משנתו של גרשם שלום

הוספת קישורים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: לא כתוב אנציקלופדית.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
שכתוב
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: לא כתוב אנציקלופדית.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
גרשם שלום לומד זוהר בסוכה, 1925

משנתו של גרשם שלום עוסקת בחקר המיסטיקה היהודית, התחום אליו הקדיש את חייו ונחשב מראשי החוקרים שלו. הוא היה הראשון שהשתמש בכלי מחקר אקדמיים לשם חקירת תחום זה ורבים רואים בו כמי שאחראי יותר מכל אחר לפופולריות העצומה של לימודי הקבלה במוסדות אקדמיה ברחבי העולם. שלום נקט בגישה מחקרית פילולוגית זהירה, אשר נשענה לא רק על ניתוח ובקיאות, אלא אף על נטיות ביבליוגרפיות מובהקות. במשך השנים התגבשה סביבו קבוצת תלמידים, אשר יצרה אסכולת מחקר בשם אסכולת ירושלים בתחום חקר הקבלה. אסכולה זו רואה בקבלה יצירה אנושית, שיש לברר את תרומתה להיסטוריה היהודית, מבלי לנקוט דעה קדומה כנגדה.[1] דרכי עבודה אלו הבדילו את שלום מחוקרי קבלה שקדמו לו, ומשום כך הוא נחשב אבי חקר הקבלה בזמן המודרני.[2] כיום, ישנם חוקרי קבלה החולקים על חלק מתפיסותיו של שלום ואף נעשים ניסיונות להפריך חלק מהנחות היסוד שקבע. הניסיון לערער על משנתו של שלום אינו חדש. אך בניגוד לעבר, אז יצאו חלק מהמחלוקות מזרם היהדות האורתודוקסית, הרי שכיום מרביתן באות מהאקדמיה. חלק מהניסיונות לקרוא תיגר על תפישותיו של שלום באים גם מתלמידיו לשעבר, כתוצאה מיכולתם של החוקרים להגיע למקורות שלשלום לא הייתה אליהם גישה בתקופתו, לעשות שימוש בכלי מחקר חדשים יותר ולשלב לתוך עבודתם תחומי מחקר שונים.[3]

במחקריו המפורטים, הוא לא רק התווה את המסגרת הכללית של תורת הסוד היהודית ותחם את גבולותיה, אלא גם מילא בְּתוֹכֶן את ראשי פרקיה, וזכה על כך להכרה ולהערכה רבה בעולם האקדמי בארץ ובעולם.[4]

בהקשר למפעלו העצום של שלום, סיפר עקיבא ארנסט סימון כי בובר אמר על שלום את הדברים הבאים:

לכל אחד מאתנו יש תלמידים, יש בינינו כאלה שיצרו אסכולה. אך רק אחד בינינו יצר מקצוע חדש (במדעי היהדות) - גרשם שלום.

— אברהם שפירא, "המורשה כמקור לתחייה, לזהותו הרוחנית של שלום", בתוך: גרשם שלום, עוד דבר, פרקי מורשת ותחיה (ב), כינס וערך אברהם שפירא, תל אביב: הוצאת עם עובד, תש"ן-1989, עמ' 13.

המיסטיקה היהודית הקדומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התעניינותו של שלום במיסטיקה היהודית הקדומה נבעה בראש ובראשונה משאיפתו לסתור את טענותיהם של מרבית החוקרים בדורו ובדור הקודם, במיוחד חוקרי חכמת ישראל, כנגד הקבלה, שראו בה גידול פרא שיש להסתירו מעיני הגויים וכתופעה שאינה מייצגת את היהדות האמיתית. לטענתו, מקורה של המיסטיקה היהודית הוא בראשית האלף הראשון לספירה, "זמן קצר לפני הופעת הנצרות וזמן קצר אחריה, בעיקר במאה האחרונה לפני חורבן בית שני". עוד טען שלום, כי העוסקים בה היו מראשי היהדות ולא מכיתות שוליות בה, וכי היא בעלת "פרצוף יהודי מקורי", ועם מעט השפעות חיצוניות.[5]

במחקריו בתחום זה, ביקש תחילה לתחום את המושג "מיסטיקה יהודית", באמצעות הגדרה שתבהיר מה כלול במיסטיקה היהודית ומהם המאפיינים הייחודיים לה ביחס למיסטיקה של דתות אחרות; לברר תופעות ומאפיינים ייחודיים אלה; להוכיח את הקשר בין ספרות ההיכלות והמרכבה - הספרות העיקרית של תקופה זו - לחכמי המשנה; ולהבהיר מושגי יסוד בקבלה שהופיעו לראשונה בספר יצירה ומולאו בתוכן שונה על ידי המקובלים והפרשנים הפילוסופים, בדורות שלאחר מכן.

הגדרתה של מיסטיקה יהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת ממטרותיו של שלום הייתה חשיפת הפרק הקדום ביותר של המיסטיקה היהודית. משכך, ביקש קודם כל הגדרה מדויקת למושג.[6]

הוא שלל את האפשרות לקיומה של הגדרה כוללת למיסטיקה וסבר כי לכל דת המיסטיקה הייחודית שלה, המבוססת על מאפייניה הייחודיים של הדת ממנה צמחה. עם זאת, הוא מצא שהמיסטיקה מופיעה כשלב השלישי בהתפתחות של הדת, כל דת. את השלב הראשון הוא זיהה כשלב יצירת המיתוס. זהו השלב בו חווה המאמין את הקשר הישיר, התמים והספונטני עם האל (לכן לא ניתן, לפי שלום, לקרוא למשה רבינו או אף לשאר נביאי ישראל מיסטיקנים).[7] השלב השני הוא שלב יצירתה ומִיסודה של הדת. בשלב זה נוצרים כללי מוסר והתנהגות ומתפתחת היררכיה, אך נהרסת בשל כך ההרמוניה בין האדם, היקום והאל, ואובד איתו הקשר הישיר, התמים והספונטני. כתוצאה מכך נוצרת הרגשת ניכור אצל המאמין, המחפש דרכים חדשות לחדש את הקשר עם האל. חיפוש זה מוביל לשלב השלישי, והוא-הוא השלב בו נוצרה המיסטיקה, אשר באה כדי לגשר על התהום הפעורה בין המאמין לאל.[8] המאמין מתחיל בתהליך של הסתכלות פנימית רפלקסיבית, בניסיון למצוא רמזים שיסייעו לו בהתקרבות אל האל. בתהליך זה עושה המאמין שימוש באמצעים שונים (למשל, תפילה, פולחן, סגפנות, טיהור, מדיטציה, שימוש חוזר במילים, אקסטזה ועוד), כדי להתגבר על מגבלותיו הגופניות ולהגיע לתחום האחר, העל-ארצי, שמעבר לחושיו.[9] המיסטיקה היא אפוא שאיפת המאמין להתקרב אל האל ולהתאחד עמו, על ידי מעבר לתחום שמעבר לחושיו, ובעזרת שימוש באמצעים שונים. עם זאת, מאחר שמדובר בחוויה על-חושית שמעבר לתבונה העיונית של המאמין, גילויה של חוויה זו יכול לבוא לידי ביטוי באמצעות שימוש בסימבוליקה לשונית בלבד.[10]

כבר בגילוייה המוקדמים ביותר של המיסטיקה היהודית היא נבדלה משיטות מיסטיקה אחרות, ובניגוד למיסטיקנים בדתות אחרות, מעשיו של המיסטיקן היהודי לא כוונו לשם השגת איחוד או התמזגות שלו עם האל, אלא אך על צפייה בו והתפעלות הנפש ממראהו, תוך שמירה על מרחק בין האל למאמין.[11] הבדל זה עולה בקנה אחד עם ארבעה מאפיינים נוספים, אותם זיהה שלום, של המיסטיקה היהודית.[12] מאפיינים אלה, שיפורטו להלן, נשענים על עיקרי הדת היהודית, ומקנים לה אופי שמרני[13]: המאפיין הראשון - אישור והכרה בסמכותם של כתבי הקודש, התורה שבכתב ושבעל-פה, ואמונה בהתגלות בהר סיני ומתן תורה מן השמיים. אמונה זו מיושמת גם לתורת המיסטיקה היהודית, שנטען עתה לגביה כי היא עיקרה ופנימיותה של התורה, תורה שבעל-פה, שהועברה, יחד עם התורה, מדור לדור, באמצעות אישים ראויים.[14] המאפיין השני - נובע מהמאפיין הראשון והוא מעמדה המרכזי של התורה. אלא שבעיני המיסטיקנים הופכת התורה לישות אורגנית, הבאה לגשר בין האדם הגופני, המוגבל, לאלוהות הרוחנית, האינסופית. התורה היא הכלי איתו ברא אלוהים את העולם ומנהיג אותו, ורק לימוד והתעמקות בה וקיום מצוותיה בכוונה ראויה, יקרבו את המאמין אל האל. המאפיין השלישי - נובע אף הוא מהמאפיין הראשון והוא המעמד המרכזי לדבר ה', כפי שבא לידי ביטוי בלשון התורה עצמה. הדגש הוא על הסימבוליקה הלשונית של התורה, וכל מטרתו של המיסטיקן הוא פענוחה של סימבוליקה זו, פעולה שלפי אמונתו תקרב אותו אל האל.[15] המאפיין הרביעי - מחויבות להלכה היהודית. בדרך כלל, מכירים המקובלים בעול ההלכה ומקיימים אותה ללא פשרות. כמו כן, אין מיושמת שיטת הפרשנות הסימבולית שלהם לתורה בתחום ההלכה, למעט מתן טעם למצוות. עם זאת, המדובר, לפי שלום, ביחס דו-ערכי ובמחויבות רשמית בלבד, שכן עצם התפתחותה של המיסטיקה בא כתגובה לדת הממוסדת, ולמעשה, תחת המסווה של שמירה על המסורת וההלכה, הוחדרו תכנים חדשים.[16]

