מרי וולסטונקראפט

מרי וולסטונקראפט

דיוקן מרי וולסטונקראפט, ג'ון אופי 1797
לידה	27 באפריל 1759 ספיטלפילדס, מידלסקס, ממלכת בריטניה הגדולה
פטירה	10 בספטמבר 1797 (בגיל 38) סומרס טאון, מידלסקס, ממלכת בריטניה הגדולה
מדינה	ממלכת בריטניה הגדולה
מקום קבורה	הכנסייה הקדושה סנט פנקראס
שם עט	Mr. Cresswick
שפות היצירה	צרפתית, גרמנית, אנגלית
סוגה	פמיניזם
יצירות בולטות	הגנה על זכויות האישה, Letters Written During a Short Residence in Sweden, Norway, and Denmark
הושפעה מ	תומאס פיין, ריצ'רד פרייס, ג'וזף ג'ונסון
בן או בת זוג	ויליאם גודווין (29 במרץ 1797–?) גילברת אימליי גילברת אימליי
צאצאים	מרי שלי, פאני אימליי

מרי וולסטונקראפט (באנגלית: Mary Wollstonecraft‏; 27 באפריל 1759 – 10 בספטמבר 1797) הייתה סופרת, עיתונאית ופילוסופית בריטית. היא פעלה למען זכויות הנשים ונחשבת לתאורטיקנית הפמיניסטית הבריטית הראשונה ולאחת מאמהות הפמיניזם הליברלי. במהלך הקריירה הקצרה שלה כתבה רומנים, מסות, יומני נסיעות, היסטוריה של המהפכה הצרפתית, ביקורות ספרים, ספר הדרכה וספר לילדים. וולסטונקראפט ידועה בעיקר בזכות ספרה משנת 1792: "A Vindication of the Rights of Woman" ("הגנה על זכויות האישה"), שנכתב בעקבות ההצהרה למען זכויות האדם.

ביוגרפיה

עד לעשורים האחרונים של המאה ה-18, חייה של וולסטונקראפט, שכללו מספר מערכות יחסים בלתי שגרתיות, קיבלו תשומת לב רבה יותר מאשר כתיבתה. לאחר שתי מערכות יחסים מוכות גורל עם הנרי פוסלי וגילברט אימליי (אבי בתה, פאני אימליי), נישאה וולסטונקראפט לפילוסוף ויליאם גודווין, מאבות התנועה האנרכיסטית. וולסטונקראפט מתה בגיל 38, עשרה ימים לאחר שילדה את בתה השנייה, והותירה אחריה כמה כתבי יד לא גמורים. בתה, מרי שלי, התפרסמה כסופרת אף היא, בעיקר בזכות ספרה "פרנקנשטיין". לאחר מותה של וולסטונקראפט פרסם גודווין בשנת 1798 את זיכרונותיה, בהם חשף את אורח חייה הליברלי, וכך הרס בשגגה את שמה הטוב במהלך מאה השנים הבאות. כיום נחשבת וולסטונקראפט לאחת ממייסדות הפילוסופיה הפמיניסטית, וכמקור השראה לתנועות הפמיניסטיות שהחלו להופיע בתחילת המאה העשרים.

שנותיה הראשונות

"A Vindication of the Rights of Woman", הוצאה ראשונה

וולסטונקראפט נולדה בספיטלפילדס (Spitalfields) שבלונדון ב-27 באפריל 1759. היא הייתה השנייה משבעת ילדיהם של אדוארד ג'ון וולסטונקראפט ואליזבט דיקסון. בתקופת ילדותה, משפחתה הייתה מבוססת מבחינה כלכלית אך המצב הכספי החל להתדרדר לאחר שאביה השקיע את כספו בפרויקטים ספקולטיביים שלא צלחו. כתוצאה מכך, נאלצה המשפחה לנדוד לעיתים קרובות ממקום מגורים אחד למשנהו. אביה היה איש אלים שנהג להכות את אשתו כשהיה שיכור. כנערה נהגה וולסטונקראפט לשכב מאחורי דלת חדר השינה של אימה בתקווה כי תוכל לגונן עליה מפני התקפי הזעם של האב השיכור. במשך כל חייה, מלאה וולסטונקרפט תפקיד אימהי בחיי אחיותיה, אברינה ואלייזה. בשנת 1784 שכנעה את אלייזה אחותה, שסבלה כנראה מדיכאון סב לידתי, לעזוב את בעלה ותינוקה. היא סייעה לה לנטוש את ביתה, ובדרך זו הוכיחה את נכונותה לקרוא תיגר על הנורמות החברתיות שהיו מקובלות באותה עת. המחיר האישי ששילמה אחותה, היה קשה: היא סבלה מגינוי חברתי שמנע ממנה להינשא שוב, ומחיי עוני.

שתי מערכות יחסים חבריים עיצבו את נעוריה של וולסטונקראפט. הראשונה הייתה עם ג'יין ארדן בבוורלי. השתיים נהגו לקרוא ספרים יחדיו והשתתפו בהרצאות שנשא אביה של ארדן, שהיה פילוסוף ומדען. וולסטונקראפט התענגה על האווירה האינטלקטואלית ששררה בבית המשפחה ויחסיה עם ארדן, הובילו אותה לעיתים למצב בו התנהגותה התאפיינה בסממנים רכושניים כלפיה ובהלך רוח דיכאוני והפכפך שליווה אותה במשך כל חייה. ביטוי לכך ניתן לראות באחד מהמכתבים ששלחה לחברתה: ”הגיתי רעיונות רומנטיים על ידידות...אני בודדה במחשבותיי על ידידות ואהבה, ואין לי, אלא להיות במקום הראשון או כלל וכלל לא”. הידידות המשמעותית יותר הייתה עם פאני בלאד, שתרמה על פי עדותה של וולסטונקראפט להרחבת השכלתה.

