משבר הקיבוצים

משבר הקיבוצים הוא כינוי למשבר כלכלי חריף שחוו וחווים חלק גדול מהקיבוצים בישראל. המשבר החל בתחילת שנות השמונים והתעצם לאחר תוכנית הייצוב הכלכלית של 1985, שבאמצעותה נעצרה האינפלציה בישראל. המשבר התאפיין בצבירת חובות גדולים מצד הקיבוצים ובכושר החזר נמוך. למשבר התלוו, בחלק מהקיבוצים, גם משברים חברתיים ודמוגרפיים. בשנים 1989 ו-1996 חתמו ממשלת ישראל, הבנקים והתנועות הקיבוציות על הסדר הקיבוצים, שני הסדרי חוב שנועדו לסייע בפתרון המשבר. המשבר הכלכלי והדמוגרפי היה זרז עיקרי לתהליכי השינוי העוברים על חלק גדול מהקיבוצים החל משנות התשעים.

לצד הקיבוצים שנקלעו למשבר ישנה קבוצת קיבוצים לא קטנה שהמשבר פסח עליהם. קיבוצים אלו נשארו ברובם נאמנים לדרך ולערכים המסורתיים של הקיבוץ וחלקם הגדול סייע עד 2013 בפירעון חובות הקיבוצים החלשים. במיוחד ניתן לציין את תנועת הקיבוץ הדתי, אשר מרבית קיבוציה לא נפגעו במשבר הקיבוצים, בשל המדיניות התנועתית להימנע מרווחים שאינם פרי עמל יצרני.

הרקע ההיסטורי למשבר

משבר הקיבוצים בשנות השמונים לא היה המשבר הכלכלי הראשון של הקיבוצים. קדמו לו משברים רבים, שבעקבותיהם באו גם הסדרי חובות רבים. הסדר החובות הראשון בוצע בשנת 1924 והסדר החובות הבא היה בסוף שנות החמישים. בעקבות משברי התנועה הקיבוצית, הוקם במשרד החקלאות אגף שתפקידו היה לבצע תוכנית הבראה בקיבוצים. אגף זה פיתח ב-1958 את תוכנית האשראי המרוכז, שבמסגרתה הוצמד כל קיבוץ ל"בנק מרכז". שלושת הבנקים המרכזים היו בנק הפועלים, בנק לאומי ובנק החקלאות. באותו הסדר חובות נמחק חלק מחובו של כל קיבוץ, וחלקו האחר של החוב נפרס מחדש, כשהבנק המרכז אחראי למתן אשראי לפיתוח הקיבוץ.

בכל אותן שנים התגבשה ההכרה בממשלת ישראל, בבנקים ובתנועות הקיבוציות, כי הממשלה ערבה, למעשה, לחובות הקיבוצים, ותדאג בדרך כזו או אחרת לפרעונם מול הבנקים. הכרה זו התגבשה במהלך השנים שבהן שלטה הממשלה באופן מוחלט בשוק ההון, ודאגה להקצות אשראי למטרות נבחרות על-פי סדר העדיפויות שלה. כפי שמתאר זאת אתר משרד האוצר:

"צורכי הפיתוח בשנותיה הראשונות של המדינה, שבהן גדלה האוכלוסייה בשיעורים גבוהים הובילו למעורבות גבוהה זו של הממשלה בשוק ההון. באותן שנים היה שוק ההון קטן ובלתי מפותח, ובמשק שררה אי ודאות רבה. הממשלה ריכזה בידיה סכומים גדולים והקצתה אותם ליעדים מועדפים על פי מדיניותה".

תפקידם של הבנקים במערכת היה טכני: הם שימשו צינור להזרמת האשראי הממשלתי בלי שיבצעו למעשה הערכת סיכוני אשראי כפי שמתבקש במערכת של שוק חופשי.

