נאן גולדין
 | |
| גולדין באוקטובר 2009 | |
| לידה |
12 בספטמבר 1953 (בת 70) וושינגטון די. סי. |
|---|---|
| לאום | ארצות הברית |
| מקום לימודים |
|
| תקופת הפעילות |
1969–2010 (כ־41 שנים)  |
| תחום יצירה | צילום |
| הושפעה על ידי |
Cookie Mueller, Greer Lankton, Jack Smith |
| יצירות ידועות | The Ballad of Sexual Dependency |
| פרסים והוקרה |
מפקד מסדר האמנויות והספרות (2006) פרס לוסי (2014) פרס הסלבלד (2007) טיים 100 (2022) |
| בן או בת זוג |
Siobhan Liddell |
  | |
נאן גולדין (באנגלית: Nan Goldin; נולדה ב-12 בספטמבר 1953) היא צלמת יהודייה-אמריקאית הידועה בזכות התיעוד האינטימי של הקהילה הלהטב"קית, סביבתה הקרובה, ידוענים ואנשי ציבור[1].
ילדות ונעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]
גולדין נולדה בוושינגטון די סי וגדלה בלקסינגטון, מסצ'וסטס (פרבר של בוסטון) למשפחה יהודית מהמעמד הבינוני, אביה עבד ככלכלן ברשות התקשורת האמריקאית[2]. אחותה, ברברה, התאבדה כשגולדין הייתה בת 11, והאירוע גרם לזעזוע קשה בחייה. היא עזבה את הבית ואת בית הספר התיכון בלקסינגטון ועברה ללינקולן מסצ'וסטס[3] שם גרה אצל משפחת אומנה ולמדה בבית ספר דמוקרטי קהילתי. בבית הספר היא התוודעה לראשונה לצילום במצלמת פולארויד[4][5]. בהמשך היא הצטרפה לקבוצת צעירים שהיו מעורבים באלימות, סמים ומין[4].
קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]
צילום דמויות מהשוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
התערוכה הראשונה של עבודותיה התקיימה בבוסטון בשנת 1973, כשהיא בת 20 בלבד, והציגה תיעוד של הקהילה ההומוסקסואלית, והטרנסג'נדרית בעיר, שאליהם נחשפה בזכות קשריה עם הצלם דוד ארמסטרונג. באותה תקופה היא חיה עם קהילת הדראג קווינז בעיר צילמה ותיעדה אותה[3]. "הקוויניז [המלכות] נלחמו שאצלם אותן וקרעו את הצילומים ששנאו"[6]. בצילומיה את הדרג קווין, גולדין ביקשה להציג אותן כי כמגדר שלישי[1].
בשנת 1977 סיימה גולדין את לימודיה בבית הספר שליד המוזיאון לאמנות בבוסטון ובאוניברסיטת טופטס (Tufts University)[5]. באותה התקופה היא החלה להשתמש בהדפסי סיבאכרום בהירים[5] (הדפסות סרטי צילום על בסיס פוליסטר). גולדין עברה לעיר ניו יורק והחלה מתעדת את סצנת מוזיקת הפאנק והגל החדש ואת תרבות הסמים בעיר. צילומיה מאותן שנים (1980-1986), כונסו בספר בשם "The Ballad of Sexual Dependency", כשם אחד משיריו של ברטולט ברכט מן המחזה "אופרה בגרוש"[7]. צילומיה הקרינו אסתטיקה של "סנפ שוט" (snapshot), כלומר צילום מהיר, הנראה על פי רוב כבעל קומפוזיציה אקראית ומצולם ללא אמצעי תאורה מיוחדים. הצילומים הכילו נושאים בעלי אופי אגרסיבי ובהם שימוש בסמים, אלימות ומיניות בוטה אך הוצגו בצורה מפתה על ידי שימוש מודגש בצבע ובאסתטיקה אשר כונתה "הרואין שיק" (heroin chic). לעיתים הוצגו עבודותיה של גולדין כמצגת שקופיות. התצוגה הידועה ביותר במדיום זה הכילה 800 שקופיות אשר הוצגו במשך של כ-45 דקות. בהקדמה לספר היא כתבה שהספר הוא יומן אישי שהיא מאפשרת לאנשים לקרוא על ה"שבט" שלה[8]. בסוף שנות התשעים, רוב חבריה ומושאי הצילום נפטרו ממנות יתר של סמים או מאיידס. גולדין עצמה נכנסה למוסד גמילה ב-1988. היא המשיכה לתעד את חייה בגילוי לב כולל את חוויית האשפוז[5].
ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]
צילומיה של גולדין מכורים לסמים הציגו אותם, לכאורה, באור חיובי. חלק מהמבקרים האשימו אותה שהיא הופכת את השימוש בהרואין לזוהר, ושהשפיעה על סגנון הגרארג' באופנה שהפך מאוחר יותר לפופולרי מגזיני אופנה[6].
צילומי נוף ומשפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב־1992 העורך של מגזין אומנות יפני (déjà-vu) הזמין את גולדין לטוקיו להיפגש עם הצלם היפני ארקאי (Nobuyoshi Araki). יחד הם תיעדו את תרבות הנוער ביפן ויצרו מבט ייחודי על אינטימיות, מיניות ויופי. הצילומים כונסו לספר Tokyo Love: Spring 1994[9]. במהלך השנים, צילומיה נעו מייצוגים של נעורים הרסניים להורות וביתיות וצילומי נוף המשוחחים עם יצירות של ציירים רומנטיקנים גרמנים, למשל קספר דויד פרידריך[5]. צילומיה לוכדים את עושר בטבע ומייצרים דמויים כמו תלת־ממדים. גולדין צלמה נוף מאז שנות השבעים אך חשפה אותם רק בשנות האלפיים[10].