בשנת 1778 עזבה וולסטונקראפט את ביתה ועבדה כבת לוויה של שרה דוסון, אלמנה שהתגוררה בבאת'. היא התקשתה להסתדר עם האישה הנרגנת ובספרה "מחשבות על חינוך בנות", שיצא לאור בשנת 1787, התבססה בכתיבתה על חלק מהחוויות שחוותה בעת עבודתה אצל דוסון.

בשנת 1780 סיימה את עבודתה וחזרה לביתה, כדי לטפל באימה הגוססת. היא עברה להתגורר בבית משפחת בלאד ובמהלך הזמן הגיעה לתובנה כי המשפחה שמרנית בהשקפותיה, בעיקר בכל הקשור לתפקידיהן המסורתיים של הנשים. עם זאת, הפגינה וולסטונקראפט מסירות ונאמנות לפאני בלאד ולמשפחתה במשך כל חייה.

וולסטונקראפט ופאני בלאד ערכו תוכניות לשכור מקום מגורים משותף ולתמוך זו בזו מבחינה רגשית וכלכלית. היא, אחיותיה ובלאד הקימו בית ספר בניואינגטון גרין, עבור הקהילה הפרוטסטנטית שפרשה מהכנסייה האנגליקנית. זמן קצר לאחר מכן, התארסה בלאד ולאחר נישואיה, נסעה עם בעלה יו סקייס לאירופה, בשל מצבה הבריאותי הרופף. בריאותה של בלאד המשיכה להתדרדר במיוחד לאחר כניסתה להריון. בשנת 1785 עזבה וולסטונקראפט את בית הספר, על-מנת לסעוד את חברתה, אך ללא הועיל. מותה של בלאד השפיע רבות על וולסטונקראפט והיווה חלק מהשראתה לכתיבת הרומן הראשון שלה שיצא לאור בשנת 1788 - 'מרי: בדיוני (Mary: A Fiction).

הראשונה מסוג חדש

כריכת הספר 'סיפורים אורגינליים מחיים אמיתיים, 1791, תחריט - ויליאם בלייק

לאחר מותה של פאני בלאד, ולאחר שבית הספר שהקימה כשל, החלה לעבוד כאומנת באירלנד לבנותיה של משפחה אנגלו-אירית בשם קינגסבורו שראו בה מדריכה מעוררת השראה. מרגרט קינג (אחת מבנות המשפחה) אמרה כי וולסטונקראפט "שחררה אותה מכל האמונות הטפלות שדבקו בה". חלק מחוויותיה של וולסטונקראפט במהלך שנה זו מצאו ביטוי בספר הילדים היחיד שכתבה בשנת 1788: 'סיפורים מקוריים מחיים אמיתיים' (Original Stories From Real Life).

את תסכוליה מאפשרויות העבודה המוגבלות הפתוחות עבור אשה "מכובדת אך ענייה" תיארה וולסטונקראפט ברהיטות בפרק "מחשבות על חינוך בנות", תחת הכותרת "מצב אומלל של נקבות אופנתית משכילות הנותרות ללא הון".
בתום שנה בתפקיד אומנת, החליטה לפתח קריירה ספרותית. זו הייתה בחירה קשה, שכן מעט נשים יכלו להתפרנס מכתיבה באותה עת. ברוח זו כתבה בשנת 1787 לאחותה אברינה כי היא ניסתה להיות האישה "הראשונה מסוג חדש" ("The first of a new genus"). כדי לקדם את שאיפותיה, עברה ללונדון, נעזרה במו"ל הליברלי ג'וזף ג'ונסון ומצאה מקום בו תוכל להתגורר ולעבוד. היא למדה גרמנית וצרפתית ותרגמה טקסטים, שהידועים בהם הם: "על חשיבותן של דעות דתיות" פרי עטו של ז'אק נקר ו"עקרונות המוסר: לשימושם של ילדים" מאת כריסטיאן גוטהילף זלצמן. היא כתבה גם ביקורות ספרים, בעיקר על רומנים בכתב העת של ג'ונסון: "הסקירה האנליטית".

החוג האינטלקטואלי שסבב את חייה של וולסטונקראפט התרחב באותה עת. היא השתתפה בארוחות הערב המפורסמות של ג'וזף ג'ונסון ופגשה דמויות בולטות בעולם הפילוסופיה והספרות, ביניהם הסופר הרדיקלי תומאס פיין והפילוסוף ויליאם גודווין. בפעם הראשונה שוולסטונקראפט וגודווין (שהיה לבעלה מאוחר יותר), נפגשו הם התאכזבו זה מזה. גודווין ביקר למעשה את חברה פיין, אך וולסטונקראפט חלקה על דעותיו במהלך הביקור כמעט בכל נושא שעלה לדיון. בניגוד לגודווין, את ג'ונסון תיארה במכתביה כאח וכאב.