ספרות ההיכלות והמרכבה ושאלת שורשיה הגנוסטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלום הקדיש לחקר הנושא מספר מאמרים, המפוזרים בין ספריו השונים וכן ספר אחד שעסק כולו בנושא זה.[17]

הוא תיארך את הופעת ספרות ההיכלות והמרכבה, מהתחלתה במאה הראשונה לפני הספירה ועד לסופה במאה העשירית לספירה,[18] וזיהה בה שני שלבים: בשלב הראשון, היה מרכז היצירה בארץ ישראל. הספרים הראשונים מתקופה זו נכתבו על ידי יוצרים לא ידועים, שהשתמשו בשמות פסבידו-אפיגרפים, כגון ספרי חנוך והאפוקליפסה של אברהם אבינו. לידם ניתן לזהות מספר חכמי משנה ידועים, כגון רבי יוחנן בן זכאי ותלמידיו ורבי עקיבא. במאות השלישית והרביעית, אנו פוגשים בין העוסקים בתורת הסוד אמוראים ידועים כגון רבי יהושע בן לוי, ריש לקיש וכן רב (אבא אריכא), אשר עם ירידתו לבבל, עבר יחד איתו מרכז העשייה בתורת הסוד. מתקופה זו נותרו לנו בעיקר רמזים בתלמוד ובמדרש.[19] העובדה שניתן למצוא מבין העוסקים בתורת הסוד חכמי משנה ותלמוד ידועים, היא אחת מהראיות שהביא שלום לביסוס טענתו כי תופעת המיסטיקה היהודית לא הייתה תופעה בשולי היהדות, אלא בלב לבה.[20] מהשלב השני, בבבל (אם כי ניתן למצוא גם חומר מארץ ישראל), יש בידינו ספרים רבים, ואולם אף על פי שהם יוחסו לתנאים ואמוראים ידועים, סבר שלום כי גם כאן מדובר בספרות פסיבו-אפיגרפית, ויוצריהם נותרים עלומים. הספרים העיקריים השייכים לשלב השני הם[21]: ספרות ההיכלות והמרכבה, כגון, היכלות רבתי, היכלות זוטרתי, מסכת היכלות, מרכבה רבה ומעשה מרכבה; חיבורים על מעשה בראשית, כגון, מדרש כונן (ברייתא דמשה בראשית); וחיבורים מאגיים, כגון, אותיות דרבי עקיבא.

מאפיין אחד של ספרות זו הוא, לדעת שלום, יחס שלילי למציאות ההיסטורית, ייתכן עקב המציאות הקשה בה חיו בעלי חיבורים אלה (למשל רדיפות הכנסייה הנוצרית במאה הרביעית). התוצאה הייתה שכל מאווייהם של אותם יורדי מרכבה הופנו למקום א-היסטורי, לברור מעשה בראשית או למועד ביאת המשיח. מאפיין נוסף של ספרות זו הוא העובדה שאין מדובר בתורה עיונית שלמה בתורת הסוד, אלא במדריכים המורים ליחידי סגולה כיצד להעלות את נפשם דרך שבעת הרקיעים ושבעת ההיכלות, לכיסא הכבוד, הוא עולם המרכבה, ולחוות חוויה מיסטית שתוביל להתפעלות הנפש ולאכסטזה. לאור קדושת החוויה והסכנה במסע זה, נדרשה הכנה מוקדמת הן פיזית (תענית) והן נפשית (הסתכלות פנימה), והיא ידועה הייתה למתי מעט בלבד. על אף שמדובר היה בעליית הנפש, הפעולה עצמה הייתה מכונה "ירידה למרכבה" ואותם החווים פעולה זו היו מכונים "יורדי המרכבה". בהגיעם לעולם המרכבה, זכו יורדי המרכבה לגילויי סודות הבריאה וקץ הימים וצפייה במעשי אלוהי ישראל ועבודת המלאכים. הדגש בתיאורים אלה היה על תיאור מידות המלך קדוש, האל הנורא והנשגב ופחות על מידות מוסריות (כגון, מידת הרחמים).[22] תיאורים אלה, שהתבססו אומנם בחלקם על רטוריקה ונוסחאות קדומות, היו ייחודיים לבעלי המרכבה וניתן למצוא חלק מהם בתפילה, כגון בברכת הקדושה, בשעת תפילת שחרית, הן ביום חול והן בשבת, ובפיוטים רבים.[23] אחד החיבורים, שיעור קומה, עסק בתיאור הדמות האלוהית, כאילו הייתה דמות אנושית, ובשל כך עורר התנגדות רבה ואף נדחה מאוחר יותר על ידי רב סעדיה גאון (במחלוקתו עם הקראים), הרמב"ם ואחרים.

שלום זיהה השפעה זרה, גנוסטית, על תורתם של יורדי המרכבה, אולם גם הדגיש את ההבדלים ביניהם. שלא כמו אצל הגנוסטיקאים, אין מדובר היה בשתי רשויות, האחת, האל נעלם והשנייה בורא העולם (הוא אלוהי היהודים, לפי תורת הגנוסטיקאים), אלא הקפדה על מונותיאיזם, ואמונה באלוהי ישראל בלבד. הפרדה ברורה הייתה קיימת גם בין האל לבין המאמין, בין הבורא לנברא, ללא יחס אינטימי ביניהם. מאידך, סבר שלום, כי המרכבה המתוארת בספרות בעלי המרכבה מתוארת כפי שמתוארת הפלירומה הגנוסטאית. מקבילות גנוסטיות נוספות היו קיימות לדעת שלום, הן בעצם מסע העלייה של בעל המרכבה והן בהכנות המאגיות בטרם המסע.[24] שלום ציין כי במקביל לספרות ההיכלות והמרכבה הייתה קיימת ספרות של חוגים מיסטיים אחרים, שהייתה קרובה יותר למיתולוגיה הגנוסטית, ושאת השפעתה ניתן למצוא מאוחר יותר בספר הבהיר.[25]

לעניין הקשר בין ספרות הקבלה המאוחרת לספרות ההיכלות והמרכבה, ציין שלום כי אומנם לא ניתן לקרוא לספרות ההיכלות והמרכבה בשם 'קבלה' במובן אותו אנו מכנים היום תורה זו, אולם המקובלים עצמם ראו בספרות זו כחלק מתורת הקבלה וניסו לפרש אותה ברוח הדברים בהם הם דנו. הקשר אותו מוצא שלום בין שני הזרמים הוא קשר של ירושה, כאמור ראו עצמם המקובלים כממשיכיהם של אותם יורדי מרכבה והתייחסו אליהם בכתביהם, אם כי רבים גם ההבדלים ביניהם: שלא כמו אצל המקובלים, לא ניתן למצוא אצל יורדי המרכבה יחס סימבולי לעניינים הדתיים. הדברים המופיעים בספרות ההיכלות והמרכבה מתארים מציאות של חזון ולא של סמלים. כמו כן, אין התייחסות לאותו עולם נעלם, שניתן למצוא מאוחר יותר אצל המקובלים. בנוסף, כמעט ואין פרשנות איסוטרית או מיסטית של פסוקי המקרא, או גילוי סודות על ידי התעמקות בדברי המקרא, אלא אמירת דברי תפילה ושירה דתית הקשורה בחזון יורדי המרכבה, בעת צפייתם במרכבת האל. המדובר, לדעת שלום, בשירה דתית כדוגמת הפיוטים הראשונים, אלא שפיוטים אלה נתחברו לפני הופעת הפיוטים הראשונים.[26]

ספר יצירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמו הקדום של ספר יצירה היה ככל הנראה "הלכות יצירה".[27] שלום דן בספר ובתורתו בספרו ראשית הקבלה וספר הבהיר[28] ובמקומות נוספים.[29] הוא סבר כי הספר נכתב באותה תקופה בה נכתבה ספרות ההיכלות והמרכבה, ככל הנראה במאה השנייה או השלישית,[30] עם זאת נבדל ממנה במספר פריטים. ההבדל העיקרי נעוץ בתוכן. אומנם, כבר בפרק הראשון (משנה ה') של ספר יצירה, נעשה שימוש במילים וביטויים השאולים מחזון יחזקאל וספרות המרכבה,[31] אך תוכנו איננו כולל תיאור חזיוני של יורדי המרכבה, אלא תורה עיונית, פילוסופית בחלקה, בקשר ליצירת העולם ויסודותיו. כמו כן, שלא כמו בספרות המרכבה, אין בו תביעה מפורשת לשמירת סודיות.[32]

הספר נכתב בצורת משניות, בעברית, ונוסח בתמציתיות רבה (בן כ-1500 מילים בלבד) ולא תמיד באופן ברור. על אף קוצר יריעתו ישנם מקומות בהם בחר המחבר דווקא להאריך ולהרבות במילים, בפרט בולט הדבר בפרק הראשון (והחשוב ביותר) של הספר.[33] שלום סבר כי אחת הסיבות לחוסר הבהירות של הספר היא העובדה שלרשות המחבר לא הייתה טרמינולוגיה קבלית שבה יכול היה להשתמש בעת שכתב את הספר, והוא צריך היה ליצור אחת כזאת בעצמו.[34] ייתכן גם שאת חלק מהדברים הוא כתב על בסיס התבוננות מיסטית.[35]

