מרור
 | |
| "מרור זה שאנו אוכלין - על שום מה?" | |
| מקרא | ספר שמות, פרק י"ב, פסוק ח' |
|---|---|
| משנה | מסכת פסחים, פרק ב', משניות ה'-ו'; פרק י', משניות ג'-ה' |
| משנה תורה | ספר קרבנות, הלכות קרבן פסח, פרק ח' |
| שולחן ערוך | אורח חיים, סימן תע"ג, סימן תע"ה |
| ספרי מניין המצוות |
ספר המצוות, עשה נ"ו, עשה נ"ח ספר החינוך, מצווה ו', מצווה שפ"א |
מרור הוא ירק מר הנאכל בליל הסדר, הלילה הראשון של חג הפסח. ישנה מצוות עשה מהתורה לאכול את בשר הפסח על מצות ומרורים, אך בהיעדר קורבן פסח אכילת מרור היא מצווה דרבנן. המרור נאכל לזכר שעבוד בני ישראל במצרים ומרירות חייהם. הוא אחד ממרכיביה של קערת ליל הסדר.
מקור המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מקור מצוות אכילת המרור הוא בפסוק: ”וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ” (ספר שמות, פרק י"ב, פסוק ח'). פסוק זה מדבר על אכילת המרור יחד עם קרבן פסח. לאחר שנחרב בית המקדש ונפסקה הקרבת קרבן פסח, תקנו חכמים להמשיך לאכול מרור כזכר למקדש.
סוג המרור[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מרורים
מרורים הוא המונח המקראי למיני הירקות בציווי לאכול בליל הסדר בחג הפסח. במשנה (מסכת פסחים, פרק ב', משנה ו') ציינו חמישה מיני ירקות הכלולים בקטגוריה של "מרור": חזרת, עולשים, תמכא, חרחבינא ומרור. ה'חזרת' של המשנה היא החסה[1], אך יש אומרים שהכוונה לחסת הבר דוגמת חסת המצפן (Lactuca serriola), שהיא מרה יותר מהחסה המתורבתת. את ה"תמכא" יש שזיהו עם מה שכיום קוראים בעברית "חזרת", שורש חריף של הצמח חזרת הגינה.
השומרונים נוהגים להשתמש במרור הגינות[2].
חשיבות זיהוי מיני המרור בימינו אינה מצטמצמת לגבולות המחקר הלמדני והאקדמי, אלא עשויה להיות לו גם השלכה מעשית. מי שייבחר את סוג המרור לפי שיטת הפסיקה המקובלת עליו, מטעמי זמינות ואפילו מטעמי בריאות או כשרות יכול להעדיף מין מרור אחד על משנהו.
אופן האכילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
כאשר בית המקדש היה קיים, הייתה המצווה לאכול את המרור יחד עם המצה וקורבן הפסח, כמו שכתוב בתורה: "ואכלו את הבשר בלילה הזה, צלי אש ומצות על מרורים יאכלהו" (שמות יב, ח). אלא שנחלקו התנאים כיצד מתקיימות המצוות. דעת הלל הזקן שהפסוק כפשוטו וקיום המצוות הוא לאכול את שלושתם יחד, ועל כן היה הלל כורך מצה ומרור ביחד עם קורבן פסח - ואוכלם יחד. לעומת זאת דעת חכמים היא שיש לאכול כל אחד בנפרד, ואדרבה במידה ויאכל הכל יחד יהיו טעמים של אלו מבטלים את אלו ולא יצא ידי חובה כלל, ולדעתם ביאור הפסוק הוא שקיום מצוות מצה ומרור הוא בזמן קיום מצוות קרבן פסח.
לאחר חורבן בית המקדש, היות שאין קורבן פסח ממילא אכילת המרור אינה מצווה מן התורה, אלא מדברי חכמים, כזכר למרור שהיה נאכל עם הפסח.
המרור נאכל גם עם פסח שני, שהתקיים בי"ד באייר למי שלא יכול היה לעשות את הפסח במועדו.