בזמן שהותה בלונדון ניהלה וולסטונקראפט מערכת יחסים עם האמן הנרי פוסלי, על אף היותו נשוי. היא הציעה לזוג הסדר מגורים אפלטוני משותף, אך אשתו של פוסלי שנחרדה מהרעיון גרמה לבעלה לנתק את הקשר עם וולסטונקראפט. בעקבות זאת, החליטה וולסטונקראפט לנסוע לצרפת. היא הייתה בין התומכים האנגלים הבולטים במהפיכה הצרפתית וברעיונותיה. בשנת 1790 כתבה בהשפעת רוח התקופה את הספר "הגנה על זכויות האדם", בה הביעה את תמיכתה ברעיונות ההשכלה, האינטלקטואליות והרציונליות. פרסום זה היווה אף תגובה לביקורת השמרנית שהטיח אדמונד ברק כלפי המהפכה הצרפתית בספרו "הרהורים על המהפכה הצרפתית" (1790). בזכות הספר שכתבה, קנתה מוניטין בן לילה. היא הושוותה לכותבים מובילים, ביניהם התאולוג מעורר המחלוקת ג'וזף פרייסטלי ופיין. בשנת 1792, נתנה משנה תוקף לרעיונותיה שהותוו בספר 'זכויות האדם', בספר נוסף 'הגנה על זכויות האישה', שהיה למעשה עבודתה המפורסמת והחשובה ביותר.

צרפת וגילברט אימליי

וולסטונקראפט נסעה לפריז בדצמבר 1792 והגיעה כחודש לפני הוצאתו להורג של לואי השישה עשר בגיליוטינה. צרפת הייתה אז כמרקחה. היא תרה בעיר אחר בני מולדתה והצטרפה למעגל הגולים ששהו בעיר. לאחר כתיבתה את "זכויות האשה", וולסטונקראפט הייתה נחושה בדעתה לבחון בפועל את רעיונותיה, ובאווירה האינטלקטואלית שהשרתה המהפיכה הצרפתית, חוותה את הקשר הרומנטי המשמעותי ביותר שלה. היא פגשה בגילברט אימליי, הרפתקן אמריקני שבו התאהבה. אימליי עורר בה את התשוקות הרדומות והעניין שלה במין. היא הרתה לו, וב-14 במאי 1794, נולדה בתם הבכורה פאני, שנקראה על שם חברתה הקרובה ביותר. את אושרה היא ביטאה במכתב שכתבה לידיד: "הילדה הקטנה שלי מתחילה לינוק כל כך בגבריות עד שאביה סבור בשובבות כי היא תכתוב את החלק השני של זכויות האשה". היא המשיכה לכתוב בשקיקה, למרות הריונה והמעמסה הכרוכה בהיותה אם טריה בארץ זרה החווה את האלימות הגוברת של המהפכה הצרפתית. בביתה באבר שבצפון צרפת, כתבה את "היסטוריה של המהפכה המוקדמת: מבט היסטורי ומוסרי של המהפכה הצרפתית", שראה אור בלונדון, בדצמבר 1794.

כאשר המצב הפוליטי הורע, הכריזה בריטניה מלחמה על צרפת והעמידה את נתיניה הבריטים בסכנה של ממש. כדי להגן על וולסטונקראפט, רשם אותה אימליי כאשתו בשנת 1793 אף על פי שלא היו נשואים. חלק מחבריה לא היו בני מזל כמוה ורבים מהם, כגון תומאס פיין, נעצרו וחלקם אף הוצא להורג בגיליוטינה. (אחיותיה של וולסטונקראפט האמינו שהיא נאסרה). לאחר שעזבה את צרפת, היא המשיכה לקרוא לעצמה גברת אימליי, על מנת להעניק לגיטימציה לבתה. אימליי, שמאס בשגרה הביתית, עזב אותה. ההיעדרויות הארוכות שלו שכנעו את וולסטונקראפט כי הוא העדיף אישה אחרת על פניה. היא שלחה לו מכתבים נואשים, אך ללא הועיל.

אנגליה וויליאם גודווין

בחודש אפריל 1795, חזרה וולסטונקראפט ללונדון בתקווה כי אימליי יאות לשוב לחיים זוגיים עמה, אך תקוותה התבדתה. חודש מאוחר יותר ניסתה להתאבד, אך אימליי הצליח להציל את חייה. כניסיון אחרון להשיב לחיקה את אימליי, היא נסעה עם בתה ומשרתת לסקנדינביה כדי לערוך פגישות עסקיות עבורו במטרה להשיב חלק מהפסדיו. על חוויותיה ממסע זה, כתבה במכתבים ששלחה לאימליי, שרבים מהם התפרסמו בשנת 1796 כ"מכתבים שנכתבו במהלך מגורים קצרים בשוודיה, נורווגיה ודנמרק". עם שובה לאנגליה, הגיעה להכרה מלאה כי יחסיה עם אימליי הסתיימו, וניסתה להתאבד שוב, לאחר שכתבה לאימליי את הדברים הבאים: "הניחו לעוונותיי לנוח איתי. בקרוב, בקרוב מאוד, אמצא שלווה. כשתקבל את המילים הללו, הראש הבוער שלי יהיה קר...אני אצלול לתוך נהר התמזה שבו יש לי סיכוי רב יותר למצוא את המוות שאותו אני מחפשת. אלוהים יברך אותך! מי ייתן ולא תחווה את הסבל שגרמת לי. אם אי פעם רגישותך תתעורר, חרטה תמצא את דרכה ללבך, ובעיצומה של הנאה חושנית, אופיע בפניך, כקורבן של הסטייה שלך מההגינות".