זהות המחבר לא נמסרה לקוראים, אם כי בסוף הספר נזכר אברהם אבינו, מה שהוביל מקובלים בדורות הבאים לייחס לו את הספר או לתלות בו גילויי סודות בריאה. מפרשים אחרים ייחסו את הספר לרבי עקיבא, משום שהיה ידוע כמי שאהב לדרוש באותיות.[36]

הספר התבסס הן על דברי פילוסופים יוונים על סוד המספרים והן על דברי המסורת היהודית על סוד האותיות,[37] ולפיכך בנוסף למקובלים, זכה לפרשנויות או התייחסויות גם מצד הפילוסופים של ימי הביניים.[38] לדעת מחבר הספר, יסודות העולם הם עשר ספירות בלימה וכ"ב אותיות הא"ב העברי ויחד הן מהוות את ל"ב נתיבות פליאות החכמה.[39] בהן גנוז הכוח הנסתר ועל ידי צירופיהן נבראים הדברים בעולם, בשנה ובנפש.[40] בהן או דרכן של הספירות והאותיות חקק האל את העולם ומה שגם עתיד לבוא לעולם.[41] הספירות הן מספרים, אך לא מספרים רגילים אלא מספרים קדמונים, המהווים כוחות גנוזים. האותיות, שלהן הוקדש כמעט כל הספר,[42] מחולקות ל-3 אמות (אמ"ש),[43] 7 כפולות (בג"ד כפר"ת)[44] ו-12 פשוטות (ה' ו' ז', ח' ט' י', ל' נ' ס', ע' צ' ק').[45] לכל אות ישנה משמעות אצל האדם, בעולם ובזמן.[46]

דרך כתיבה זו, המפרידה בין הספרות לאותיות, הובילה חלק מהפרשנים בימי הביניים לטעון כי בספר ישנם שני תאורים של יצירת עולם: התיאור האחד, מתייחס לבריאה אידיאלית באמצעות עשר הספירות, והתאור השני ליצירה גשמית באמצעות 22 האותיות. כנגדם, עמדו הפרשנים שסברו כי תחילה הייתה היצירה הראשונית, שנעשתה באמצעות הספירות והאותיות יחד, וממנה נולדו הן העולם הנסתר והן העולם הנגלה.[47] אחד הפירושים הראשונים שנשתמרו לספר, משנת 931, הוא פירושו בערבית של רב סעדיה גאון,[48] המחזיק בדיעה הטוענת שבספר מתוארות שתי בריאות. דעה דומה לרס"ג הביע גם רבי יהודה הלוי, בספר הכוזרי.[49]

שלום ציין כי ישנה קבוצה נוספת שראתה בספר לא רק טקסט עיוני אלא גם טקסט מאגי, וטענה כי אם העולם נברא מלשון ואותיות, אזי השולט ברזי הלשון (תרתי משמע), יוכל, על ידי צרוף של אותיות ושמות, להתערב ביסודות הבריאה.[50]

דמונולוגיה ומאגיה יהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קערת השבעה הכתובה ארמית בבלית (צילום משנת 1913)

היהדות מתנגדת למאגיה מכל וכל ורואה בה עבודה זרה והתערבות בעבודת האל לפי גישה אחת או הולכת שולל לפי גישה אחרת.

ראשוני המקובלים הבחינו בין מאגיה, שנעשית על ידי בעל המאגיה, ללא יראת האל או אהבה אליו, כדי לאלץ אותו או את מלאכיו (ולהבדיל את השדים) לבצע פעולות שמבקש בעל המאגיה שייעשו; לבין פעולות המהוות רק בקשה מהאל להגשמת משאלות (למשל בקשות המצויות בתפילה או אף סיפור חוני המעגל) או פעולות המתבצעות בהתאם לציווי האל או בשיתוף פעולה עמו (למשל מעשי משה ביציאת מצרים). אף ספר הזוהר נוקט בגישה זו ואוסר, למשל, על שבועה במועל יד.[51] ואולם על אף האיסור החמור לעסוק במאגיה התפרסמו במהלך הדורות חיבורים יהודים בתחום זה.

שלום עצמו הקדיש לחקר המאגיה והדמונולגיה, ולמקורות בתחומים אלה, מספר מאמרים, שלאחר מותו עודכנו בהתאם להערות שהוסיף בשולי המאמרים, וכונסו בספרו שדים, רוחות ונשמות.[52] אסתר ליבס מציינת ששלום נמשך אל התחום "מראשית דרכו ועד סוף ימיו", אם כי "ספק אם היה מסכים לכובד המשקל שניתן לתחום זה במחקר הקבלה היום",[53] ונראה כי תשומת הלב שהקדיש לנושא נבעה הן בשל העובדה שחלק מהטקסטים העתיקים ביותר בתורת הסוד היהודית הם טקסטים מאגיים,[54] והן בשל העיסוק של מקובלים רבים בתחום זה.[55]

רבים ממחקריו של שלום דנים בראשי השדים (בילאר, סמאל, אשמדאי ולילית) ובנוסחות מאגיות הכוללות שמות אלו ושמות שדים ומלאכים אחרים. במחקרים אלו מנסה שלום לברר את משמעות השמות ולהתחקות אחר מקורותיהם ביהדות, באסלאם, בנצרות ובבבל הקדומה. ספרות מאגית נוספת אותה חקר שלום עוסקת בתורת הגלגול וגורלן של נשמות צדיקים, וכן חיבורים העוסקים בהכרת אופיו של אדם וגורלו על פי פניו וידיו (הכרת הפנים וסדרי שרטוטין). במחקריו נשען שלום על ספרי כישוף, מילונים על שדים ומלאכים, ספרי סגולה וקטלוגים מאגיים, שאסף בספרייתו, וכן על ספרי מקובלים, כתבי יד רבים בתחום וכתבי קמיעות.[53]

חסידות אשכנז[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית הקבלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר הזוהר[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרסומיו של שלום על הזוהר[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד מתוך ספרו של שלום: Die Geheimnisse der Schöpfung: ein Kapitel aus dem Sohar (בעברית: סודות הבריאה), הכולל מבוא היסטורי ותרגום לגרמנית של פרק מספר הזוהר (הספר יצא לאור בברלין, 1935)

שלום לא חיבר חיבור מיוחד על ספר הזוהר, אך עסק בו במספר ספרים ומאמרים שחיבר, בהם לא משתקפת תורה קבועה ואחידה, אלא התפתחות רעיונית שהשתנתה במהלך השנים.

במהלך השנים נהג שלום לכתוב הערות בקשר לזוהר בספר הזוהר הפרטי שלו,[56] אותו רכש בשנת 1915, בהיותו בן 18 בלבד. לא מיד ולא בקלות עלה בידי שלום להבין את האמור בספר. תחילה ניסה לקרוא בספר הזוהר בכוחות עצמו אולם אז גילה כי על אף שהיה תלמיד חרוץ לעברית ולתלמוד מזה מספר שנים, הוא איננו מסוגל להבין את הטקסט. פנייתו למורהו לתלמוד, בבקשה שידריכוֹ וילמדוֹ, נענתה בשלילה, בטענה כי גם הוא איננו מבין את הכתוב בזוהר. משלא עלה בידו למצוא מורה הוא חזר ללימוד עצמי, ורק לאחר מספר שנים עלה בידו לפצח חלק מסודות הזוהר והוא אף החל ללמד את הספר לחבריו.[57]

במשך השנים הגיע מספר ההערות בספר למאות רבות. משמלאוּ הדפים בהערותיו הביאוֹ לכורך שהוסיף בין דפיו דפים ריקים וכרכוֹ מחדש. גם דפים אלה התמלאו בהערות רבות. בשל חשיבות הערות אלה, הוציאה הוצאת מאגנס, בתאריך 14 באוגוסט 1992, כעשר שנים וחצי לאחר מותו של שלום, מהדורת צילום מוגדלת של הספר, בשישה כרכים, והיא כוללת את כל הערותיו הנ"ל של שלום.[58]

חלק מן ההערות עסק בבירור שאלת מחברו של הספר וחלק אחר כלל הפניות למאמרים מקבילים של ר' משה די ליאון (רמד"ל) בחיבוריו האחרים ובספר הזוהר עצמו, או הפניות לחיבורים של מקובלים אחרים. בנוסף, הוא נהג לציין חילופי נוסח בהתאם לכתבי יד או לדפוסים אחרים. הערות אחרות של שלום כללו בירורים לגבי מוצא המילים הייחודיות לספר הזוהר, במדרש, בספרות ימי הביניים, בשפות אחרות או בכתביו העבריים של רמד"ל, וכן הערות הקשורות לתחביר, הדקדוק ותורת הצורות של הספר. כמו כן, היו הערות שהכילו פירושים שכתב שלום לחלק מהמאמרים של הזוהר.[59]

