתב-יד מאיר גנים (גרטנר), דביר, 1955.
• בטרם מבול, רומן מימי הנעורים, מסה על המחבר פ' ולטש, תרגם מכתבי-יד דב שטוק (סדן), העיטורים - ל’ שורין, עם עובד, 1947.
• הרפתקה ביפן, רומן, תרגם מגרמנית אביגדור המאירי, מוסד ביאליק, 1943.
• אל החוף, ל"ב ציורים / מאת אריה אלואיל, עם דברי-לואי מאת מכס ברוד, ופרקי ספרות ערוכים בידי א. רוזנצויג, יבנה, תל אביב, תש'ד 1944.
• הרפתקה של נפוליאון, סיפור, עברית - דב שטוק (דב סדן), הוצאת גזית, תל אביב, ת'ש 1940.
• חיי מריבה, תרגם מגרמנית י’ סלעי, עריכה לשונית - שמשון מלצר, דברי מבוא - חיים יחיל, ירושלים תשכ'ז 1967.
• חנה רובינא, רישומים - אבא פניכל, הקדמה - מכס ברוד, מסדה, רמת גן, 1967.

ספרי קפקא שערך בעברית

• יומנים, מאת פרנץ קאפקא, בעריכת מאכס ברוד, שוקן, 1979.
• הטירה, פראנץ קאפקא, מומחז על ידי מאכס ברוד, תרגם א"ד שפיר, שוקן, 1955.
• פראנץ קאפקא, ביוגרפיה, תורגם מגרמנית בידי עדנה קורנפלד, עם עובד, 1972.

מחזות שכתב, עיבד ותרגם

• הטירה, על פי קפקא, עיבוד מכס ברוד. עברית אברהם הוס, במאי יוסי יזרעאלי, הוצג בהבימה, פברואר 1976.
• החייל האמיץ שוויק, עיבוד מכס ברוד, תרגום אביגדור המאירי.
• הגדה של פסח, אורטוריה, מוזיקה פאול דסאו, הליברית מאת מכס ברוד.
• ראובני שר היהודים, גרמנית, המחזה, בתרגומו של מ"ז וולפובסקי, הוצג בהבימה, בשנת 1940.
• שאול מלך ישראל, מחזה תוגה בחמש מערכות, מאת מכס ברוד וש' שלום, ירושלים, תש"ד 1944.

לקריאה נוספת

• נורית פגי, משינוי אידאי לשינוי פואטי, אתיקה פוליטיקה ופואטיקה ביצירות הפרוזה של מקס ברוד. זהו ספר המחקר העברי הראשון העוסק ביצירתו של מקס ברוד. 2013.
• פליקס ולטש, 'דרכו של מאקס ברוד', מאסף דברי ספרות ג (תשכ"ב), 214–224.
• יוסף סלעי, מאכס ברוד: עיונים במשנתו, תל אביב: עם עובד, (תשל"ב 1972.
• מרגריטה פזי, 'דרכו של מקס ברוד אל האמת', הארץ (22 בדצמבר 1978), 23.
• אלעזר בניועץ, 'מאכס ברוד: רשימות ביו-ביבליוגרפיות', האומה יא (תשל"ד 1974), 96–102.
• אב"א אחימאיר, 'מכס ברוד: ציוני מדיני', בתוך: עין הקורא: כתבים נבחרים, כרך ו, עמ' 66–63.
• צ. כרמל, 'משנתו הציונית וההומאניסטית של מאכס ברוד', הדאר נ (תשל"א 1971), 103.
• מקס ברוד, 'מכתבים לש. שלום ולמ. גורלי', תצליל ה (תש"ל 1970), 100–104.
• מקס ברוד, 'שלושה מכתבים לש. שלום', מאזנים כח (תשכ"ט 1969), 101–100. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
• יצחק רובין, האיש שלא שרף את קפקא, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2019.
• בנימין באלינט, המשפט האחרון של קפקא, פרשת ירושה ספרותית, הוצאת מאגנס, 2024.

• Hugo Gold (Hrsg.), Max Brod: ein Gedenkbuch, 1884-1968, Tel-Aviv: Olamenu, 1969.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מקס ברוד בוויקישיתוף