וולסטונקראפט ניסתה לסיים את חייה בקפיצה לנהר התמזה, אך עובר אורח שהבחין בה הצליח למנוע ממנה את תוכניתה והציל את חייה. וולסטונקראפט ראתה בניסיונה להתאבד, אקט רציונלי, וכך כתבה לאחר הצלתה: "נותר לי רק לקונן. לאחר שמרירות המוות חלפה, הוחזרתי באופן לא הומני לחיים ולאומללות. אבל אל לה לנחישות קבועה להתבלבל על ידי האכזבה. אני לא אניח לה להיות ניסיון נואש, אלא אחד המעשים הרגועים ביותר של ההיגיון. במובן הזה אני אחראית רק לעצמי... נסיבות אחרות אמורות להמיט עליי קלון".

וולסטונקראפט שבה בהדרגה לעסוק בכתיבה, להיות מעורבת שוב במעגל החברתי של ג'וזף ג'ונסון ולהדק את קשריה עם מרי הייז, אליזבט אינצבלד ושרה סידונס. החיזור של גודווין אחר וולסטונקראפט החל באיטיות, אך הפך במשך הזמן לרומן סוער. גודווין קרא את: 'מכתבים שנכתבו בשוודיה, נורווגיה ודנמרק' ובעקבות זאת כתב כי: "אם אי פעם כתיבת ספר מכוונת לגרום לגבר להתאהב במחברו, הרי נראה כי זה הספר. היא שחה על צרותיה באופן שממלא אותנו במרה שחורה, וממיס אותנו בעדינות. היא מציגה גאונות שמגייסת בפקודה את כל הערצתנו". הם החליטו להתחתן לאחר שוולסטונקראפט הרתה, כדי להעניק לילדם מעמד חוקי. נישואיהם חשפו את העובדה שוולסטונקראפט מעולם לא נישאה לאימליי, וכתוצאה מכך היא וגודווין איבדו חברים רבים. גודווין ספג גם ביקורת על המסה הפילוסופית שכתב: "הצדק הפוליטי", שבה באו לידי ביטוי רעיונותיו שדגלו בביטול הנישואין. לאחר נישואיהם ב-29 במרץ 1797 עבר הזוג להתגורר בשני בתים סמוכים, הידועים בשם: 'מצולע', ובאופן הזה המשיכו לשמור על עצמאותם. מערכת היחסים שלהם הייתה יציבה ומאושרת, אם כי קצרה באופן טרגי.

מותה

ב-30 באוגוסט 1797 ילדה וולסטונקראפט את בתה השנייה, מרי. אף על פי שהלידה נראתה תקינה בתחילה, לקתה וולסטונקראפט בקדחת הלידה, שהייתה תופעה שכיחה באותה עת ולעיתים אף קטלנית. ב-10 בספטמבר, לאחר מספר ימים של ייסורים, הלכה וולסטונקראפט לעולמה. בעלה שהיה במצב רגשי קשה לאחר מותה, כתב לידידו תומאס הולקרופט: "אני מאמין באמונה שלמה שלא קיימת עוד אישה המשתווה לה בעולם. מניסיוני אני יודע כי נוצרנו לגרום אושר זה לזה. אין לי ציפיות לדעת אושר שוב".

וולסטונקראפט נקברה בחצר סנט פנקראס, ועל מצבתה נחקק: "מרי וולסטונקראפט גודווין, מחברת הגנת זכויות האישה, ילידת 27 באפריל 1759 ,נפטרה ב-10 בספטמבר 1797". בשנת 1851, הועברו שרידיה על ידי נכדה פרסי פלורנס שלי, לקבר משפחתו בבורנמות'.

מורשת

בינואר 1798 פרסם גודווין את: 'זכרונות מחברת הגנת זכויות האישה'. אף על פי שגודווין התכוון לתאר את דמותה של אשתו באהבה, בחמלה ובכנות, קוראים רבים לא ראו בעין יפה פרטים רבים שחשף מחייה, כגון ילדיה הלא חוקיים, חיי האהבה שלה וניסיונותיה לשים קץ לחייה. המשורר הרומנטי רוברט סאות'י האשים אותו ב"רצון להפשיט את גופת אשתו המתה מכל רגש". כמו כן פורסמו סאטירות מרושעות כגון: "הנקבות הלא מיניות". זכרונותיו של גודווין מתארים את וולסטונקראפט כאישה אמוציונלית שאוזנה על ידי הרציונליות שלו וכספקנית מבחינה דתית יותר מכפי שתואר בכתביה. השגותיו של גודווין באשר לאישיותה של וולסטונקראפט הונצחו במהלך המאה התשע עשרה וכמו כן הונצחה בשיריהם של מספר משוררים, ביניהם רוברט בראונינג וויליאם רוסק.

בעקבות זכרונותיו של גודווין, הושמצה וולסטונקראפט במשך מאה שנה והוקעה על ידי סופרים רבים. מרי הייז (חברתה הקרובה שסייעה לסעוד אותה בימיה האחרונים), שרלוט טרנר סמית, פאני ברני וגיין ווסט, יצרו בכתיבתן דמויות דומות לדמותה של וולסטונקראפט, כדי ללמד לקח מוסרי את קוראיהן. החוקרת קורה קפלן כתבה בשנת 2002, כי מורשתה של וולסטונקראפט "מסקרנת" ותיארה אותה כ"סופרת פעילה ומיומנת בז'אנרים רבים...עד לרבע המאה האחרונה קורות חייה של וולסטונקראפט נקראו בקפידה יותר מאשר כתביה". ברוח דומה כתבה החוקרת וירג'יניה ספירו, כי מעטים קראו את יצירותיה של וולסטונקראפט במאה התשע עשרה "כפי שתוקפיה רמזו או הכריזו שאף אישה המכבדת את עצמה לא תקרא את יצירותיה".