שלום סירב לתרגם את הזוהר לעברית, והדבר עורר מחלוקת ואף גרם לקרע בינו לבין תלמידו, פרופ' ישעיה תשבי, אשר הוציא לאור שני כרכים על הזוהר, משנת הזוהר,[60] הכוללים: מבוא כללי ומפורט לספר הזוהר ותרגום המאמרים החשובים ביותר שבספר הזוהר לעברית, מסודרים לפי נושאים ולצידם הערות חשובות, וכן מבוא לכל נושא. פרופ' יוסף דן, אף הוא תלמידו של שלום, מציין כי הסיבה להתנגדותו של שלום נבעה מכך ש"שולם היה אליטיסט מובהק והוא שנא את הרעיון של הפופולריזציה של הטקסטים... הוא חשב שלפחות קהל של דוברי עברית יכול להתמודד עם הזוהר כשלעצמו".[61] מצד שני, מספר פרופ' ליבס, גם הוא מתלמידיו של שלום, כי שלום העניק לו את הכרך הראשון של משנת הזוהר כמתנת בר מצווה (ליבס מציין כי שלום היה חבר קרוב של אביו), כדי לקרבו, כבר בהיותו נער, לעולם הזוהר,[62] ומכאן שראה בספר מקור חשוב להבנת ספר הזוהר. ייתכן אפוא שתגובתו הראשונית החריפה של שלום לתרגומו של תשבי, נבעה גם היא מקנאת סופרים, אותה קנאה שייחס פרופ' ליבס לשלום, כאשר דן בתגובתו החריפה לספרו של הרב ראובן מרגליות וניסה לברר את פשרה.[63] בניגוד לשלום, סבר הרב מרגליות כי הזוהר הוא מדרש קדום, ולדעת ליבס, אין די היה בדעות המנוגדות של השניים בשאלת מחבר הספר, כדי לפגוע בחשיבות המהדורה שהוציא מרגליות לספר הזוהר, ואשר לה הוסיף אף הוא מקבילות רבות מספרות חז"ל וספרות ההלכה, וכינן ניצוצי זהר.[64]

שלום עצמו תרגם מספר פרקים מספר הזוהר הן לגרמנית[65] והן לאנגלית[66] ולהם הוסיף מבואות והסברים. חלק מממצאיו על ספר הזוהר, כעבור כ־20 שנות מחקר, סיכם שלום בשפה האנגלית, בספרו הידוע: Major trends in Jewish mysticism, שגם אותו לא הסכים לתרגם לעברית,[67] ובשני ערכים אנציקלופדיים.[68] בנוסף, פרסם בשנת תש"ו מאמר על מדרש הנעלם.[69]

למעשה, כמעט בכל מאמריו של שלום מוזכר ספר הזוהר, אך רק במספר פרסומים, כמפורט לעיל, היה ספר הזוהר נושאם העיקרי. לדעת תשבי, הרצאותיו של שלום בחוג "ארנוס"[70] ובמקומות אחרים, החלו שלב חדש בחקר הזוהר אצל שלום, והוא "בירור ענייניה (של קבלת הזוהר) במסגרות היסטוריות רחבות, החל במקורות קדם קבליים עד שלוחותיה המאוחרות של הקבלה".[71]

בירור מחברו וזמן חיבורו של הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנים רבות קודם שרכש את ספר הזוהר, קרא שלום את דברי ימי ישראל של צבי גרץ, ושם התוודע לראשונה לתנועת הקבלה ולספר הזוהר. דעתו של גרץ על ספר הזוהר הייתה שלילית והוא כינה אותו 'ספר כזבים' ואת רמד"ל הציג כרמאי. שלום חלק על דעותיו של גרץ וסבר, בתחילת דרכו, כי ספר הזוהר מכיל "שרידי דורות קדומים", שרק נערכו על ידי רמד"ל ומקובלים אחרים בספרד במאה ה-13.[72] תאוריה זו אף היוותה את הבסיס למחקרו הראשון על הזוהר: "האם חיבר ר' משה די לאון את ספר הזהר?",[73] שעליו הרצה בטקס הפתיחה של המכון למדעי היהדות של האוניברסיטה העברית.

עם זאת, לאחר שהחל לחקור את הזוהר ולשונו חזר בו מקביעה זו וקבע כי רמד"ל הוא אכן מחבר הספר (למעט הרעיא מהימנא ותיקוני הזוהר ומספר תוספות קטנות), כפי שכתב שלום עצמו, באוטוביוגרפיה שלו[74]:

ישבתי וכתבתי הרצאת פתיחה על נושא מרתק: "האם חיבר ר' משה די ליאוֹן את ספר הזוהר?" וסיכמתי או חידשתי שם את כל הטענות המדברות נגד הנחה זו והדורשות 'בדיקה חדשה ושיטתית של מוצא הספר והתפתחות הקבלה כולה, בלא משפטים קדומים.' לחקירה כזאת הקדשתי את עשר עד חמש עשרה השנים הבאות וסתרתי אחת לאחת את כל טענותי שבהרצאת הפתיחה, אף על פי שיצאתי להוכיח אמיתותן, ומתוך תהפוכות אלה נתקיים גם בי הפסוק: 'אמת מארץ תצמח'.

— גרשם שלום, מברלין לירושלים, זכרונות נעורים, תל אביב: הוצאת עם עובד, תשמ"ב-1982, עמ' 223–224.

בנושא זה הוא עבר מקיצוניות אחת לקיצוניות שנייה, וסבר כי לא רק שהספר איננו מכיל שרידים קדומים אלא שמרבית חלקי הספר חוברו על ידי רמד"ל בלבד.[75] הוא גם סבר כי רמד"ל כתב את הספר בשנים 1280 עד 1286 לערך, ורק לאחר מכן החל לכתוב את ספריו העבריים, תוך שהוא מכליל בהם רמזים שנועדו להכשיר את הקרקע לפרסומו של הזוהר. רק בשנת 1293, לטענת שלום, החל רמד"ל להפיץ את חלקי הזוהר באופן מסודר ברבים (אם כי שלוש שנים לפני כן פורסם חלק קטן ממנו). מלאכת ההעתקה וההפצה של הספר נמשכה עד לשנת 1305, שנת מותו של רמד"ל.[76]

חלק גדול מהחוקרים מסכימים עם שלום בקשר לזהות מחבר הזוהר אולם יש הטוענים כי רמד"ל לא חיבר את הספר לבד אלא עם חבר אנשים. כמו כן קיימת מחלוקת לעניין השנים שבהן נכתבו חלקי הספר וספריו העבריים.[77]

עבודתו על מילון לשון ספר הזוהר[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור כוללות חלק מהערותיו של שלום, שהוסיף בספר הזוהר שלו, דיון במקורן של המילים הייחודיות שבספר הזוהר וכן הערות הקשורות לתחביר, הדקדוק ותורת הצורות שבספר.[78] במקביל לכך, עבד שלום על הכנת מילון הכולל את כל המילים שבספר הזוהר. צורת עבודתו כללה רישום כל מילה המצוייה בספר בכרטסת מיוחדת, המסודרת באופן כרונולוגי לפי אותיות הא"ב. ליד המילה הוא הוסיף פירוש, מראה המקום שלה בספר הזוהר והערות נוספות. הוא המשיך לעדכן את הכרטסת במהלך כל חייו, ולאחר מותו המשיכה תלמידתו, רבקה ש"ץ, להוסיף מילים מהמדרש הנעלם. פרופ' ליבס מציין כי נעזר בכרטסת של שלום במהלך כתיבת עבודת הדוקטורט שלו, פרקים במילון ספר הזהר, משנת תשל"ז,[79] שאף היא נועדה להיות חלק מהמילון שעתיד היה לצאת לאור, עם זאת, נכון לשנת 2012, הוא טרם ראה אור.[78]

קבלת האר"י[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • כתבי האר"י ותורתו.
  • תלמידי האר"י.
  • תפוצתה והשפעת של קבלת האר"י.

שבתאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שבתי צבי בציור משנת 1665. הציור הופיע על עטיפת ספרו של שלום שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו.

חסידות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלום טען כי היסודות המשיחיים נוטרלו בחסידות והפכו לסמלים בלבד. בנושא זה, נפל מחלוקת בינו לבין בן-ציון דינור ואחרים (לרבות תלמידו הראשון של שלום, ישעיה תשבי).[80]

שונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלום קיים שתי מחלוקות עם חנה ארנדט בקשר לדעותיה על התנועה הציונית ועל השואה. המחלוקת הראשונה הייתה משנת 1946, בעקבות מאמרה Zionism Reconsidered ("הציונות, הערכה מחדש"), בקשר לדעותיה על פועלה של התנועה הציונית בארץ ישראל, ולטענותיה כנגד הנטייה הגוברת של הציונים לצד הימיני של המפה הפוליטית וכן לחתירתם למדינה בכל מחיר, תוך התעלמות מהמיעוט הערבי. שלום, שהיה ממקימי ברית שלום, הגן על שאיפת הציונים למדינה והאשימהּ ב"תסביך אנטי פלשתינה". ארנדט הכחישה טענה זו והביעה את פליאתה על תמיכתו של שלום ברעיון הלאומיות, תמיכה שלדעתה עלולה להוביל בסופו של דבר לגזענות.

