ניאוף

ניאוף הוא קיום יחסי מין בהסכמה בין בני אדם שאינם נשואים זה לזה ולפחות אחד מהם נשוי לאחר. מעשה זה נתפס כלא-מוסרי בתרבויות רבות עוד משחר ההיסטוריה, ובהן הוא מהווה עילה חוקית לדרוש את פירוק קשר הנישואים. בתרבויות מסוימות נתפס הניאוף כפשע המחייב ענישה, לעיתים חמורה עד כדי עונש מוות^[1]. בעברית מודרנית, הניאוף נקרא בגידה, בעיקר בהקשר החברתי-סוציולוגי ובשיח היומיומי.

בתרבויות קדומות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחברות הקדומות נחשב הניאוף לעברה חמורה. מכיוון שהאישה נחשבה בדרך כלל לרכושו של הבעל, נחשב רק קיום יחסי מין עם אישה נשואה כניאוף, בעוד גבר נשוי שקיים יחסי מין עם אישה לא נשואה לא נענש. העונשים על ניאוף היו קשים, כגון כריתת איברים ואף מוות. עם זאת, הייתה לבעל זכות לחוס על אשתו ולוותר לה על העברה שעשתה כנגדו. במקרה שהאישה לא נדונה למוות, גם הנואף שהיה איתה היה משוחרר, מפני שדין אחד היה לשניהם^[^{דרוש מקור]}^{[דרושה הבהרה]}.

חוקי חמורבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי חוקי חמורבי דינם של אנשים שנאפו היה הטבעה בנהר.

"כי תימצא אשת איש שוכבת עם איש זר, ייעקדו שניהם ויושלכו למים. אם יבקש בעל האישה לחמול על אשתו, גם הנואף יוחן". (חוקי חמורבי, סעיף 129)

חוקי אשור[עריכת קוד מקור | עריכה]

"כי ימצא איש עם אשתו איש זר, מות יומתו שניהם. אם יוציא האיש את אשתו לחופשי, גם הנואף יצא חופשי". (חוקי אשור, סעיף 51)

בדתות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – לא תנאף

הניאוף נאסר במקרא בכמה מקומות. המקום המרכזי הוא בעשרת הדיברות שם האיסור ממוקם בין האיסור על רציחה לאיסור על גנבה (שמות כ' י"ג; דברים ה' י"ז).

רש"י מפרש כי הביטוי "לא תנאף" מיוחד לקיום יחסי מין עם אשת איש, אך אבן עזרא וחזקוני חולקים עליו וסוברים כי זהו איסור כללי על יחסי מין בין מי שאינם נשואים זה לזה, שאחד מביטוייו הוא קיום יחסים עם אשת איש. גם ספורנו סובר כמותם, אם כי הוא סובר שעיקרו של הביטוי הוא באשת איש בשל שכיחותו אצל עוברי העברה.

ביהדות ניאוף הוא סוג של גילוי עריות, שנחשב ביהדות לאחת מהעברות החמורות ביותר, אחת משלוש שעליהן נאמר "ייהרג ואל יעבור". בספר משלי (פרק ו', פסוקים כ"ז–כ"ט), למשל, מתואר הניאוף כך:

”הֲיַחְתֶּה אִישׁ אֵשׁ בְּחֵיקוֹ וּבְגָדָיו לֹא תִשָּׂרַפְנָה? אִם יְהַלֵּךְ אִישׁ עַל הַגֶּחָלִים וְרַגְלָיו לֹא תִכָּוֶינָה? כֵּן הַבָּא אֶל אֵשֶׁת רֵעֵהוּ - לֹא יִנָּקֶה כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהּ.”

על פי החוק המקראי אנשים שנתפסו בניאוף דינם מיתה. חז"ל דרשו עדויות מאוד ודאיות לחטא, כך שמימוש העונש היה כמעט בלתי אפשרי.

פרשת דוד ובת שבע, המתוארת בספר שמואל ב, עוסקת לכאורה בניאופו של דוד עם בת שבע, אשת אוריה החתי, שבעקבותיו דוד אף שלח את אוריה אל מותו.