בנוסף על האשראי הישיר שקיבלו מהבנקים נהנו הקיבוצים גם מאשראי שהגיע מקרנות תנועתיות, ומארגוני הקניות הארציים והאזוריים שהקימו. במסגרת אותו אשראי נחתמו ערבויות שכונו "ערבויות סדין", שבהן כל קיבוץ ערב לחובות הקרנות התנועתיות, ובאמצעות מנגנון זה לחובות כלל הקיבוצים. "ערבויות סדין" אלו הקנו למערכות הפיננסיות בקיבוצים ובבנקים את ההרגשה כי ניתן יהיה להתגבר בעתיד על כל משבר.

הרקע הכלכלי למשבר

בדיון שהתפתח בעקבות משבר הקיבוצים הועלו הסברים שונים לפריצתו. הבנקים, באופן טבעי, וחלקים גדולים בציבור הישראלי, ראו בהתנהלות הקיבוצים את הסיבה העיקרית למשבר, בעוד שהקיבוצים נטו, באופן טבעי, להטיל חלק גדול מהאחריות על הבנקים ועל הממשלה.

הטענות העיקריות שהופנו כלפי הקיבוצים התייחס לנקודות הבאות:

• השקעות ללא הצדקה כלכלית: בהשפעת האשראי הזמין, השקיעו הקיבוצים סכומים נכבדים בתעשייה ובחקלאות, לעיתים ללא הצדקה כלכלית ובלי בחינה מספקת של ההשקעה מבחינת ניהול סיכונים פיננסיים.
• חוסר יעילות בהקצאת הון אנושי ופיזי: הטענה הייתה כי השקעות שבוצעו בתעשייה ובחקלאות, לא תופעלו ביעילות עקב הרצון לצמצם את השימוש בעבודה שכירה (מסיבות אידאולוגיות), או בשל היעדר נכונות מספקת מצד חברי הקיבוץ לעבוד במשרות מסוימות ובמשמרות.
• נטילת הלוואות בלתי צמודות: בשנות האינפלציה הגבוהה, שהגיעה עד למעלה מ-400 אחוז בשנה, המכשיר הפיננסי המקובל לגיוס הון היה הלוואות בלתי צמודות למדד שנשאו לעיתים תשואה ריאלית חיובית עבורם. כאשר נעצרה האינפלציה, הפכה הריבית הגבוהה על ההלוואות לנטל כבד. הקיבוצים, ככל עסק כלכלי, לא יכלו להציג רווחים בשיעור זה (אשר כאמור היה, בשיאו, למעלה מ-400%), והדבר הוביל לתפיחת החוב בגין ההלוואות עקב הקושי בהחזרו.
• עיסוק בספקולציות בשוק המניות: הקיבוצים השתתפו, דרך הקרנות התנועתיות, במסחר בבורסה לניירות ערך, וספגו הפסדים כבדים בעת מפולת מניות הבנקים ב-1983.

הטענות שהופנו כלפי הבנקים היו:

• הסתמכות על הממשלה שתדאג לכיסוי החוב: למרות שידעו כי מול האשראי שניתן לקיבוצים לא היו מספיק ביטחונות וגם לא שיקולים כלכליים מתאימים מצד הקיבוצים, המשיכו הבנקים במתן האשראי על בסיס ההנחה כי כאשר ייווצר הצורך תחלץ המדינה לעזרה ותדאג לפירעון החוב.
• חישוב חוב מקפח: הבנקים נהגו שלא לפי החוק באופן חישוב החוב, שתפח לממדים אדירים מאמצע שנות השמונים. וזאת, על ידי הפעלת צורות חישוב, שקיפחו את החייבים. לטענת הקיבוצים, הפעלת שיטות אלו במצב של ריבית ריאלית של עשרות אחוזים גרמה לניפוח החוב בצורה משמעותית ביותר.

כלפי הממשלה נטען כי תוכנית עצירת האינפלציה שהופעלה ביולי 1985 הייתה דרסטית מדי וגרמה לריבית ריאלית של מאות אחוזים, מצב שפגע במיוחד בסקטור החקלאי שבו קיימים צורכי אשראי מובנים כתוצאה מ"תהליך הייצור" החקלאי הנמשך על-פני חודשים רבים. כמו כן חלק מההשקעות בחקלאות מניבות פירות רק אחרי שנים, למשל במטעים ובגידול בקר וצאן, וגם תעשייה מוכוונת יצוא שאותה עודדה הממשלה מצריכה אשראי ניכר.