המחלוקת השנייה התעוררה בשנת 1963, ונסבה סביב הדברים שכתבה ארנדט בספרה "אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע", הכולל את רשימותיה של ארנדט ממשפט אייכמן, אותו סיקרה כשליחה מטעם הניו יורקר. ארנדט העלתה בספר שאלות נוקבות בקשר למשפט, בין היתר, בקשר לחלקו של העם הגרמני בשואה מול חלקו היחסי של אייכמן, שיתוף הפעולה של היודנראטים עם הנאצים, הפאסיביות וחוסר ההתקוממות של היהודים כנגד רוצחיהם. היא ראתה בשואה פשע כנגד האנושות ולא פשע מלחמה, שכן היהודים לא היו צד לוחם בה. שלום שלל את דעותיה של ארנדט על המשפט ודרך ניהולו בישראל, ואף האשימהּ בשל הדברים שכתבה שם בחוסר אהבת ישראל. על כך השיבה ארנדט כי מעולם לא אהבה קבוצת אנשים כקולקטיב אלא רק את חבריה כאינדיבידואלים. עוד טענה כי איננה 'אוהבת' יהודים אלא היא פשוט חלק מהם.[81] בשנת 2010 יצא, בגרמנית, ספר המתאר בהרחבה את מערכת היחסים ביניהם, לרבות המכתבים שהחליפו במהלך השנים.[82]

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

המבקר וחוקר מדעי היהדות ברוך קורצווייל טען כי בלתי אפשרי להיות אובייקטיבי לחלוטין בכתיבת ההיסטוריה היהודית, וביקר את ספרו של שלום "שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו", באומרו כי הספר נגוע בכתיבה מגמתית במסווה של טיעונים אקדמיים.[83] שלום סירב להגיב לביקורתו של קורצוויל, אך פרופסור ישעיה תשבי הגיב לה במאמר[84] וכן פרופסור יעקב כ"ץ, אשר הותקף אף הוא באותו העניין, מספר שנים אחר כך.[85]

על אף הביקורת של קורצוויל כנגד שלום, הוא בחר בספרו הנ"ל כספר החשוב ביותר שנכתב במדעי הרוח בעשר השנים מאז קום המדינה.[86]

בחקר החסידות[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוקר והביבליוגרף החב"די הרב חיים ליברמן, יצא בסדרת מאמרים נגד דרכי החקירה וקביעותיהם של שלום ובית מדרשו בחקר החסידות. את הסדרה פרסם בכתב העת בצרון, תחת הכותרת "כיצד "חוקרים" חסידות בישראל?". ליברמן טען, כי "שורת הדין מחייבת שבמקצוע זה יטפלו בעלי המקצוע המומחים לדבר, כלומר: החסידים בעצמם", וכי שלום ותלמידיו חסרים את הכלים להבנת ספרי חסידות, מגמתיים וממהרים להסיק מסקנות שגויות, על בסיס מידע חסר. עוד טען ליברמן כי בלהיטותם לתגליות חדשות ממהרים שלום ותלמידיו לזהות חכמים שונים כשבתאים, ללא הוכחות מוצקות.

בין השאר, התנגד ליברמן לזיהוי ביקורת המופיעה בספרי מוסר מדור ראשית החסידות כמכוונים נגד הבעל שם טוב ותלמידיו. כך דחה את הפרשנות של ההיסטוריון שמעון דובנוב ואחרים לחלקים מספר "נזד הדמע" (לרבי ישראל מזמושץ', שהיה מהמשכילים המוקדמים) כהתנגדות מוקדמת לתנועת החסידות. שלום פרסם מאמר תגובה, בו חלק על ליברמן ואמר שדבריו אפולוגטיים, וליברמן השיב לו במאמר נוסף בסדרה.