מהדורות חדשות של זכויות האישה הופיעו בבריטניה בשנת 1840 ובארצות הברית בשנים 1830, 1840, ו-1850. אליזבט בארט בראונינג, הייתה מהבודדים שקראו את 'זכויות האישה'. ג'ורג' אליוט, סופרת פורה שכתבה ביקורות, מאמרים, רומנים ותרגומים קראה אף היא את כתביה של וולסטונקראפט. בשנת 1855 הקדישה מאמר לתפקידיהן של הנשים וזכויותיהן וערכה השוואה בין וולסטונקראפט ומרגרט פולר, שהייתה עיתונאית אמריקנית, מבקרת ופעילה למען זכויות הנשים, שבדומה לוולסטונקראפט ילדה ילד מבלי להינשא.

עם עלייתה של התנועה לשוויון זכויות לנשים, עבודתה של וולסטונקראפט קמה לתחייה. אליזבט רובינס פאנל, כתבה ביוגרפיה על חייה של וולסטונקראפט שהופיעה בשנת 1884, כחלק מסדרה של האחים רוברט על נשים מפורסמות. מיליסנט גרט פאוסט, סופרז'יסטית ולימים נשיאת ההתאחדות הארצית של אגודות זכות בחירה לנשים, כתבה את ההקדמה למהדורה של 'זכויות האישה', שבה טיהרה את זכרה של וולסטונקראפט והכריזה עליה כאם המאבק לזכות הבחירה. נשים כגון וירג'יניה וולף ואמה גולדמן שזוהו עם התנועה הפמיניסטית המודרנית, אימצו את סיפור חייה של וולסטונקראפט. וולף תיארה את כתיבתה, טיעוניה וחוויות חייה כאלמותיים: "היא חיה ופועלת, היא טוענת ומתנסה, אנו שומעים את קולה ואת עקבות השפעתה גם עכשיו בין החיים". אחרים, לעומת זאת, המשיכו לגנות את אורח חייה.

עם הופעתה של הביקורת הפמיניסטית באקדמיה בשנות השישים והשבעים, ערכם של עבודותיה השתקף בגל השני של התנועה הפמיניסטית. בתחילת שנות השבעים, 6 ביוגרפיות עיקריות שנכתבו על וולסטונקראפט פורסמו והציגו את חייה כ"חיים מלאי תשוקה בניגוד לאג'נדה הרדיקלית והרציונלית שלה". בשנות השמונים והתשעים, תוארה וולסטונקראפט כאישה בת זמנה. חוקרים כמו קלאודיה ג'ונסון, גארי קלי ווירג'יניה שפירו סברו כי יש קו ליניארי בין מחשבתה של וולסטונקראפט לרעיונות חשובים אחרים מהמאה השמונה עשרה המתייחסים לנושאים כגון: כלכלה, רגישות ותאוריה פוליטית.

לעבודתה של וולסטונקראפט הייתה השפעה גם על הפמיניזם שפרח מחוץ לכותלי האקדמיה. עיאן הירסי עלי, סופרת פוליטית ומוסלמית לשעבר, מבקרת של האסלאם ותכתיביו כלפי נשים בפרט, התייחסה לזכויות האישה בספרה האוטוביוגרפי 'הכופרת', בו כתבה על ההשראה שהעניקה לה "מרי וולסטונקראפט, חלוצת ההגות הפמיניסטית, שאמרה לנשים כי יש להן אותה היכולת לנמק כלגברים ומגיע להן זכויות שוות".

חתן פרס נובל אמרטיה סן, כלכלן ופילוסוף הודי שזיהה לראשונה את הנשים המודרות של אסיה, תיאר את וולסטונקראפט כפילוסופית פוליטית בספרו רעיון הצדק שיצא לאור בשנת 2009 .

בשנת 2020 נחנך בניואינגטון גרין פסל ברונזה לזכרה (A Sculpture for Mary Wollstonecraft) שיצרה מגי המבלינג , שבבסיסו חרותים דבריה: "אני לא מייחלת לכך שנשים ישלטו בגברים, אלא שתהיה להן שליטה על עצמן".

יצירות עיקריות

יצירות חינוכיות

רוב כתיבתה המוקדמת של וולסטונקראפט התרכזה בנושאי חינוך, שבאו לידי ביטוי בספר 'מחשבות על חינוך של בנות' (1787) ובספר הילדים: "סיפורים מקוריים מחיים אמיתיים" (1788). וולסטונקראפט דגלה בשיטות חינוך הילדים תחת האתוס המתפתח של המעמד הבינוני דהיינו, משמעת עצמית, יושר, הסתפקות במועט ושביעות רצון חברתית. שני הספרים מדגישים אף את חשיבות החינוך לרציונליות וחושפים את החוב האינטלקטואלי של וולסטונקראפט לפילוסוף החינוכי החשוב מהמאה השבע עשרה ג'ון לוק. עם זאת, החשיבות שהעניקה לאמונה הדתית ולרגש הפנימי מייחדת את עבודתה משלו, ומקשרת אותה לדיון על רגישות שהיה נושא פופולרי בסוף המאה השמונה עשרה. שני הטקסטים הללו תומכים אף בחינוכם של נשים, נושא שהיה שנוי במחלוקת באותם ימים. במהלך הקריירה שלה חזרה לעסוק בנושא, בעיקר בספרה 'הגנת זכויות האישה', בו טענה כי נשים משכילות תהיינה רעיות ואימהות טובות יותר, ובשל כך יתרמו באופן חיובי יותר למדינה.