התפתחות המשבר בשנות ה-80

במאי 1977 עלתה מפלגת הליכוד לשלטון, לראשונה לאחר עשרים ותשע שנות שלטון מפלגת העבודה. ראש הממשלה החדש, מנחם בגין, מינה את שמחה ארליך, מסיעת הליברלים בליכוד, לתפקיד שר האוצר. ארליך הנהיג רפורמות כלכליות, שכוונו לשנות את אופיו של המשק הישראלי ולהעבירו מניהול על-פי אידאולוגיה סוציאליסטית להתנהלות בעלת מאפיינים קפיטליסטיים יותר. בעקבות הצעדים הכלכליים שננקטו, שלא לוו בצמצום תקציבי הממשלה, זינקה האינפלציה מ-34 אחוז ב-1977 ל-131 אחוז בשנת 1980.

למרות חילופי שרים במשרד האוצר ולמרות תוכניות כלכליות שנועדו לעצור את האינפלציה, לא בוצע הצעד החיוני של צמצום תקציבי הממשלה, והאינפלציה המשיכה לדהור ולתפוח עד שהגיעה בשנת 1984 לשיעור של כ-374 אחוז לשנה. שנים אלו היו שנות הזוהר של אשפים פיננסיים לרגע, שהצליחו לתמרן בין האינפלציה המשתוללת והדולר שהתחזק בקביעות מול הלירה והשקל, והפיקו רווחים נאים מהתנודתיות ואי הוודאות בשוק ההון. למרות שעם עליית הליכוד לשלטון איבדו הקיבוצים, שהיו מזוהים עם מפלגת העבודה, את יכולתם להשפיע באופן משמעותי על קבלת ההחלטות במוקדי הכוח הפוליטיים, הם המשיכו לנהוג באופן דומה לזה שנקטו בתקופת שלטון מפלגת העבודה, כשהם סמוכים ובטוחים כי השלטון יפרוש לרגליהם רשת ביטחון במקרה הצורך, כפי שנעשה בעבר.

חלק גדול מגזברי הקיבוצים הבין שבמציאות כזאת משתלם לקבל הלוואה לא צמודה בריבית ריאלית בגובה סביר ביחס לשיעור האינפלציה ששרר במשק באותה עת, לרכוש בכספי ההלוואה טרקטור, או מכונה למפעל, ולהניח, כי בגלל המשך דהירת האינפלציה והאצתה, החזר ההלוואה יהיה בפועל בריבית ריאלית שלילית. תופעה זו, בצירוף היכולת לגייס אשראי בקלות יחסית, הביאה להשקעות כבדות ולא תמיד נחוצות, בעיקר בתעשייה, אך גם בחקלאות.

נוסף על-כך, באוקטובר 1983 צנחה הבורסה, ונסגרה לתקופת מה, בעקבות משבר מניות הבנקים. נפילת הקרנות של התנועות הקיבוציות במשבר זה הייתה קשה והן ספגו הפסדים כבדים.