במאמר אחר של שלום, טען שקטע מהספר "משמרת קודש" לרבי משה מסטנוב מכוון ישירות נגד הבעל שם טוב. גם כאן התנגד ליברמן לפרשנותו של שלום וטען כי בספר אין כל קטרוג כנגד הבעש"ט וחסידיו הראשונים אלא כנגד בעלי בתים, שאינם תומכים בתלמידי חכמים לומדי תורה. חוקרי החסידות מנדל פייקאז' ועמנואל אטקס סברו כי אכן שגה שלום בהבנת דבריו של הרב משה מסטנוב, אך ציינו כי אף אם עדות ספציפית זו אינה עדות ישירה כנגד הבעש"ט וחסידיו, היא משקפת את מנהגי אותו הזמן, לרבות מנהגי החסידים הראשונים.[87]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • א"א אורבך, "על משנתו של ג. ש.", "מולד" א', תשכ"ח.
  • י. רוזנצויג, "קבלה ומהפכה - על דרכו של ג. ש.", "מולד" א', תשכ"ח.
  • גרשם שלום - על האיש ופועלו: דברים שנאמרו ביום השלושים להסתלקותו, ירושלים: האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, תשמ"ג (המאמרים המופיעים בספר: א"א אורבך, "גרשם שלום ומדעי היהדות", עמ' 7 - 16; י' בן שלמה, "מחקרו של גרשם שלום על הפאנתיאיזם בקבלה", עמ' 17 - 31; י' תשבי, "תרומתו של גרשם שלום לחקר הזוהר", עמ' 32 - 47; רבקה ש"ץ, פירוש החסידות כביטוי להשקפה האידיאליסטית של גרשם שלום", עמ' 48 - 62; מ' בית אריה, "יחסו של גרשם שלום לספר ולספרייה", עמ' 63 - 70; נ' רוטנשטרייך, "על הגותו הלאומית של גרשם שלום", עמ' 71 - 86; א"א אורבך, "דברי סיכום", עמ' 87 - 88).
  • יוסף דן, " משנתו ההיסטורית של פרופ’ גרשם שלום ז"ל", "ציון", מ"ז, ירושלים: תשמ"ב, עמ' 116 - 172 (פורסם שוב בספרו של דן על גרשם שלום, להלן).
  • אליעזר שביד, מיסטיקה ויהדות לפי גרשם שלום - ניתוח ביקורתי, ירושלים: מחקרי ירושלים במחשבת ישראל, מוסף ב', תשמ"ג.
  • אברהם שפירא, "המורשה כמקור לתחייה: לזהותו הרוחנית של גרשם שלום", בתוך: גרשם שלום, עוד דבר, פרקי מורשת ותחיה (ב), כינס וערך אברהם שפירא, תל אביב: הוצאת עם עובד, תש"ן-1989, עמ' 13 - 26.
  • יוסף דן, על גרשם שלום, תריסר מאמרים, ירושלים: הוצאת זלמן שזר, 2010.
  • David Biale, Gershom Scholem: Kabbalah and Counter History, Cambridge, Massachusetts & London, England: Harvard University Press, 1979.
  • Peter Schafer, Gershom Scholem Reconsidered, Oxford Ctr. for Postgraduate Hebrew Studies, 1986.
  • Harold Bloom (ed.), Gershom Scholem (Modern critical views), New York: Chelsea House Publishers, 1987.
  • Steven M. Wasserstrom, Religion after religion: Gershom Scholem, Mircea Eliade, and Henry Corbin at Eranos, Princeton, N.J.: Princeton University Press, 1999.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממאמריו ומכתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערכים אנציקלופדיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Gershom Scholem, Academy On High, In Kabbalah, Encyclopaedia Judaica, 2nd edition, Jewish Virtual Library website.
  • Gershom Scholem, Adam Kadmon, Encyclopaedia Judaica, 2nd edition, Jewish Virtual Library website.
  • Gershom Scholem (Moshe Idel, 2nd ed.), Allegory, In Kabbalah, Encyclopaedia Judaica, 2nd edition, Jewish Virtual Library website.
  • Gershom Scholem, Anthropomorphism, In Kabbalah, Encyclopaedia Judaica, 2nd edition, Jewish Virtual Library website.
  • Gershom Scholem (Moshe Idel, 2nd ed.), Antinomianism, In Kabbalah, Encyclopaedia Judaica, 2nd edition, Jewish Virtual Library website.
  • Gershom Scholem, Aẓilut, In Kabbalah, Encyclopaedia Judaica, 2nd edition, Jewish Virtual Library website.
  • Gershom Scholem, Bacharach, Naphtali ben Jacob Elhanan, Encyclopaedia Judaica, 2nd edition, Jewish Virtual Library website.
  • Gershom Scholem, Buzaglo (Buzaglio, Buzagli, Busaglo), Shalom ben Moses, Encyclopaedia Judaica, 2nd edition, Jewish Virtual Library website.
  • Gershom Scholem, Chiromancy (Palmistry), Encyclopaedia Judaica, 2nd edition, Jewish Virtual Library website.
  • Gershom Scholem (Gerald Y. Blidstein, 2nd ed.), Commandments, Reasons for, In Kabbalah, Encyclopaedia Judaica, 2nd edition, Jewish Virtual Library website.
  • Gershom Scholem, Demons, Demonology, Encyclopaedia Judaica, 2nd edition, Jewish Virtual Library website.
  • Gershom Scholem, Dibbuk (Dybbuk), Encyclopaedia Judaica, 2nd edition, Jewish Virtual Library website.
  • Gershom Scholem, Doenmeh, Encyclopaedia Judaica, 2nd edition, Jewish Virtual Library website.
  • Gershom Scholem, Eschatology, In Kabbalah, Encyclopaedia Judaica, 2nd edition, Jewish Virtual Library website.
  • Gershom Scholem (Moshe Idel, 2nd ed.), Ein-Sof, Encyclopaedia Judaica, 2nd edition, Jewish Virtual Library website.
  • Gershom Scholem, Gabbai, Meir ben Ezekiel Ibn, Encyclopaedia Judaica, 2nd edition, Jewish Virtual Library website.
  • Gershom Scholem (Moshe Idel, 2nd ed.), Gematria, In Kabbalah, Encyclopaedia Judaica, 2nd edition, Jewish Virtual Library website.
  • Gershom Scholem, Gilgul, Encyclopaedia Judaica, 2nd edition, Jewish Virtual Library website.
  • Gershom Scholem (Moshe Idel, 2nd ed.), Golem, Encyclopaedia Judaica, 2nd edition, Jewish Virtual Library website.
  • Gershom Scholem and Meir Lamed, Jellinek, Adolf, Encyclopaedia Judaica, 2nd edition, Jewish Virtual Library website.
  • Gershom Scholem, Joel, David Heymann, Encyclopaedia Judaica, 2nd edition, Jewish Virtual Library website.
  • Gershom Scholem, Jonah, Moses, Encyclopaedia Judaica, 2nd edition, Jewish Virtual Library website.
  • Gershom Scholem (Jonathan Garb, Moshe Idel, 2nd ed.), Kabbalah, Encyclopaedia Judaica, 2nd edition, Jewish Virtual Library website.
  • Gershom Scholem, Labi, Simeon, Encyclopaedia Judaica, 2nd edition, Jewish Virtual Library website.
  • Gershom Scholem (Susannah Heschel, 2nd ed.), Lilith, Encyclopaedia Judaica, 2nd edition, Jewish Virtual Library website.
  • Gershom Scholem, Magen David, Encyclopaedia Judaica, 2nd edition, Jewish Virtual Library website.
  • Gershom Scholem, Malakh, Ḥayyim ben Solomon, Encyclopaedia Judaica, 2nd edition, Jewish Virtual Library website.
  • Gershom Scholem, Ostropoler, Samson ben Pesaḥ, Encyclopaedia Judaica, 2nd edition, Jewish Virtual Library website.
  • Gershom Scholem, Pinheiro, Moses, Encyclopaedia Judaica, 2nd edition, Jewish Virtual Library website.
  • Gershom Scholem, Prossnitz, Judah Leib ben Jacob Holleschau, Encyclopaedia Judaica, 2nd edition, Jewish Virtual Library website.
  • Gershom Scholem, Providence, In the Kabbalah, Encyclopaedia Judaica, 2nd edition, Jewish Virtual Library website.
  • Gershom Scholem, Reuchlin, Johannes°, Encyclopaedia Judaica, 2nd edition, Jewish Virtual Library website.
  • Gershom Scholem, Sahula, Meir ben Solomon Abi, Encyclopaedia Judaica, 2nd edition, Jewish Virtual Library website.
  • Gershom Scholem, Samael, Encyclopaedia Judaica, 2nd edition, Jewish Virtual Library website.
  • Gershom Scholem, Sarug (Saruk), Israel, Encyclopaedia Judaica, 2nd edition, Jewish Virtual Library website.
  • Gershom Scholem, Shi'ur Komah, Encyclopaedia Judaica, 2nd edition, Jewish Virtual Library website.
  • Gershom Scholem, Wormser, Seckel, Encyclopaedia Judaica, 2nd edition, Jewish Virtual Library website.
  • Gershom Scholem, Yom Kippur Katan, Encyclopaedia Judaica, 2nd edition, Jewish Virtual Library website.
  • Gershom Scholem (Melila Hellner-Eshed, 2nd ed.), Zohar, Encyclopaedia Judaica, 2nd edition, Jewish Virtual Library website.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מור אלטשולר, "כמו לא הייתה אסכולת ירושלים בחקר הקבלה אלא הרף עין של דמיון", מתוך האתר של ד"ר אלטשולר.
  2. ^ ראו אצל יוסף דן, במאמר שהתפרסם באנגלית:J. Dan, Levensbericht G.G. Scholem, in :Jaarboek, 1985, Amsterdam, pp. 213-215: "Scholem's careful philological analysis of the historical setting of this enigmatic treatise was the beginning of the modern scholarly study of the texts of Jewish mysticism, which were neglected by previous scholars".