• מקס ברוד, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• מקס ברוד, באתר קומפוניסטן דר גגנווארט
• מקס ברוד, באתר MusicBrainz (באנגלית)
• מקס ברוד, באתר Discogs (באנגלית)
• מקס ברוד, דף שער בספרייה הלאומית
• מקס ברוד, בארכיון הבימה
• מקס ברוד, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• מידע על מקס ברוד בקטלוג הספרייה הלאומית
• רשימת הפרסומים של מקס ברוד, בקטלוג הספרייה הלאומית
• ש. שלום, מכס ברוד - בן ששים, דבר, 5 במאי 1944
• א. פויארשטין, רבע שעה עם מכס ברוד, דבר, 21 במרץ 1947
• מ. גורלי, רשימות מוסיקליות: מכס ברוד כקומפוזיטור, דבר, 28 במרץ 1952
• י. שריק, פגישה עם מכס ברוד: במלאות לו שבעים שנה, מעריב, 28 במאי 1954
• א. קישון, מכס ברוד בן שבעים, או: כך צריך לחגוג, מעריב, 31 במאי 1954
• מ. אחי-יוסף, הסופר שאינו יודע כמה ספרים כתב: שיחה עם מכס ברוד – ליובל השבעים, דבר, 25 ביוני 1954
• בן-ציון צאנגן, שיחה עם מאכס ברוד: (ליובל השבעים), על המשמר, 9 ביולי 1954, המשך
• ש., מכס ברוד בן שבעים וחמש, דבר, 5 ביוני 1959
• שני מכתבי נעורים של מכס ברוד (המכתבים נכתבו לש. ה. ברגמן ונמסרו על ידו למוסף), דבר, 5 ביוני 1959, המשך
• ד. ל., מעט לעט: מכס ברוד, מעריב, 30 באפריל 1964
• ש. שלום, "יוהנס ריכלין" למכס ברוד, דבר, 26 בנובמבר 1965(על המונוגרפיה של ברוד על יוהנס רויכלין)
• ד. ל., המומר וה"גוי", מעריב, 10 בדצמבר 1965 (על רויכלין)
• ש. שלום, ספרים: "הבלתי ניתן ליהרס" למכס ברוד, דבר, 21 ביוני 1968
• ש. שלום, ד"ר מכס ברוד, דבר, 22 בדצמבר 1968 עם מותו)
• מכס ברוד הובא למנוחות, מעריב, 24 בדצמבר 1968
• מכתבי מכס ברוד לש. שלום (ליום הולדתו ה-85 של מאכס ברוד ז"ל), דבר, 30 במאי 1969
• מאכס ברוד כאיש מלחמה, מעריב, 25 ביולי 1969
• ש. שלום, מכס ברוד (שנה למותו), דבר, 28 בנובמבר 1969
• ג. קרסל, ספר־יובל שנהפך לספר־זכרון: עולמו של מאכס ברוד, מעריב, 12 בדצמבר 1969
• ש. שלום, לזכרו של מקס ברוד, דבר, 4 ביוני 1971
• שלום בן-חורין, נאמנות למאכס ברוד, מעריב, 25 במאי 1984
• עוזי דורנאי: היינריך פון קלייסט - חייו ויצירתו, מאת מכס ברוד
• עופר אדרת, פרשת העיזבון האבוד של מקס ברוד
• עופר אדרת, מכתב נשכח של מקס ברוד, באתר הארץ, 29 בספטמבר 2008
• עופר אדרת, עכבר העיר אונליין, בצלו של קפקא, באתר הארץ, 7 באוגוסט 2008
• עופר אדרת, עכבר העיר אונליין, בעקבות האישה של הדוד מקס, באתר הארץ, 7 באוגוסט 2008
• עופר אדרת, עכבר העיר אונליין, פורנו במקום קפקא, באתר הארץ, 7 באוגוסט 2008
• עופר אדרת, עכבר העיר אונליין, מי זרק את הכרטיסיות של ברוד?, באתר הארץ, 18 בספטמבר 2008
• עופר אדרת, עכבר העיר אונליין, מקסים וחולה ועקום, באתר הארץ, 18 בספטמבר 2008
• עופר אדרת, התחקיר המלא על העיזבון של ברוד, באתר הארץ, 10 בספטמבר 2009
• עופר אדרת, עכבר העיר אונליין, המפתחות לכספות של קפקא, באתר הארץ, 4 בנובמבר 2009
• נורית פגי, של מי הירושה הזו: המאבק על העזבונות של מקס ברוד ופרנץ קפקא, מגזין ארץ אחרת, גיליון מס' 55, פברואר-מרץ 2010
• אביבה קרינסקי, מחשבות על החייל והמונדיאל, באתר הארץ, 2 ביולי 2014
• סטפן ליט, המסע בעקבות עזבונו של מקס ברוד, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, נובמבר 2018
• המשטרה הגרמנית העבירה לספרייה הלאומית כתבי יד מאת ברוד, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, מאי 2019
• מקס ברוד – כתבות ומאמרים בבלוג הספרייה הלאומית
• כתבי מקס ברוד בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
• מקס ברוד, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

מפרי עטו:

• מאמרו של מקס ברוד על התיאטרון ב"במה עברית"
• הבחינה, דואר היום, 30 בינואר 1936
• שני שירים: לילה; ידעתי (תרגם מכ"י ש. שלום), דבר, 8 במאי 1942
• מקבת בתמורות העתים, דבר, 21 במאי 1954
• פנקס קטן: סופרים נגד שגעון־המונים (עם הצגת "ציד המכשפות" לארתור מילר ב"הבימה"), דבר, 25 ביוני 1954
• פנקס קטן: קוריוזים מעולם הספרים, דבר, 30 ביולי 1954
• כתבי יד לא ידועים של מקס ברוד נתגלו במחלקת המוזיקה באתר הספרייה הלאומית

הערות שוליים

הקודם: אורי צבי גרינברג

פרס ביאליק 1948

הבא: דוד שמעוני