אחרי הבחירות ב-1984 הורכבה ממשלת אחדות לאומית בראשותו של שמעון פרס, כאשר בתפקיד שר האוצר כיהן יצחק מודעי. ממשלה זו השכילה לרתום את ההסתדרות ואת התעשיינים לעסקת חבילה, שזכתה לשם תוכנית הייצוב הכלכלית והופעלה ביולי 1985, כאשר היא כוללת קיצוץ של 30 אחוז בשכר העובדים, הקפאת שער החליפין של הדולר והקפאת מחירים. הייתה זו תוכנית של הרגע האחרון, שכן החל מתחילת 1985 החל המשק הישראלי מסתחרר לקראת התמוטטות כלכלית ממש. הייתה זו גם התוכנית הראשונה שכללה צעד ממשי של קיצוץ בהוצאה הממשלתית. להפתעת רוב הציבור, התוכנית הצליחה והאינפלציה ירדה במהירות. משיעור של למעלה מ-400% בשיאה, צנחה האינפלציה כבר במחצית השנייה של שנת 1985 לשיעור של 100 אחוז, בשנת 1986 לקצב שנתי של 48 אחוז ובשנים שלאחר מכן לרמה של 15–20 אחוז בשנה. אולם, הצלחה זו אמנם הצילה את הבנקים שעברו לבעלות הממשלה ב-1983, אבל נקנתה במחיר כבד למגזרי המשק שהיו בעלי חוב גדול כגון רוב המשק הקיבוצי, המושבי וההסתדרותי. כלומר, הממשלה הצילה, מצד אחד, את המגזר שעבר לבעלותה משום שהפך חדל פירעון ב-1983, הבנקים, אך יחד עם זאת גרמה להאטה בפעילות חלק מהמגזר היצרני ולגידול בשיעור האבטלה. עסקת החבילה הייתה אמורה לכלול מנגנונים למניעת השפעות אלו, אולם מנגנונים כאלה לא הופעלו.

עוד לפני תוכנית הייצוב היו שרויים חלק מהקיבוצים במצב כלכלי קשה ועם חובות מעיקים. לאחר תוכנית הייצוב וירידת האינפלציה, הפכה הריבית הריאלית של ההלוואות הלא צמודות בבת אחת לריבית גבוהה של מאות אחוזים (כ-230% בממוצע על פי חישובי הכלכלנית אסתר אלכסנדר). חובות רבים של חלק גדול מהקיבוצים הוכפלו בזמן קצר, וכדי להמשיך ולהתנהל באופן שוטף נאלצו הקיבוצים ליטול הלוואות נוספות. הלוואות אלו רק העמיקו את חובות הקיבוצים, ודרדר חלק גדול מהם למצב של חדלות פירעון.

בשנת 1982 עמד חוב הקיבוצים החברים בשתי התנועות הקיבוציות הגדולות, התק"ם והקיבוץ הארצי, למערכת הבנקאית על כ-2 מיליארד ש"ח (בערכי סוף שנת 1993). ב-1989 כבר עמד אותו חוב על סכום של כ-12 מיליארד ש"ח.

הסדר הקיבוצים

לאחר בחירות 1988 היו נציגי הקיבוצים והמושבים בין הגורמים החשובים בתוך מפלגת העבודה שלחצו על שמעון פרס להעדיף את משרד האוצר על משרד החוץ מתוך תקווה שיסייע לתנועות אלו להיחלץ ממצבן הכלכלי הקשה.

להסדר הקיבוצים הראשון קדמו ניסיונות ליצירת תוכניות לפתרון הבעיה, בהן ועדת רביד, בראשות שמעון רביד. בתחילה היה הניסיון של התנועות הקיבוציות לפתרון הבעיה בתוך עצמן, ולאחר מכן בשיתוף עם הבנקים, אולם תוכניות אלו לא נשאו פרי. בסוף 1989, לאחר שנה שלמה של דיונים, בין התנועות הקיבוציות, הבנקים והאוצר הושג הסדר משולש שעקרונותיו המרכזיים היו:

• מחיקת 2 מיליארד ש"ח (בערכי סוף 1993) מתוך חובות הקיבוצים על ידי הבנקים.
• מחיקת 1.3 מיליארד ש"ח נוספים על ידי הבנקים במימון הממשלה.
• גיוס 1.7 מיליארד ש"ח להחזר חוב למערכת הבנקאית על ידי התנועות הקיבוציות בצורה של מימוש נכסים תנועתיים ומלווה פנימי בין הקיבוצים באמצעות הטלת העול לתשלום החוב על הקיבוצים החזקים.
• פריסה מחדש לזמן ארוך של 6.7 מיליארד ש"ח מן החוב, בריבית צמודת מדד של 4.5% לשנה מול פקדונות ממשלתיים שהועברו למערכת הבנקאית.
• ביטול הערבויות ההדדיות בין הקיבוצים (ערבות הסדין), הפסקת פעילות הקרנות התנועתיות כנותנות אשראי וערבות, והסבת כל חובות הקרנות וארגוני הקניות הארציים אל חובות הקיבוצים הבודדים.
• לכל קיבוץ נקבע "כושר החזר", שהוא הסכום שאותו קיבוץ יכול לשלם כהחזר חוב בכל שנה על פי אמצעי הייצור שלו.
• הופעלה מערכת פיקוח של הבנקים על התוכניות השנתיות של הקיבוצים כולל מערכת קריטריונים שעל הקיבוץ היה לעמוד בהם, כגון: רמת הוצאות מחייה, השקעות, נטילת הלוואות חדשות, ועוד.
• הקמת מטה הסדר הקיבוצים, שאמור היה לפקח על ביצוע ההסדר ואשר הוגדר כנאמן של שלושת הצדדים להסדר.