  3. ^ ראו פירוט בנושא אצל יהודה ליבס, כיוונים חדשים בחקר הקבלה, פעמים 50, תשנ"ב (להלן: "ליבס, כיוונים חדשים"), עמ' 150–170.
  4. ^ לדברי הערכה על גרשם שלום ראו בערך: גרשם שלום, דברי הערכה, תוארי כבוד, פרסים ומינויים. ראו גם בפסקת הפתיחה וכן בערך: הנצחתו של גרשם שלום
  5. ^ ראו בספרו של אליעזר שביד, מיסטיקה ויהדות לפי גרשם שלום - ניתוח ביקורתי, מחקרי ירושלים במחשבת ישראל, מוסף ב', ירושלים, תשמ"ג (להלן: "שביד, ביקורת"), עמ' 14, המתבסס, בין היתר, על דבריו של שלום, במאמר שבספרו דברים בגו: "המסתורין היהודי והקבלה", עמ' 230 - 269 (להלן: "שלום, המסתורין היהודי"), ובפרט עמ' 230 - 235.
  6. ^ ראו בעיקר את הדיון בפרק הראשון: "General characteristics of Jewish mysticism" (להלן: "שלום, מיסטיקה יהודית"), בספרו: Major trends in Jewish mysticism, an enlarged version of nine lectures, translated in part by George Lichtheim, New York: Schocken Books, 1941 (second edition 1946; third edition 1954; London: Thames and Hudson, 1955; New York: Schocken Books, paperback edition 1961) (להלן: "שלום, זרמים עיקריים"); שלום הקדיש מאמרים נוספים לנושא, בין היתר, בספרו דברים בגו: שלום, המסתורין היהודי; "רעיון הגאולה בקבלה", עמ' 191 - 216, ובפרט עמ' 191–193 (להלן: "שלום, רעיון הגאולה"); "הרהורים על אפשרות של מיסטיקה יהודית בימינו", עמ' 71–83 (להלן: "שלום, הרהורים"); לניתוח מקיף של תפיסת המיסטיקה אצל שלום ולביקורת עליה, ראו אצל שביד, ביקורת; אך ראו דבריו של יוסף דן על דעת שביד, במאמרו: "גרשם שלום: בין היסטוריה להיסטוריוסופיה", מחקרי ירושלים במחשבת ישראל ג', ג-ד, ירושלים תשמ"ד, עמ' 427–475 (להלן: "דן, תגובה לשביד").
  7. ^ שלום, מיסטיקה יהודית, עמ' 6.
  8. ^ שלום, מיסטיקה יהודית, עמ' 7-8; שביד, ביקורת, עמ' 7–8.
  9. ^ שביד, ביקורת, עמ' 23–24.
  10. ^ דן, תגובה לשביד.
  11. ^ שלום, הרהורים, עמ' 72; שלום, המסתורין היהודי, עמ' 237–239.
  12. ^ לפירוט והסברים נוספים על המאפיינים ראו אצל שביד, ביקורת, עמ' 9–11.
  13. ^ עם זאת, לדעת שלום, לא מדובר בשמרנות אמיתית, שכן הרעיונות אותם מפיצים המקובלים הם רעיונות חדשים, הגובלים לעיתים במהפכנות רדיקלית. ראו אצל שלום, המסתורין היהודי, עמ' 232 - 233; שביד, ביקורת, עמ' 9.
  14. ^ שלום, הרהורים, עמ' 78–79. טענה אחרת, אם כי נשענת אף היא על הטענה כי מדובר בתורה עתיקה, היא כי תורת הקבלה נמסרה מפי המלאך רזיאל לאדם הראשון, והועברה מדור לדור על ידי מקבלים ראויים. שלום, המסתורין היהודי, עמ' 232.
  15. ^ שלום, הרהורים, עמ' 78‏- 79.
  16. ^ למשל השינויים שהנהיגו המקובלים לגבי תפילות הקבע, לאור שינוי תפיסת התפילה ומטרותיה, הן על ידי שינוי בלשון התפילה והן על ידי הנהגת תפילה בכוונה ובדבקות. שביד, ביקורת, עמ' 11–13.
  17. ^ מאמריו הראשונים בנושא, התפרסמו בשפה האנגלית, בעיקר בספרים הבאים: "Merkabah mysticism and Jewish gnosticism", בתוך: שלום, זרמים עיקריים, עמ' 40–79 (להלן: שלום, מרכבה"); Jewish Gnosticisim, Merkabah Mysticism and Talmudic tradition, עמ' (להלן: "שלום, הרצאות"); וכן, Origins of the Kabbalah, בפרט עמ' 18 - 24 (להלן: "שלום, מקורות הקבלה"); בעברית, התפרסמו מאמרים בנושא בעיקר בספרים הבאים: שלום, המסתורין, בעיקר עמ' 230, 234–240; ראשית הקבלה (1150–1250), ירושלים ותל אביב, הוצאת שוקן, תש"ח, בעיקר בעמ' 27–65 (להלן: שלום, ראשית הקבלה"); ראשית הקבלה וספר הבהיר, הרצאותיו של פרופ' ג' שלום בשנת תשכ"ב, ערכה רבקה ש"ץ, ירושלים, הוצאת מפעל השכפול, תשכ"ב-1962 (להלן: "שלום, ספר הבהיר"); פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה (תורגם מגרמנית על ידי יוסף בן שלמה), ירושלים, הוצאת מוסד ביאליק, תשל"ו-1976 (להלן: "שלום, פרקי יסוד"); וכן, "יהדות וגנוסטיות", בתוך: שלום, עוד דבר, עמ' 176 - 186 (להלן: "שלום, יהדות וגנוסטיות").
  18. ^ שלום, מרכבה, עמ' 40.
  19. ^ שלום, המסתורין, עמ' 235–236.
  20. ^ שלום, הרצאות, עמ' 5. מרבית הרצאות הספר עוסקות בהוכחת טענה זו שלו, לפיה ספרות ההיכלות והמרכבה באה בעיקרה מתוך אותם חוגים שיצרו את ההלכה היהודית והיהדות הרבנית, המוכרת לנו כיום. שלום עשה זאת בעיקר על ידי הצגת הקשר הלשוני והתוכני בין ספרות ההיכלות והמרכבה לבין ספרות ההלכה; ראו גם שלום, יהדות וגנוסטיות, עמ' 176.
  21. ^ ככל הנראה שייך גם ספר יצירה לתקופה זו, ולמרות הדמיון הלשוני בינו לבין ספרות ההיכלות והמרכבה, הוא שונה ממנה בתוכנו, ומשתדל להציג תאוריה עיונית לבריאת העולם ויסודותיו. ראו אצל שלום, המסתורין, עמ' 239–240. ראו עוד להלן.
  22. ^ שלום, ספר הבהיר, עמ' 7; שלום, המסתורין, עמ' 236–238.
  23. ^ על השפעת תורת הסוד על התפילה ראו גם אצל יצחק משה אלבוגן, התפילה בישראל בהתפתחותה ההיסטורית, תרגם מגרמנית, על פי המהדורה שלישית, יהושע עמיר, ערך והשלים יוסף היינמן, בהשתתפות ישראל אדלר, אברהם נגב, יעקב פטוחובסקי וחיים שירמן; תל אביב, הוצאת דביר, תשל"ב-1972, עמ' 281 ואילך; לתיאור מפורט של הנושא ניתן למצוא אצל מאיר בר-אילן, סתרי תפילה והיכלות, רמת גן, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשמ"ז-1987.
  24. ^ שלום, יהדות וגנוסטיות, עמ' 181.
  25. ^ שלום, ספר הבהיר, עמ' 9; שלום, המסתורין, עמ' 239.
  26. ^ שלום, ספר הבהיר, עמ' 8–10.
  27. ^ שלום, ספר הבהיר, עמ' 17; שלום, מקורות הקבלה, עמ' 25.
  28. ^ בעיקר בעמ' 17–63.
  29. ^ בין יתר המקומות הנוספים בהם דן שלום בספר יצירה: שלום, המסתורין, עמ' 239–240; שלום, מקורות הקבלה, עמ' 24–35; וכן שלום, ראשית הקבלה, עמ' 21–22.
  30. ^ ובכל מקרה לא יאוחר מהמאה הששית, ובוודאי שלא לאחר המאה השמינית, שכן במאה התשיעית כבר נודע כספר קדום ופרשנים החלו לעסוק בו. ראו: שלום, ספר הבהיר, עמ' 21 ו-56; שלום, מקורות הקבלה, עמ' 25. עם זאת, סבר שלום, כי אין במציאת תשובה לשאלה מתי בדיוק חובר הספר, להוסיף להבנת תפקיד הספר בהתפתחות הקבלה.
  31. ^ כגון: 'כסא', 'צפייה', 'רצוא ושוב', וכו'. ראו אצל שלום, ספר הבהיר, עמ' 27. ראו גם שלום, המסתורין, עמ' 239.
  32. ^ שלום, ספר הבהיר, עמ' 19.
  33. ^ ראו אצל שלום, ספר הבהיר, עמ' 21.
  34. ^ שלום, ספר הבהיר, עמ' 54.
  35. ^ שלום, המסתורין, עמ' 239.
  36. ^ שלום, ספר הבהיר, עמ' 20–21.
  37. ^ בספר תהילים ל"ג, ו', כתוב: "בִּדְבַר ה', שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ", והאותיות הן יסוד דבר ה'. ראו אצל שלום, המסתורין עמ' 240.
  38. ^ שלום, המסתורין, עמ' 240.
  39. ^ ה"חכמה" שבאגדה זוהתה על ידי חכמי ישראל באגדה כ"תורה". אולם, לדעת שלום, ספר הבהיר, עמ' 23, אין המושג חכמה בספר יצירה זהה לתורה. למעשה מחבר הספר משתמש במושג, מבלי להסבירו, כאילו הוא מובן מאליו בקרב הקוראים.
  40. ^ שלום, ספר הבהיר, עמ' 51.
  41. ^ שלום, מקורות הקבלה, עמ' 26.
  42. ^ הספירות מוזכרות בפרק א', משניות א' - ט', ו - י"ד. שאר הספר (פרק א', משניות י' - י"ג ופרקים ב' - ו') דן באותיות בלבד.
  43. ^ לא ברור, לפי שלום, ספר הבהיר, עמ' 23, האם הכוונה ל"אימות" (היינו "אם") או "אומות" (היינו "יסוד").
  44. ^ אותיות הנכפלות על ידי דגש.
  45. ^ אותיות שיש בהן אות אחת בלבד.
  46. ^ שלום, המסתורין, עמ' 240; שלום, מקורות הקבלה, עמ' 29.
  47. ^ שלום, ספר הבהיר, עמ' 54–55.
  48. ^ שלום, ספר הבהיר, עמ' 21.
  49. ^ שלום, ספר הבהיר, עמ' 55. רס"ג השתמש בספר כדי להכניס בו את דעותיו.
  50. ^ שלום, ספר הבהיר, עמ' 57–63.
  51. ^ יהודה ליבס, שדים, רוחות ונשמות, מחקרים בדמונולוגיה מאת גרשם שלום, בעריכת אסתר ליבס, ירושלים, הוצאת מכון בן צבי, תשס"ד-2004 (להלן: "שלום, מאגיה יהודית"), עמ' 3–7.
  52. ^ שלום, מאגיה יהודית, הנ"ל. באנגלית, הופיעו מאמרים בנושא, בעיקר בספריו Jewish Gnosticisim, Merkabah Mysticism and Talmudic tradition ו-Kabbalah, המרכז בין היתר את הערכים האנציקלופדים שכתב בנושא לאנציקלופדיה יודאיקה.
  53. ^ 1 2 א. ליבס, אצל שלום, מאגיה יהודית, עמ' 1.
  54. ^ ראו אצל שלום, מאגיה יהודית. ראו גם בספרו Jewish Gnosticisim, Merkabah Mysticism and Talmudic tradition, ובפרט נספחיו.
  55. ^ ראו למשל בחיבוריהם של ראשי המקובלים בספרד, אם כי גם בספר הזוהר עצמו יש תאורים מפורטים על מטטרון ומלאכים אחרים, ולהבדיל הסטרא אחרא, שדים ורוחות, סמאל, לילית ונעמה ועוד; לפי שלום, בשונה משיטות מיסטיקה אחרות, המיסטיקה היהודית לא הפרידה הפרדה מוחלטת בינה לבין המאגיה. ראו אצל שלום, המסתורין היהודי, עמ' 233.
  56. ^ ספר הזוהר של גרשם שלום, עם הערות בכתיבת ידו (יוזעפאף תרל"ג 1873), ירושלים: הוצאת מאגנס, תשנ"ב-1992.
  57. ^ ישעיה תשבי, "תרומתו של גרשם שלום לחקר הזוהר", בתוך: גרשם שלום, על האיש ופועלו, דברים שנאמרו ביום השלושים להסתלקותו; ירושלים, האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, הוצאת מאגנס ומוסד ביאליק, תשמ"ג (להלן: "תשבי, שלום והזוהר"), עמ' 32 - 33.
