משל יותם

משל יותם
	מאת יותם בן גדעון
	וַיַּגִּדוּ לְיוֹתָם, וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲמֹד בְּרֹאשׁ הַר־גְּרִזִים, וַיִּשָּׂא קוֹלוֹ וַיִּקְרָא;; וַיֹּאמֶר לָהֶם - שִׁמְעוּ אֵלַי בַּעֲלֵי שְׁכֶם, וְיִשְׁמַע אֲלֵיכֶם אֱלֹהִים:; ; הָלוֹךְ הָלְכוּ הָעֵצִים, לִמְשֹׁחַ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ.; וַיֹּאמְרוּ לַזַּיִת: מָלְכָה עָלֵינוּ!; וַיֹּאמֶר לָהֶם הַזַּיִת: הֶחֳדַלְתִּי אֶת־דִּשְׁנִי, אֲשֶׁר־בִּי יְכַבְּדוּ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים -; וְהָלַכְתִּי לָנוּעַ עַל־הָעֵצִים?!; וַיֹּאמְרוּ הָעֵצִים לַתְּאֵנָה: לְכִי־אַתְּ מָלְכִי עָלֵינוּ!; וַתֹּאמֶר לָהֶם הַתְּאֵנָה: הֶחֳדַלְתִּי אֶת־מָתְקִי, וְאֶת־תְּנוּבָתִי הַטּוֹבָה -; וְהָלַכְתִּי לָנוּעַ עַל־הָעֵצִים?!; וַיֹּאמְרוּ הָעֵצִים לַגָּפֶן: לְכִי־אַתְּ מָלְכִי עָלֵינוּ!; וַתֹּאמֶר לָהֶם הַגֶּפֶן: הֶחֳדַלְתִּי אֶת־תִּירוֹשִׁי, הַמְשַׂמֵּחַ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים -; וְהָלַכְתִּי לָנוּעַ עַל־הָעֵצִים?!; וַיֹּאמְרוּ כָל־הָעֵצִים אֶל־הָאָטָד: לֵךְ אַתָּה מְלָךְ־עָלֵינוּ!; וַיֹּאמֶר הָאָטָד אֶל־הָעֵצִים: אִם בֶּאֱמֶת אַתֶּם מֹשְׁחִים אֹתִי לְמֶלֶךְ עֲלֵיכֶם - בֹּאוּ חֲסוּ בְצִלִּי;; וְאִם־אַיִן - תֵּצֵא אֵשׁ מִן־הָאָטָד, וְתֹאכַל אֶת־אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן!; ; וְעַתָּה,; אִם־בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים עֲשִׂיתֶם, וַתַּמְלִיכוּ אֶת־אֲבִימֶלֶךְ,; וְאִם־טוֹבָה עֲשִׂיתֶם עִם־יְרֻבַּעַל וְעִם־בֵּיתוֹ, וְאִם־כִּגְמוּל יָדָיו עֲשִׂיתֶם לוֹ;; אֲשֶׁר־נִלְחַם אָבִי עֲלֵיכֶם, וַיַּשְׁלֵךְ אֶת־נַפְשׁוֹ מִנֶּגֶד וַיַּצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד מִדְיָן,; וְאַתֶּם קַמְתֶּם עַל־בֵּית אָבִי הַיּוֹם, וַתַּהַרְגוּ אֶת־בָּנָיו, שִׁבְעִים אִישׁ עַל־אֶבֶן אֶחָת,; וַתַּמְלִיכוּ אֶת־אֲבִימֶלֶךְ בֶּן־אֲמָתוֹ עַל־בַּעֲלֵי שְׁכֶם, כִּי אֲחִיכֶם הוּא;; וְאִם־בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים עֲשִׂיתֶם עִם־יְרֻבַּעַל וְעִם־בֵּיתוֹ הַיּוֹם הַזֶּה -; שִׂמְחוּ בַּאֲבִימֶלֶךְ, וְיִשְׂמַח גַּם־הוּא בָּכֶם;; וְאִם־אַיִן -; תֵּצֵא אֵשׁ מֵאֲבִימֶלֶךְ, וְתֹאכַל אֶת־בַּעֲלֵי שְׁכֶם וְאֶת־בֵּית מִלּוֹא,; וְתֵצֵא אֵשׁ מִבַּעֲלֵי שְׁכֶם וּמִבֵּית מִלּוֹא, וְתֹאכַל אֶת־אֲבִימֶלֶךְ!; ; וַיָּנָס יוֹתָם, וַיִּבְרַח וַיֵּלֶךְ בְּאֵרָה, וַיֵּשֶׁב שָׁם, מִפְּנֵי אֲבִימֶלֶךְ אָחִיו.
	ספר שופטים, פרק ט', פסוקים ז'–כ'

מְשַׁל יוֹתָם (נקרא גם משל האטד) הוא משל שנשא יותם בן גדעון על דרך מינויו של שופט חדש לאחר מות אביו, השופט גדעון. המשל מופיע בספר שופטים, פרק ט'.

תוכן המשל[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשל מספר יותם על העצים המבקשים להם מלך ופונים אל עצי פרי שונים המסרבים לבקשתם.