בפועל, לא בוצעו כל המחיקות שנקבעו. הריבית שהושתה על החוב שנותר גם היא הייתה גבוהה ממה שנקבע בהסדר, חלק גדול מהקיבוצים לא הצליח לעמוד בכושר ההחזר שנקבע לו וחובם הלך וגדל. כבר בתחילת שנות התשעים החלו דיונים על הסדר נוסף. בסופו של דבר, הוחלט כי "ההסדר המשלים" יתחיל ב-1994, אולם ההסכם עצמו נחתם רק ב-1996. בהסדר המשלים נקבעו העקרונות הבאים:

• הקיבוצים חולקו לקיבוצי נדל"ן ולקיבוצי פריפריה.
• חובם של כל הקיבוצים הוגדר מחדש כך שייפרע, על ידי כושר ההחזר שנקבע להם בעבר, במשך 20 שנה. שאר החוב שנותר לכל קיבוץ הוגדר כ"בלון".
• חוב ה"בלון" של קיבוצי הפריפריה נמחק. על חוב ה"בלון" של קיבוצי הנדל"ן נקבע, כי ייפרע על ידי השבת הנדל"ן למינהל מקרקעי ישראל וקבלת פיצוי על הקרקע.
• הקיבוצים יעבירו למדינה 25 אחוז מהחזקותיהם בתנובה לאחר הפיכתה לחברה בע"מ.

בשנים שחלפו מאז חתימת ההסדר המשלים, ועד סוף 2003, הצטרף להסדר רוב מוחלט של הקיבוצים מתוך 135 קיבוצים שאמורים היו להיכנס להסדר. בדצמבר 2006 הצטרף הקיבוץ האחרון להסדר המשלים. על פי כנס שערך מטה הסדר הקיבוצים במאי 2007 נמחקו בתקופה שבין דצמבר 1989 ובין דצמבר 2006, חובות בסך 14.95 מיליארד ש"ח ל-213 קיבוצים. בנוסף, נמחקו חובות בסך 3.6 מיליארד ש"ח לתאגידים שבשליטת הקיבוצים. בנטל המחיקות נשאו הבנקים (62%) והמדינה (38%). חוב הקיבוצים השונים שנפרס בהסדר (עד שנת 2013), עמד על ב-8.3 מיליארד ש"ח וחלק גדול ממנו הוחזר עד מאי 2007. באותו כנס פרסם מטה הסדר הקיבוצים כי בהסדר המשלים השיבו 45 קיבוצים למדינה 19.1 אלף דונם קרקע בעלת פוטנציאל נדל"ני. ההסדר עורר לא מעט ביקורת בציבור הישראלי. רבים טענו כי יש בהסדר זה משום העדפה של מגזר מסוים, והוא המפלה עסקים רבים שהתמוטטו באותן שנים כתוצאה ממדיניות הממשלה. עם זאת, יש לזכור כי ההסדר שרת לא רק את הקיבוצים, אלא גם את הצדדים האחרים להסכם. הבנקים, שחוב הקיבוצים הענק העיק עליהם מאוד ואיים למוטט את חלקם, שיפרו את מצבם הפיננסי בעקבות העברת פקדונות הממשלה אליהם. לטענת צבי זיו, מנכ"ל בנק הפועלים באותה עת, עמד אז חוב הקיבוצים לבנק על סכום כפול מהונו העצמי של הבנק. ראש מטה הסדר הקיבוצים, ישראל עוז, טען באפריל 2007 כי: "הסדרי החובות לקיבוצים ולמושבים (שנערכו בהיקפים דומים) איפשרו את הפרטת מערכת הבנקאות והתמורות והתועלות שהשיגה המדינה ממכירת החזקותיה במערכת הבנקאות גבוהות מעלות הסדרי החובות לאוצר המדינה.". כמו כן, בעקבות ההסדר הם הצליחו להגדיל בצורה משמעותית את גביית החוב מקיבוצי ההסדר בהשוואה לזמן שלפני חתימת ההסדר המשלים. הממשלה שהחזיקה בבעלות על הבנקים לאחר הלאמתם בעקבות משבר המניות הבנקאיות, נהנתה מהסדרת חובות הבנקים ומהפיכתם לנכס אטרקטיבי שניתן למוכרו במחיר נאה. עוד יש לזכור כי הסדרים כאלו נעשו עם מגוון מוסדות אחרים, כגון מפעלים, קונצרנים (כדוגמת "כלל" ו"כור"), ועם רשויות מקומיות אחרות.