הגנה על זכויות האדם

ספרה של וולסטונקראפט 'הגנה על זכויות האדם', שיצא לאור בשנת 1790, נכתב כתגובה לספר 'הרהורים על המהפיכה הצרפתית' פרי עטו של אדמונד ברק, שיצא לאור מוקדם יותר באותה שנה. בספר זה הגן ברק על המונרכיה החוקתית, על האצולה ועל הכנסייה של אנגליה. וולסטונקראפט קראה תיגר בספרה על האריסטוקרטיה ותמכה בערכי הרפובליקה. תגובתה הייתה מהניצנים הראשונים של המאבק, שנודע מאוחר יותר כ"מחלוקת המהפכה". הספר 'זכויות האדם' שכתב תומאס פיין (1792), הפך לקריאת הקרב של המהפכנים והרדיקלים.

וולסטונקראפט כתבה בספרה כי על הנשים להיות זכאיות לכל אותן זכויות שהפילוסופים הליברליים של אותה תקופה טענו כי הן הזכויות הטבעיות של כלל בני האדם. היא ראתה באי החלתן של זכויות אלה על נשים אפליה בוטה ומתמשכת הסותרת את עקרונות הצדק הבסיסיים. וולסטונקראפט טענה שהגורם למעמדן הנחות של נשים הוא מחסור בחינוך ובהקניית "תבונה" ורציונליות, וכי הענקת חינוך והשכלה הולמים לנשים היא המפתח לפתרון אפלייתן ודיכוין, וכי אין כל הבדל מולד ביכולת השכלית בין נשים לגברים, כפי שאין הבדל מולד בין בני גזעים שונים ובני מעמדות שונים. ההבדלים בין נשים וגברים, כך סברה, מקורם בחינוך שונה וביחס שונה, שהחברה ומערכת המשפט מעניקות לגברים ולנשים החל מילדותם. לפי השקפתה, על המדינה לחוקק חוקים שוויוניים כדי לבטל מסורות בחוק ובחינוך המגבילות נשים ומנציחות את נחיתותן וכי נשים משכילות ועצמאיות מבחינה כלכלית, תקדמנה לא רק את עצמן, אלא גם את המין האנושי כולו.

וולסטונקראפט תקפה בספרה לא רק את המלוכה ואת הזכות להורשת הכתר, אלא גם את השפה שבה נקט ברק כדי להגן עליהם ולרומם אותם. באחד הקטעים המפורסמים מתוך ספרו, קונן ברק על עלבונה של מארי אנטואנט: "חשבתי כי עשרת אלפים חרבות קפצו מנדניהן כדי לנקום אפילו במבט שאיים עליה בעלבון, אבל עידן האבירות נעלם". רוב מתנגדיו של ברק הביעו מורת רוח באשר לרחמים התיאטרליים שהפגין ברק כלפי המלכה הצרפתית, וסברו כי רחמים אלה משקפים עמדות המנצלות את העם. וולסטונקראפט תקפה בספרה 'חקירה פילוסופית של מקור הרעיונות שלנו לנשגב וליפה' (1756), את השפה המגדרית שבה נקט ברק, את הרטוריקה שלו ואת טיעוניו. היא הגדירה מחדש את המונחים יפים ונשגבים, שאותם פירש ברק באופן שונה ממנה. ברק קשר את היפה עם חולשה ואת הנשיות והנשגבות עם כוח וגבריות. וולסטונקראפט השתמשה בהגדרותיו כנגדו, בטענה כי דמויותיו הפכו את קוראיו לנשים חלשות המושפעות מהצגתן של דמויות תיאטרליות. כמו כן תקפה וולסטונקראפט את התאוריה של ברק שסבר כי החברה אינה שוויונית, כיוון שהיא מתבססת על הפסיביות המאפיינת את הנשים.

באמצעות טיעוניה בעד ערכי הרפובליקה, עוררה וולסטונקראפט את האתוס של המעמד הבינוני שהיה מנוגד לפי השקפתה לקוד הנימוסים החבול של האצולה. בהשראת הוגים משכילים, האמינה בקדמה ולעגה לברק שהסתמך לדעתה על מסורת ועל מנהגים מיושנים. היא טענה לרציונליות וציינה כי השקפת עולמו של ברק תוביל להנצחת העבדות, כחלק ממסורת אבות.

הספר 'הגנה על זכויות האדם' היה עבודתה הפוליטית והפמיניסטית הראשונה שלה. ג'ונסון טען: "נראה כי במעשה הכתיבה, בחלקים המאוחרים יותר של זכויות האדם התגלה לה נושא שיעסיק אותה לכל אורך הקריירה שלה".