ב־2014 גולדין פרסמה ספר ותערוכה "עדן ואחריו" ("Eden & After") שהציגה צילומי ילדים שתיעדה במשך 35 שנה. רוב המצולמים הם ילדים של קרובי משפחתה וחברים. בצילומיה היא ניסתה לתפוס את השמחה והעוצמה שבילדות וכן את אובדן של חופש עם ההתבגרות. הספר עוסק גם ביחסי הורים ילדים ומגדר אצל ילדים[11].
פרסים והוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- צרפת, לגיון הכבוד ב-2006[12]
- שוודיה, פרס הסלבלד ב-2007[12]
- ארצות הברית, מדליית אדוארד מקדואל ב־2012[13]
תערוכות יחד נבחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- רטרוספקטיבה של עבודותיה התקיימה במוזיאון ויטני לאמנות אמריקאית בשנת 1996 וכן הוצגה בברלין, אמסטרדם, שווייץ ופראג
- רטרוספקטיבה של עבודתה התקיימה במרכז פומפידו בשנת 2002 וכן הוצגה בלונדון, מדריד, פורטו פורטוגל, טורינו וורשה
ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- The Ballad of Sexual Dependency. New York: Aperture, 1986.
- Cookie Mueller (exhibition catalogue). New York: Pace/MacGill Gallery, 1991.
- The Other Side. Perseus Distribution Services, 1993.
- Vakat. Cologne: Walter Konig, 1993.
- Desire by Numbers. San Francisco: Artspace, 1994.
- A double life. Zurich: Scalo, 1994.
- Tokyo Love. Tokyo: Hon don do, 1994.
- The Golden Years (exhibition catalogue). Paris: Yvon Lambert, 1995.
- I'll Be Your Mirror (exhibition catalogue). Zurich: Scalo, 1996. .
- Love Streams (exhibition catalogue). Paris: Yvon Lambert, 1997.
- Emotions and Relations (exhibition catalogue). Cologne: Taschen, 1998.
- Ten Years After: Naples 1986-1996. Zurich: Scalo, 1998. .
- Couples and Loneliness. Tokyo: Korinsha, 1998.
- Nan Goldin: Recent Photographs. Houston: Contemporary Arts Museum, 1999.
- Nan Goldin. 55, London: Phaidon, 2001.
- Devils Playground. London: Phaidon, 2003.
- Soeurs, Saintes et Sibylles. Editions du Regard, 2005.
- The Beautiful Smile. Göttingen: Steidl, 2007.
- Variety: Photographs by Nan Goldin. Skira Rizzoli, 2009.
- Eden and After. London: Phaidon, 2014.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
נאן גולדין, ברשת החברתית אינסטגרם- נאן גולדין, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- יומן ויזואלי מאת אליסיה שחף
- נאן גולדין באתר "צילום בעם"
דניאל מקדרמון, הצלמת האמריקאית נאן גולדין רוצה שתדעו שלא היא המציאה את אינסטגרם, באתר הארץ, 18 באוגוסט 2016- קולין מויניהאן, הניו יורק טיימס, האמנית נאן גולדין התמכרה למשככי כאבים ותיעדה את הגמילה הכואבת, באתר הארץ, 1 בפברואר 2018
- אופיר חובב, נאן גולדין: "התמיכה בפלסטין מסכנת את ההכנסה שלי", באתר הארץ, 28 בדצמבר 2023
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 Nan Goldin | artnet, www.artnet.com
- ^ Solomon, Deborah (1996-10-09). "Nan Goldin: Scenes From the Edge". Wall Street Journal. ISSN 0099-9660. נבדק ב-2017-02-21.
- ^ 1 2 BOMB Magazine — Nan Goldin by Stephen Westfall, bombmagazine.org (באנגלית)
- ^ 1 2 "Nan Goldin | American photographer". Encyclopedia Britannica (באנגלית). נבדק ב-2017-02-22.
- ^ 1 2 3 4 5 https://www.guggenheim.org/artwork/artist/nan-goldin, www.guggenheim.org (באנגלית)
- ^ 1 2 O'Hagan, Sean (2014-03-22). "Nan Goldin: 'I wanted to get high from a really early age'". The Guardian (באנגלית בריטית). ISSN 0261-3077. נבדק ב-2017-02-22.
- ^ Nan Goldin: The Ballad of Sexual Dependency | MoMA, The Museum of Modern Art (באנגלית)
- ^ Nan Goldin, Nan Goldin: The Ballad Of Sexual Dependency, Aperture, 2005
- ^ AnOther. "Nan Goldin and Nobuyoshi Araki's Tokyo Love". AnOther (באנגלית). נבדק ב-2017-02-22.
- ^ Garratt, Sheryl (2002-01-05). "The dark room". The Guardian (באנגלית בריטית). ISSN 0261-3077. נבדק ב-2017-02-23.
- ^ Nan Goldin Illuminates the Short-Lived Magic of Childhood, Time
- ^ 1 2 exhibit-E.com, Nan Goldin - Matthew Marks Gallery, www.matthewmarks.com (באנגלית) (ארכיון)
- ^ "MacDowell will honor Nan Goldin | New Hampshire". UnionLeader.com (באנגלית). נבדק ב-2017-02-25.