העצים פונים אל הזית, אל התאנה ואל הגפן, שלשה עצים משבעת המינים, בבקשה שימלכו עליהם. הם מסרבים בנימוקים דומים, ובהכללה: כולם כבר פועלים ומביאים תועלת לזולת, ואין הם יכולים להפסיק את פעולתם ולהתחיל "לנוע על העצים", כלומר להיות משרתי ציבור הנעים בין שאר העצים ואינם מביאים תועלת אחרת לזולת. לבסוף פונים העצים אל האטד המסכים למלוך עליהם, אך דורש מהם לחסות בצילו (הנמוך) ואם לא, הוא ישרוף את ארזי הלבנון.

זיהוי האטד ומשמעות המשל[עריכת קוד מקור | עריכה]

יותם ממשיל את אחיו אבימלך לאטד. רוב המפרשים שהאטד הוא שיח קוצני עקר וחסר תועלת^[1]. פרופ' יהודה אליצור מציין שהביטוי "לנוע על העצים" מסמל את התנועה של עצי הסרק ברוח שעושה רעש, אך מאחוריה עצים חסרי תועלת. ר' אשתורי הפרחי ואחרים זיהו את האטד עם השיזף המצוי. זיהוי זה נזנח על ידי חלק מהחוקרים, לטובת שיח אחר. ^[2] הצמח המכונה כיום אטד הוא שיח עם פירות. במרבית המינים שלו הפרי ראוי למאכל, אך שיח זה לא נראה מתאים לשמש כעץ האטד במשל יותם. ^[3] נגה הראובני, חוקר צמחי ארץ ישראל בתקופת המקרא, המשנה והתלמוד, מקבל את דעתו של אשתורי הפרחי, ומזהה את האטד המקראי עם השיזף המצוי. ^[4]

לזיהוי זה טעמים רבים: קודם כל מדובר בעץ, כמו שנאמר: "הָלוֹךְ הָלְכוּ הָעֵצִים, לִמְשֹׁחַ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ". הראובנים (נגה והוריו) מזכירים גם עץ אטד גדול, תחתיו נערכה 'הַשִּבְעָה' הראשונה הנזכרת במקרא, עם העלאת עצמות יעקב ממצריים: " וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן הָאָטָד … וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים " (בראשית נ',י') ^[4] זה מתאים לדבריו של האטד במשל "בֹּאוּ חֲסוּ בְצִלִּי". יתר על כן, בחלקיה המזרחיים של ארץ ישראל, ובעיקר בגליל התחתון המזרחי, שם שכנה עפרה של גדעון, עץ השיזף הוא לכאורה מלך העצים- הוא נפוץ יותר מכל עץ אחר, ובצלו הסתופפו בשעות החמה הרועים ועדריהם. אך קוציו המכאיבים, והעובדה שערכו הכלכלי היה פחות מאד לעומת הזית, התאנה והגפן, עשו אותו מועמד אידיאלי למי שאינו ראוי למלוך על העצים.

גם דברי האטד "תֵּצֵא אֵשׁ מִן-הָאָטָד, וְתֹאכַל אֶת-אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן" מתישבים יפה עם זיהוי העץ כשיזף המצוי. אחרי שרפות קוצים, האופייניות מאד באזורי מחייתו של השיזף בקיץ, השיזף עצמו לא מת, אלא מלבלב מחדש עם גשמי העונה הבאה. מה שאין כן ארזי הלבנון, שכאשר הם נשרפים- אין להם יותר תקומה.

מעבר להקשר המיידי של המשל בתקופה בה נכתב, יש למשל משמעות אוניברסלית לגבי השלטון האנושי, כאשר פעמים רבות עולים לשלטון אנשים שאינם ראויים. במשטר דמוקרטי המשל מקבל תוקף רב גם מהזוית ההפוכה: המשל מותח ביקורת על אנשים ראויים, שבוחלים בעשייה הפוליטית, ובפועל הם משאירים את ההנהגה לאנשים שאינם ראויים.

על פי פירוש אחד, כשהאטד מתמנה למלך, הוא פונה ישירות אל ארזי הלבנון - המועמדים הטבעיים למלוכה על העצים - ושורף אותם. הנמשל הוא שכשממנים מלך, הוא פונה אל מתנגדיו הטבעיים ומיד פוגע בהם.

ישנם המציינים, שזהו מחירה של הענוותנות היתרה של ארזי הלבנון אשר מצטרפים אל יתר העצים בתורם אחר מלכים פוטנציאלים אחרים (ולא ראויים), במקום להציע את עצמם כמלכיה הטבעיים של ממלכת העצים.^[^{דרוש מקור]} ישנם המבקרים את עצי הפרי שלא הסכימו ללכלך את ידיהם בפוליטיקה והשאירו את הזירה לאטד^[5].

סמליות עצי הפרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי פרשן התנ"ך רש"י, עץ הזית מסמל את השופט עתניאל בן קנז, התאנה מסמלת את דבורה הנביאה והגפן מסמלת את אביו של יותם, גדעון.

על פי המלבי"ם עצי הפרי הם בניו האחרים של גדעון, שנרצחו בידי אבימלך, שבהם היו "חכמים דורשים הטוב כשתילי זיתים. ועשירים דורשים הערב כתאנה חנטה פגיה, וחכמים במדיניות אל המועיל, כרם חמד ענו להם, ואלה לא אבו במלוכה ולא שחרוה, ואתם המוני עם הפחותים, הלכתם אל האטד שלא נמצא בו לא טוב ולא ערב ולא מועיל רק מה שהיה כקוץ ודרדר להשחית את אחיו."