  58. ^ ליבס, הזוהר של שלום, עמ' ה'. המהדורה הודפסה ב-350 עותקים בלבד, והם ממוספרים בספרות ערביות 1 - 320 ואותיות עבריות, א' - ל'. המידע על מספר העותקים, בדף מול שער הספר.
  59. ^ ליבס, הזוהר של שלום, עמ' ז'-ט'.
  60. ^ ישעיה תשבי, משנת הזוהר, 2 כרכים (כרך א' עם פישל לחובר), ירושלים: מוסד ביאליק, תש"ט - תשכ"א (כרך א': מהדורה שנייה, תשי"ז-1957; מהדורה שלישית מורחבת ומתוקנת, תשל"א-1971; הדפסות נוספות: תשמ"ב-1982, תש"ן-1990, תשנ"ו-1996; כרך ב': תשל"א-1971, תשמ"ב-1982, תשנ"ב-1992, תשנ"ח-1997, תשס"ד-2003; להלן: "תשבי, משנת הזוהר"). הספר תורגם בשנים האחרונות גם לאנגלית: The wisdom of the Zohar, an anthology of texts (English translation by David Goldstein), 3 volume, Oxford: Published for the Littman Library by Oxford University Press, 1989. תשבי התכוון להוציא לאור כרך שלישי של הספר, עבד על כך שנים רבות, ואף פרסם את ראשי פרקים של כרך זה, אך לא זכה להוציא לפועל תוכניתו זו.
  61. ^ יאיר שלג, איור: תמיר שפר, לא רק לגאי ריצ'י נמאס: פרופ' יוסף דן רוצה לשחרר את הקבלה ממדונה, באתר הארץ, 22 באוקטובר 2008
  62. ^ ליבס, הזוהר של שלום, עמ' ז', ה"ש 12.
  63. ^ ליבס, הזוהר של שלום, עמ' ט'-י'.
  64. ^ ספר הזהר, על חמשה חומשי תורה מהתנא האלהי רבי שמעון בן יוחאי. עם ספרא דצניעותא, אידרא רבא וזוטא רעיא מהימנא מדרש הנעלם ... הגהות מרן מהרח"ו דרך אמת ונצוצי אורות מהגרחי"ד אזולאי ונלוו להם הגהות ניצוצי זהר. תוכנן מסורת הזהר ... השוואות עם מאמרי חכמינו ... ציונים לספרי רבותנו הראשונים ... תמצית דברי גדולי האחרונים בבירור שיטת הזהר ... ראובן במוה"ר משה מרגליות; שלושה כרכים, ירושלים: מוסד הרב קוק, ת"ש-תש"ו-1946-1940; ליבס סבור כי הערות שלום ומרגליות - הרחוקים זה מזה בעולמם ובאמונתם - משלימות ולא חופפות. ראו אצל ליבס, הזוהר של שלום, עמ' י'.
  65. ^ Vulliauds Uebersetzung des Sifra Di-Zeniutha aus dem Sohar und andere neuere Literatur zur Geschichte der Kabbala, Frankfurt a.M.: 1931; Die Geheimnisse der Schöpfung, ein Kapitel aus dem Sohar, Berlin: Schocken Verlag, 1935.
  66. ^ Zohar, the Book of Splendor, Basic Readings from the Kabbalah, New York: Schocken Books, 1949.
  67. ^ The Zohar I, The book and its author", pp. 156 - 204, and "The Zohar II, The Theosophic doctrine of the Zohar", pp. 205 - 243, in: Major trends in Jewish mysticism, an enlarged version of nine lectures, translated in part by George Lichtheim, New York: Schocken Books, 1941 (second edition 1946; third edition 1954; London: Thames and Hudson, 1955; New York: Schocken Books, paperback edition 1961).
  68. ^ "ספר הזוהר", האנציקלופדיה העברית, ירושלים ותל אביב: החברה להוצאת אנציקלופדיות בע"מ, כרך ט"ז, תשכ"ב-1962, עמ' 632; "The Zohar", Kabbalah, Jerusalem: Keter Pub. House, 1974.
  69. ^ "פרשה חדשה מהמדרש הנעלם", ספר היובל לכבוד לוי גינצבורג, ניו יורק: האקדמיה האמריקנית למדעי היהדות, תש"ו-1946, עמ' תכ"ה-תמ"ו.
  70. ^ ראו למשל מאמרו, "שיעור קומה - הדמות המיסטית של האלוהות", פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה (תורגם מגרמנית על ידי יוסף בן שלמה), ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, תשל"ו-1976, עמ' 153–186 (בפרט עמ' 179 ואילך) ומאמרים נוספים שהרצה בחוג "ארנוס" (ושחלקם התפרסמו בספר הנ"ל).
  71. ^ תשבי, שלום והזוהר, עמ' 42.
  72. ^ תשבי, שלום והזוהר, עמ' 35.
  73. ^ "האם חיבר ר' משה די ליאון את ספר הזהר?", מדעי היהדות א', ירושלים: כתבי האוניברסיטה העברית בירושלים, מכון למדעי יהדות, בדפוס "המדפיס", תרפ"ו, עמ' 16–29.
  74. ^ לפי תשבי, שלום והזוהר, עמ' 35; ליבס, ספר הזוהר של שלום, עמ' ו' - ז'.
  75. ^ ליבס, הזוהר של שלום, עמ' ז', ה"ש 13.
  76. ^ תשבי, משנת הזוהר, בעמ' 103–105.
  77. ^ אך ראו את דעתה של ד"ר מרוז, מאוניברסיטת תל אביב וחוקרים נוספים, בנושא זה, בערך: נושאים במחלוקת במשנתו של גרשם שלום, שאלת מחבר ספר הזוהר וזמן חיבורו.
  78. ^ 1 2 ליבס, הזוהר של שלום, עמ' ט'.
  79. ^ עבודת הדוקטורט, פרקים במילון ספר הזהר, נמצאת באתר האינטרנט של פרופ' ליבס, באתר האוניברסיטה העברית.
  80. ^ על גישתו של שלום לחסידות ראו אצל שלום, "החסידות: השלב האחרון", בתוך: השלב האחרון, עמ' 1 - 22; ראו גם חביבה פדיה, נספח למאמר הנ"ל, עמ' 23 - 37 (ובפרט עמ' 31 - 34); ראו עוד: מור אלטשולר, כנגד כל הסיכויים: על המחלוקת בין בן-ציון דינור לגרשם שלום בשאלת המשיחיות בראשית החסידות, ספר זיכרון לגרשם שלום במלאת עשרים וחמש שנים לפטירתו, מחקרי ירושלים במחשבת ישראל כ, תשס"ז (עורך: יוסף דן), כרך א', עמ' 30-1; למחלוקת עם תשבי ראו רחל אליאור, על ישעיה תשבי, בעקבות הרצאה מערב זיכרון באוניברסיטה העברית.
  81. ^ הנרי, סרמן, סכנת הגזענות, ידיד יקר, לא נעשית פחותה אם אדם הוא אנרכיסט, באתר הארץ, 4 במרץ 2011. פורסם שוב בשם: "מכתב לחנה ארנדט", בספרו דברים בגו, פרקי מורשת ותחיה, תל אביב: הוצאת עם עובד, תשל"ו-1975, כרך א', עמ' 91 - 95; ראו גם Michael Ezra, The Eichmann Polemics: Hannah Arendt and Her Critics, Democratiya 9, Summer 2007, באתר של dissentmagazine, עמ' 141 - 165, ובפרט עמ' 147 - 148; וכן אצל נתן שניידר, התחייה של חנה ארנדט, עיתון הארץ.
  82. ^ Der Briefwechsel, Hannah Arendt, Gershom Scholem, herausgegeben von Marie Luise Knott, unter Mitarbeit von David Heredi, Berlin: Jüdischer Verlag, 2010.
  83. ^ צבי וולמוט, קורצוויל קונטרה גרשם שלום - עמ' 31, מעריב, 10 באוקטובר 1969. צבי וולמוט, קורצוויל קונטרה גרשם שלום - עמ' 33 (סוף מעמ' 31), מעריב, 10 באוקטובר 1969.
  84. ^ ישעיהו תשבי, חקר הדימונולוגיה ומעשים דימוניים, דבר, 20 בספטמבר 1957
  85. ^ ראו אצל ברוך קורצוויל, בספרו במאבק על ערכי היהדות, הוצאת שוקן, 1969, הפרק "הערות ל'שבתי צבי' של גרשם שלום", עמ' 99–134; ראו גם עמנואל אטקס, "ההיסטוריון ניכר בפולמוסו: יעקב כץ מתעמת עם מבקריו". בתוך: היסטוגרפיה במבחן, עיון מחודש במשנתו של יעקב כ"ץ (עורכים, ישראל ברטל ושמואל פיינר), עמ' 183–200, ובפרט עמ' 192 ואילך גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר"; לסיכום הפרשה ראו: ד"ר אסף מלאך, על הלב של האמת ההיסטורית, אתר המכללה למדינאות
  86. ^ הספרים החשובים ביותר, משאל 'ספרא וסייפא', מעריב, 2 במאי 1958
  87. ^ על המחלוקות ראו מאמרו של יוסף וייס, "ראשית צמיחתה של החסידות", ציון, שנה ט"ו, ספר ג' - ג', תשי"א; ודבריו של ליברמן, בספרו אהל רח"ל, כרך א', ניו יורק, 1980, כיצד חוקרים חסידות בישראל א' - ד', באתר hebrewbooks, עמ' 1 - 49; לתגובתו של שלום ראו מאמרו, "הפולמוס על החסידות ועל מנהיגיה בספר נזד הדמע", עתה בתוך השלב האחרון, מחקרי החסידות של גרשם שלום (עורכים דוד אסף ואסתר ליבס), הוצאת מאגנס, תשס"ט-2008 (להלן: "שלום, השלב האחרון"), עמ' 91 - 101; מאמרו "שתי העדויות הראשונות על חבורות החסידים והבעש"ט", בתוך שלום, השלב האחרון, עמ' 64 - 81; וכן מאמרו "דמותו ההיסטורית של ר' ישראל בעל-שם-טוב", בתוך שלום, השלב האחרון, עמ' 106 - 138 ובפרט עמ' 117 - 118; וראו גם בתוך שלום, השלב האחרון את מכתבו של יוסף וייס לגרשם שלום, עמ' 87 - 89, בו מודה וייס בטעותו ומתנצל על כך, אולם גם טוען שליברמן לא הבין את שאר הדברים שכתב ואף ייחס לו דברים שלא כתב; ומכתב נוסף מחיים ליברמן לישראל מלמן, על המחלוקות עם שלום, בעמ' 89 - 90; וכן הנספחים הביבליוגרפים למאמריו הנ"ל של שלום, מאת דוד אסף, בעמ' 82 - 86, 102 - 105 ובעמ' 139 - 145, המביא את כל הנאמר בקשר למחלוקות הנ"ל; על יחסי הכבוד ששררו בין שלום לליברמן, על אף המחלוקות החריפות ביניהם, ניתן אולי ללמוד גם ממכתב שכתב גרשם שלום לחיים ליברמן, שבו הוא מודה לו על ששלח אליו מאמר שכתב ליברמן (הכוונה למאמר "בדיה ואמת בדבר בתי הדפוס החסידיים", התפרסם גם בספרו של ליברמן, אהל רח"ל, כרך ג', ניו יארק(!), 1984, בעמ' 14 - 309), בתוך שלום, השלב האחרון, בעמ' 86 - 87.
  88. ^ במקור מכתב העת אמות, חוברת ט סיון תמוז תשכ"ג


גרשם שלום
הגותו של גרשם שלום ביבליוגרפיה של גרשם שלום • זרמים ראשיים במיסטיקה היהודית • משנתו של גרשם שלום
שונות בית גרשם שלום • פרס גרשם שלום • ספריית גרשם שלום • הנצחתו של גרשם שלום
מתלמידיו רבקה ש"ץ אופנהיימר • ישעיה תשבי • מתי מגד • יהודה ליבס • יוסף דן • אפרים גוטליב • יוסף בן שלמה • מאיר בניהו • מלאכי בית-אריה
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=משנתו_של_גרשם_שלום&oldid=38283334"