מצב הקיבוצים לאחר הסדר הקיבוצים

כבר בדיונים שקדמו להסדר הקיבוצים, התנגד חלק לא מבוטל מראשי התנועה הקיבוצית להסדר, בטענה שהוא גוזר כליה על הקיבוצים, משום שכושר ההחזר שנקבע להם גבוה מדי ולא יאפשר צמיחה מחודשת. במידה מסוימת, ניתן לומר שהצדק היה איתם כיוון שבפועל, למרות שיפור בביצועים העסקיים של חלק גדול מהקיבוצים בשנים שלאחר החתימה על ההסדר, חלק גדול מקיבוצי ההסדר התקשו לעמוד בפירעון החוב שנקבע להם, ונדרשו להסדרים פרטניים מול חלק מהבנקים לפריסת החוב שבפיגור לתקופה נוספת. בנוסף, מרכיב חשוב בהחלטות על עזיבת הקיבוץ שקיבלו חלק גדול מחברי הקיבוצים בשנות התשעים, במיוחד חברים שמלאו תפקידים מרכזיים בקיבוציהם, היה ראייתם את הקיבוץ, תחת ההסדר, כגוף אשר אפשרויות צמיחתו מוגבלות, ואשר רמת החיים האישית של החבר בו תהיה קפואה במשך כל שנות ההסדר (עד שנת 2013).

מאידך, יש הטוענים שהסדרי החוב שלוו בשנים הראשונות בבקרה ופיקוח על התנהלות הקיבוצים מצד הבנקים, הביאו בסופו של דבר להתנהלות כלכלית נכונה יותר בחלק גדול מהקיבוצים, דבר שאיפשר להם לשפר את ביצועיהם העסקיים בשנים האחרונות. העיד, למשל, צבי בן-משה, כי "כשעסקתי עם חבריי בהסדר הקיבוצים, שהיה הסדר חוב במונחים אסטרונומיים, היה ויכוח בין אלו שתמכו במאבק ארוך ובלתי מתפשר בבנקים ובממשלה, כדי שנראה לכולם ולעצמנו כמה אנחנו צודקים וכמה הבנקים והמדינה 'דפקו' אותנו. באותו זמן אמר לי דובי הלמן, שותפי לתפקיד מזכיר תק"ם: "במאבקים כאלה מנצח מי שיש לו זמן. לממשלה היה זמן, לבנקים שכבר הפרישו את החוב כחוב אבוד, גם היה את כל הזמן שבעולם. לקיבוצים, ובעיקר לחברי הקיבוצים, לא היה זמן, השבר היה גדול, צעירים עזבו, הצמיחה נפסקה, חלק גדול מהקיבוצים היו במחנק אשראי, רמת החיים ירדה או הוקפאה והיה הכרח לשנות את העקומה היורדת, ולכן החלטנו לחתום על ההסדר, שהיה קשה, לא אידיאלי ולא צודק, אבל עצר את שטף הדם ומשם התחילה הדרך לשינוי וצמיחה."