הגנה על זכויות האישה

ספרה "הגנה על זכויות האישה" שיצא לאור בשנת 1792, הוא אחד היצירות המוקדמות של הפילוסופיה הפמיניסטית. וולסטונקראפט טענה בספר זה, כי הנשים ראויות לחינוך ההולם את מעמדן בחברה, כי הן חיוניות לאומה כיוון שהן מחנכות את הילדים וכי הן יכולות להיות "חברות" לבעליהן ולא רק רעיות. במקום להתייחס לנשים כאל קישוט בחברה או כאל רכוש שסוחרים בו בנישואין, טענה וולסטונקראפט כי הן בני אדם הראויות כגברים לאותן זכויות יסוד. פרקים רבים בספר מתייחסים למחברי ספרי חינוך כגון ג'יימס פורדיס וג'ון גרגורי ולפילוסופים חינוכיים כגון ז'אן-ז'אק רוסו, שרצה למגר את החינוך הנשי. בספרו 'אמיל' (1762), גרס כי השכלתן של הנשים מיועדת להנאתם של גברים.
וולסטונקראפט הצהירה כי הסיבה לטיפשותן ולשטחיותן של נשים רבות, אינה נובעת כתוצאה ממחסור מולד במוח, אלא מפני שהגברים מנעו מהן גישה לחינוך. לפיכך התייחסה אל הנשים הללו כאל "חיות מחמד" וכאל "צעצועים". כדי להמחיש את מגבלות השכלתן הלקויה של נשים, כתבה כי הנשים "למדו מינקות כי יופי הוא שרביטה של האישה, כי המוח מעצב את עצמו בהתאם לגוף, פועל בשטח הכלוב המוזהב שלו ומבקש רק לקשט את הכלא שלו". במילים הללו רמזה כי אם הנשים הצעירות לא היו זוכות לעידוד בכל הקשור ליופי ולהישגים חיצוניים, הן היו יכולות להגיע להישגים רבים יותר.
וולסטונקראפט התייחסה בספרה לרגישות המופרזת שבה ניחנות בעיקר נשים. היא טענה כי נשים הנכנעות לרגישותן, "מתפוצצות מכל משב רגעי של תחושה" בשל היותן "טרף של חושיהן" המונע מהן לחשוב בהיגיון. באופן הזה, טענה הן עושות נזק לא רק לעצמן אלא לציויליזציה כולה. וולסטונקראפט סברה כי אין על הרגש וההיגיון לפעול בנפרד זה מזה, אלא בהרמוניה זה עם זה.

וולסטונקראפט ייעדה את ספרה למעמד הבינוני שאותו תיארה "כמצב הטבעי ביותר". היא תקפה מחד את חוסר התועלת של האצולה, אך מאידך סברה בתוכניתה הלאומית לחינוך, כי לאחר גיל תשע, על העניים, פרט למבריקים שביניהם, ללמוד בבתי ספר נפרדים מאלה של העשירים.

רומנים

בשני הרומנים שכתבה וולסטונקראפט: 'מרי' ו'מריה, או העוולות של אישה' - רומן לא גמור שהתפרסם לאחר מותה, היא מבקרת את מוסד הנישואין הפטריארכלי, את דיכוין של הנשים ונישולן מזכויותיהן הטבעיות.

ברומן הראשון 'מרי', נכפים על גיבורת הספר חיי נישואין ללא אהבה. היא מגשימה את תשוקתה לאהבה ולחיבה מחוץ לנישואין עם שתי מערכות יחסים רומנטיות. האחת עם אישה והשנייה עם גבר. הרומן השני, שנחשב לעבודתה הפמיניסטית הרדיקלית ביותר, נסוב על חייה של אישה שנכלאה בבית משוגעים על ידי בעלה. בדומה למרי, מוצאת גם מריה סיפוק מחוץ לנישואין, עם "אסיר" אחר וקיום יחסי ידידות עם אחד השומרים שלה. בסופו של הרומן מאמינה הגיבורה כי חייה מנותבים "לעולם שבו איש אינו מתחתן"

חברויות בין נשים, תופסות מקום מרכזי בשני הרומנים שכתבה. הידידות בין מריה לג'מימה, המשרתת שהשגיחה עליה בבית המשוגעים, מבוססת על קשר אוהד בין אימהות מהמעמד הגבוה ומהמעמד הנמוך. תיאור הקשר בין הנשים הללו, הוא אחד מהביטויים הראשונים בהיסטוריה של הספרות הפמיניסטית המרמז על ויכוח חוצה מעמדות, ועל האינטרסים הזהים שיש לנשים ממעמדות כלכליים שונים.

מכתבים שנכתבו בשוודיה, נורווגיה ודנמרק

'מכתבים שנכתבו בשוודיה, נורווגיה ודנמרק' (1796), הוא ספר מסעות אישי - עשרים וחמישה מכתבים העוסקים במגוון רחב של נושאים, החל מהרהורים סוציולוגיים על סקנדינביה ועמיה, דרך שאלות פילוסופיות המתייחסות לזהות וכלה בהרהורים אודות יחסיה עם אימליי (אף על פי ששמו אינו מוזכר בטקסט). וולסטונקראפט חקרה בספר זה את היחסים בין היחיד לחברה והביאה לידי ביטוי את השפעתם של ז'אן-ז'אק רוסו ואת הנושאים שבהם עסקו הפילוסופים הצרפתיים : "הגיגים של ההולך בדד" (1782): "החיפוש אחר מקור האושר האנושי, הדחייה הסטואית של מוצרים חומריים, חיבוק נלהב של הטבע, ואת התפקיד החיוני של רגש בהבנה".

וולסטונקראפט התייחסה רבות לקשר ההדוק בין הנשגב לרגישות. רבים ממכתביה תיארו את נופיה של סקנדינביה ואת רצונה ליצור חיבור רגשי לעולם הטבע. בעבודה זו, כמו בכתביה המוקדמים, דגלה במתן השכלה לנשים, אך שמה דגש רב יותר על חשיבות הדמיון ועל ההשפעות המזיקות של המסחר על החברה.

זהו ספרה הפופולרי ביותר של וולסטונקראפט. הוא נמכר היטב וזכה לביקורת חיובית על ידי מרבית המבקרים. הספר השפיע על משוררים רומנטיים , בהם ויליאם וורדסוורת וסמואל טיילור קולרידג'.

רשימת יצירותיה

רשימה מלאה של עבודותיה של מרי וולסטונקראפט, כל העבודות הן המהדורה הראשונה והן חוברו על ידי וולסטונקראפט אלא אם צוין אחרת.