בנוסף מספר התנ"ך על כוונות ניאוף שלא התמששו:

אברהם הציג בפני אבימלך מלך גרר את שרה אשתו כאחותו. עקב כך לקח אבימלך את שרה לאישה, אך אלוהים נגלה אליו בחלום והזהירו: ”הִנְּךָ מֵת עַל-הָאִשָּׁה אֲשֶׁר לָקַחְתָּ, וְהִוא בְּעֻלַת בָּעַל” (ספר בראשית, פרק כ', פסוק ג').
אשת פוטיפר ניסתה לפתות את יוסף שישכב עמה, אך יוסף סירב.

נצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הניאוף בנצרות מוגדר כקיום יחסי מין של אדם נשוי עם אדם אחר שאינו בן זוגו החוקי. בנצרות הוסרה ההבחנה בין גבר לאישה הקיימת ביהדות, וקיים דגש בסקרמנט הנוצרי של הנישואים, על נאמנות הדדית. האיסור על ניאוף בא לידי ביטוי בחקיקה של המדינות שמסורתן נוצרית, אולם במקרים רבים היה האיסור על נשים חמור יותר מאשר על גברים. כך לדוגמה בקוד הנפוליאוני נחשב ניאוף של אישה כעילה לגירושים, בעוד ניאוף של הבעל היה עילה לגירושים רק אם שיכן את פילגשו בדירת האישה.

אסלאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

באסלאם נחשב הניאוף לחטא חמור, והוא כולל יחסי מין מחוץ לנישואים, כמו גם קיום יחסי מין לפני הנישואים. העונש על ניאוף באסלאם הוא 100 (מאת) מלקות^[^{דרוש מקור: בטוח שלא מוות?!]}, ומדינות אסלאמיות רבות, כגון פקיסטן וערב הסעודית, מגדירות ניאוף כעבירה פלילית. ב-1979 לאחר המהפכה האיראנית חוקק באיראן חוק הקובע עונש של הצלפות או סקילה למוות במקרה של ניאוף.

בחברה המודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

באחדות ממדינות מזרח אסיה, ובהן הפיליפינים והודו, ניאוף הוא עבירה פלילית. גם במדינות מוסלמיות, כערב הסעודית ופקיסטן ניאוף הוא עבירה פלילית, שעונשה מגיע עד עונש מוות. באחדות ממדינות ארצות הברית ניאוף הוא עבירה המופיעה בספר החוקים אך אינה נאכפת.

במדינות רבות, ניאוף הוא מעשה המצדיק דרישה לגירושים.

בישראל ניאוף של האישה מובא בפני בית דין רבני, ומחייב את גירושיה של האישה ללא קבלת תשלום כתובה ומזונות.

היחס החברתי כיום לנואפים שנחשפו משתנה ממדינה למדינה ומחברה לחברה, ונע מחוסר עניין ציבורי ועד להתייחסות כאל מעשה בלתי מוסרי בעליל הראוי לגינוי ובחלק מהמקרים אף ענישה.

פרסומם של מעשי ניאוף[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעשי ניאוף נעשים ברשות היחיד, ובדרך כלל אינם זוכים לפרסום, גם כאשר הם נעשים על ידי דמות ציבורית. לעיתים זוכים מעשי ניאוף לפרסום רב.

בישראל נודעה בשנת 1993 פרשת הקלטת הלוהטת, שבה טען בנימין נתניהו, במהלך מסע בחירות לראשות הליכוד, שקיבל איומים לפיהם תיחשף פרשת ניאוף שבה היה מעורב.

בארצות הברית זכתה לפרסום רב פרשת מוניקה לווינסקי, שבה נודע שנשיא ארצות הברית, ביל קלינטון קיים קשר מיני עם מתמחה בבית הלבן בשם מוניקה לווינסקי^[2]. פרשה זו זיעזעה את הגורמים השמרנים בארצות הברית ונעשה ניסיון להדיח את קלינטון מתפקידו כנשיא, בטענה שהכחשתו את הפרשה היא עדות שקר.

ראש ממשלת איטליה, סילביו ברלוסקוני, נודע בהוללות המינית שלו, גם בתקופה שבה היה נשוי.