מפרסום שהוציאה התנועה הקיבוצית ביולי 2004 עולה, כי קיימת בתנועת הקיבוצית מגמת שיפור בנתונים הכלכליים, וכי החל משנת 2003 נבלמה הירידה הדמוגרפית שאפיינה את התנועה הקיבוצית בעשרים השנים האחרונות. למרות הנתונים החיוביים בפרסום זה, כדאי לציין שמדובר בממוצעים וכי על פי פרסום של "ברית פיקוח" (גוף המבקר את הדוחות הכספיים של חלק גדול מהקיבוצים) מינואר 2005, ניתוח הדוחות הכספיים של מעל ל-200 קיבוצים מצביע על שונות גדולה בין הקיבוצים ובנוסף, עולה מן הדו"ח, כי "שליש מהקיבוצים נמצאים בהפסד תפעולי מתמשך ומצבם מדאיג מאוד".

בינואר 2008, לאחר השלמת עסקת מכירת תנובה, מילאה התנועה הקיבוצית את חלקה בהסדר הקיבוצים והשיבה 25% מההחזקות שברשות קיבוציה למדינה שערכן היה שווה ל-100 מיליון דולר. במקביל, נערכו הסדרי חובות חדשים למספר קיבוצים על בסיס הכספים שהגיעו לאותם קיבוצים בעקבות המכירה, והוקצו לפירעון חוב שבפיגור למערכת הבנקאית ולסוכנות היהודית.

ביולי 2010 הושלם באמצעות המטה להסדר הקיבוצים "ההסדר שלישי", שנקרא גם "ההסדר הפרטני", בין מספר קיבוצים שהתקשו לעמוד בתנאי ההסדרים הקודמים, לא הצליחו לפרוע את חובותיהם ואף הגדילו אותם, ובין המערכת הבנקאית. ההסדר נערך ללא מעורבות המדינה והשתתפו בו גם ארגונים אזוריים בבעלות הקיבוצים, שניצלו את חוסנם הפיננסי כדי לסייע לקיבוצים לבנות הסדרים חדשים. בעקבות הסדר זה נמחקו חובות של 815.9 מיליון ש"ח ונפרעו 738.1 מיליון ש"ח. בכך, עלה סך סכום המחיקות בהסדרי הקיבוצים השונים מ-1989 לסך של 19.5 מיליארד ש"ח.

ראו גם

• הסדר חובות המושבים
• בג"ץ הקרקעות
• דוד בלאס

לקריאה נוספת

• ניר מן, "ההסדר טמון באדמה", קיבוץ, 25 בנובמבר 1992
• יוסף לניר, המשבר הדמוגרפי בקיבוץ, רמת אפעל: יד טבנקין, 1993.
• יוסף לניר, הקיבוץ בחברה הישראלית – פתולוגיה של משבר, רמת אפעל: הוצאת יד טבנקין, 2004.
• דניאל רוזוליו, השיטה והמשבר – משברים, הסדרים ושינויים בתנועה הקיבוצית, תל אביב: עם עובד, 1999.
• אליעזר בן-רפאל, אפרים יער, זאב סוקר, הקיבוץ והחברה הישראלית, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, יוני 2009, פרק 5 - המשבר הכלכלי בשנות השמונים, עמ' 76–98.
• ראובן שפירא, האמת על הקיבוץ. חיפה: פרדס, 2013.

קישורים חיצוניים

• דיון בוועדת הכלכלה של הכנסת העוסק גם בנושא הסדר הקיבוצים ובמצב הקיבוצים היום
• פרסום התנועה הקיבוצית מיולי 2004 הטוען לצמיחה
• עמירם כהן, קיבלו את הבית, שילמו באידאולוגיה, באתר TheMarker‏, 11 בדצמבר 2009
• מכתב ביקורת על הסדר הקיבוצים שנשלחה על ידי הכלכלנית אסתר אלכסנדר לראש אגף כלכלה בתק"ם, בבלוג 'זוקף כפופים'.