• הגנה על זכויות האשה, מאנגלית: ליה נירגד, מבוא: שרון הלוי, ירושלים, הוצאת שלם, 2015
• מסה על הטעם המלאכותי, מאנגלית: יהונתן דיין, 'דחק - כתב עת לספרות טובה', כרך יא', 2019.

• Thoughts on the Education of Daughters - With Reflections on Female Conduct, in the More Important Duties of Life, London: Joseph Johnson, 1787.
• Mary: A Fiction. London: Joseph Johnson, 1788.
• Original Stories from Real Life|Original Stories from Real Life: With Conversations Calculated to Regulate the Affections and Form the Mind to Truth and Goodness. London: Joseph Johnson, 1788.
• Jacques Necker|Necker, Jacques. Of the Importance of Religious Opinions. Trans. Mary Wollstonecraft. London: Joseph Johnson, 1788.
• —.The Female Reader: Or, Miscellaneous Pieces, in Prose and Verse; selected from the best writers, and disposed under proper heads; for the improvement of young women. By Mr. Cresswick, teacher of elocution [Mary Wollstonecraft]. To which is prefixed a preface, containing some hints on female education. London: Joseph Johnson, 1789.
• de Cambon, Maria Geertruida van de Werken. Young Grandison. A Series of Letters from Young Persons to Their Friends. Trans. Mary Wollstonecraft. London: Joseph Johnson, 1790.
• Christian Gotthilf Salzmann|Salzmann, Christian Gotthilf. Elements of Morality, for the Use of Children; with an introductory address to parents. Trans. Mary Wollstonecraft, London: Joseph Johnson, 1790.
• A Vindication of the Rights of Men, in a Letter to the Right Honourable Edmund Burke, London: Joseph Johnson, 1790.
• A Vindication of the Rights of Woman with Strictures on Moral and Political Subjects. London: Joseph Johnson, 1792.
• On the Prevailing Opinion of a Sexual Character in Women, with Strictures on Dr. Gregory's Legacy to His Daughters". New Annual Register (1792): 457–466. [From Rights of Woman]
• An Historical and Moral View of the French Revolution; and the Effect It Has produced in Europe. London: Joseph Johnson, 1794.
• Letters Written in Sweden, Norway and Denmark|Letters Written during a Short Residence in Sweden, Norway, and Denmark. London: Joseph Johnson, 1796.
• "On Poetry, and Our Relish for the Beauties of Nature". Monthly Magazine (April 1797).
• Maria: or, The Wrongs of Woman|The Wrongs of Woman, or Maria. Posthumous Works of the Author of A Vindication of the Rights of Woman. Ed. William Godwin. London: Joseph Johnson, 1798. [Published posthumously; unfinished]
• The Cave of Fancy". Posthumous Works of the Author of A Vindication of the Rights of Woman. Ed. William Godwin. London: Joseph Johnson, 1798. [Published posthumously; fragment written in 1787]
• "Letter on the Present Character of the French Nation". Posthumous Works of the Author of A Vindication of the Rights of Woman. Ed. William Godwin. London: Joseph Johnson, 1798. [Published posthumously; written in 1793]
• "Fragment of Letters on the Management of Infants". Posthumous Works of the Author of A Vindication of the Rights of Woman. Ed. William Godwin. London: Joseph Johnson, 1798. [Published posthumously; unfinished]
• "Lessons". Posthumous Works of the Author of A Vindication of the Rights of Woman. Ed. William Godwin. London: Joseph Johnson, 1798. [Published posthumously; unfinished]
• Hints". Posthumous Works of the Author of A Vindication of the Rights of Woman. Ed. William Godwin. London: Joseph Johnson, 1798. [Published posthumously; notes on the second volume of Rights of Woman, never written]
• Contributions to the Analytical Review (1788–1797) [published anonymously]

לקריאה נוספת

• Burke, Edmund. Reflections on the Revolution in France. Ed. Conor Cruise O'Brien. New York: Penguin Books, 1986. ISBN 0-14-043204-3.
• Marilyn Butler|Butler, Marilyn, ed. Burke, Paine, Godwin, and the Revolution Controversy. Cambridge: Cambridge University Press, 2002. ISBN 0-521-28656-5.
• Wollstonecraft, Mary. The Collected Letters of Mary Wollstonecraft. Ed. Janet Todd. New York: Columbia University Press, 2003. ISBN 0-231-13142-9.
• Wollstonecraft, Mary. The Complete Works of Mary Wollstonecraft. Ed. Janet Todd and Marilyn Butler. 7 vols. London: William Pickering, 1989. ISBN 0-8147-9225-1.
• Wollstonecraft, Mary. The Vindications: The Rights of Men and The Rights of Woman. Eds. D. L. Macdonald and Kathleen Scherf. Toronto: Broadview Press, 1997. ISBN 1-55111-088-1.

קישורים חיצוניים

• מרי וולסטונקראפט, ברשת החברתית Goodreads
• כתבי מרי וולסטונקראפט בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
• מידע על מרי וולסטונקראפט בקטלוג הספרייה הלאומית
• הטקסט המלא של הספר זכויות האדם באתר Library of Liberty
• וירג'יניה וולף, מרי וולסטונקראפט המהפכנית ואובת האנושות (1759), באתר "הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות" של הספרייה הלאומית, אפריל 2019
• מרי וולסטונקראפט, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• מרי וולסטונקראפט, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• מרי וולסטונקרפט (1759-1797), דף שער בספרייה הלאומית

• Janet Todd, Mary Wollstonecraft: A Speculative and Dissenting Spirit, at the BBC site, February 2017