כורך[עריכת קוד מקור | עריכה]
כיום נוהגים לאכול פעמיים מרור. פעם אחת מרור לבדו, טבול בחרוסת, ופעם שנייה כורכים מצה ומרור טבול בחרוסת ביחד ("כורך"). הסיבה לדבר היא לצאת ידי חובה גם לפי דעת הלל הזקן. שלדעתו, כאמור, על מנת לצאת ידי חובה יש לכרוך הכל יחד. אלא שגם הלל מודה שבזמן שאין קרבן פסח אי אפשר לצאת ידי חובת אכילת מצה ביחד עם המרור היות שכיום המרור אינו מצווה מהתורה ועל כן טעמו מבטל את טעם המצה. על כן יש לאכול תחילה מצה לבדה - לקיים אכילת מצה (מהתורה), ולאחר מכן מרור עם מצה - לקיים אכילת מרור (מדרבנן).
חלקים בעדות המזרח נוהגים להשתמש במצות רכות, כך שהכריכה נוחה ופשוטה יותר מאשר במצות קשות ופריכות.
כמות המרור שיש לאכול[עריכת קוד מקור | עריכה]
יש לאכול מן המרור כזית (שיעור של זית בינוני - כיום ישנה מחלוקת בדבר הגודל הנצרך בימינו, מגודל של זית בימינו (כ-3 עד 7 סמ"ק), דרך 27 סמ"ק ועד 50 סמ"ק), גם במצוות המרור וגם ב"כורך".
טיבול בחרוסת[עריכת קוד מקור | עריכה]
על פי התלמוד (פסחים קטו, ב), הטיבול בחרוסת הכרחי כאשר אוכלים חסה, כדי להסיר ממנה את ה"קפא" (שיש שפירשו שהיא סוג של תולעת, או רעל כלשהו, או אפילו רוח רעה). להלכה, נוהגים כיום לטבול בכל מקרה את המרור בחרוסת, זכר לשיעבוד במצרים. עם זאת, יש לנער את החרוסת לאחר הטיבול ולא לאוכלו עם מנה גדושה של חרוסת, כדי שיישאר טעמו המר של המרור.
הברכה על אכילת המרור[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפני אכילת המרור יש לברך "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על אכילת מרור". בזמן שבית המקדש היה קיים, היה כורך את המצה והמרור ומברך עליהם ביחד "על אכילת מצה ומרור" (לפי גרסת הרמב"ם: ומרורים).
מנהג אי-אכילת מרור בערב פסח[עריכת קוד מקור | עריכה]
בספרי הראשונים מוזכר מנהג שלא לאכול מרור בערב פסח, בדומה למנהג שלא לאכול מצה ביום זה. ואולם, רבי יוסף קארו בספרו בית יוסף כתב שאין טעם למנהג זה[3].
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הרב ישראל דנדרוביץ, מרור זה שאנו אוכלים - במחשבת החידושי הרי"ם והשפת אמת, בתוך: קובץ היכל הבעש"ט, גיליון כו - ניסן תשס"ט, עמודים מו - סו.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אכילת מרור - מיקרופדיה תלמודית באתר ויקישיבה
- זהר עמר, חמשת מיני מרור על פי שיטת הרמב"ם, המעין ניסן תשס"ח
- מידע על מרור בקטלוג הספרייה הלאומית
- הערך "מרור", באתר ויקישיבה
- זהר עמר, מְרֹרִים: חמשת מיני המרור שאדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח, נווה צוף, התשס"ח
- מרור - מה עושים (אורכב 21.04.2011 בארכיון Wayback Machine), המדריך ל'ליל הסדר', BeitChabad.com.
- יעקב צ. מאיר, סם מוות בצלחת - כל מה שרציתם לדעת על מרור, באתר הארץ, 15 באפריל 2016
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ על הסתירה לכאורה בין השם 'מרור' לכך שהחסה טעמה מתוק, ראו: הרב ישראל דנדרוביץ, מצות המרור בחסה המתוקה, בתוך: ישורון, גיליון נא, ניסן תשס"ח, עמ' תרס-תרסט.
- ^ זאב ח' ארליך, קרבן העדה, פורסם במגזין סגולה
- ^ להרחבה על מנהג זה, ראו: הרב ישראל דנדרוביץ, מנהג הקדמונים שאין אוכלים מרור בערב פסח, בתוך: אור ישראל (מונסי), גיליון מז, ניו יורק, ניסן תשס"ז, עמ' קפט-רי.
