ניסוי הכלא של סטנפורד

ניסוי הכלא של סטנפורד הוא נקודת ציון בפסיכולוגיה חברתית ובקביעת כללי אתיקה בניסויים. הניסוי, שבחן התנהגות בתנאים שדימו חיי כלא, נערך באוניברסיטת סטנפורד בשנת 1971 על ידי צוות חוקרים בראשות הפסיכולוג פיליפ זימברדו.

הניסוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסטודנטים שהשתתפו בניסוי גויסו באמצעות מודעה בעיתון. הם עברו מבחנים פסיכולוגיים ונבדק שאין להם עבר פלילי, וכן הובטח להם תשלום תמורת השתתפותם בניסוי. המשתתפים, כולם גברים בני המעמד הבינוני, חולקו באקראי לתפקיד של "אסיר" או "סוהר". המשתתפים שהוגרלו להיות האסירים נאסרו על ידי משטרת פאלו אלטו בביתם באמצע היום, הושמו באזיקים והועברו עם כיסוי עיניים למרתף המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת סטנפורד, שהוסב זמנית לכלא, ואילו המשתתפים שהוטל עליהם להיות ה"סוהרים" קיבלו מדים, אלות ומשקפי שמש לצורך שמירה על מרחק פיקודי. במהלך כל הניסוי, שתוכנן להימשך שבועיים, החוקרים תיעדו את התנהגות המשתתפים באמצעות מצלמות שהוצבו במסדרונות ומיקרופונים שהוטמנו בתאים.

ה"סוהרים" היו חופשיים לקבוע את כללי ההתנהגות ולשמור על הסדר בכלא, אך הובהרה להם חשיבות תפקידם והסכנות האפשריות בסיטואציה זו. ה"אסירים" לעומת זאת, בדומה לאסירים אמיתיים, יכלו לצפות לחוסר פרטיות ולמידה מסוימת של הטרדה. המתנדבים יוּדעו על מצב זה בחתימתם על הסכמה להתנדב לניסוי.

למעשה, היחס של הסוהרים החל כקשוח ונוקשה מאוד ולאחר מספר ימים הייתה זו כבר התעללות של ממש. הסוהרים ערכו מספר מסדרי ספירה של האסירים במהלך כל משמרת של שלוש שעות. עונש נפוץ היה דרישה מהאסירים לבצע קפיצות במקום, שכיבות סמיכה או כפיפות בטן. סוהר אחד גם דרך על גב האסירים בזמן שביצעו שכיבות סמיכה או דרש מאסיר אחר לשבת על גב האסיר באותו הזמן. חלק מהסוהרים הפכו בהדרגה להיות יותר ויותר סדיסטיים, במיוחד בלילה כאשר חשבו שהמצלמות אינן פועלות, ונראה כי נהנו מהעוצמה והכוח שבתפקידם, אז ההתעללות עברה גם לרובד המיני וכללה גם התעללות מינית באסירים. האסירים, לעומת זאת, הפכו למדוכאים והראו סימני לחץ נפשי.

הניסוי יצא משליטה מהר מאוד. מרד פרץ ביום השני לניסוי, האסירים התבצרו בתאיהם וחסמו את הכניסה באמצעות מיטות והחלו לקלל את הסוהרים. הסוהרים התייעצו כיצד לדכא את המרד והחליטו לטפל בו בכוח. הם הפעילו מטף אש (שהיה במקום מטעמי בטיחות) כדי להכריח את האסירים להתרחק מהדלתות. הסוהרים הפשיטו את האסירים, לקחו את המיטות והעבירו את יוזמי המרד לצינוק שיצרו. הצינוק היה ארון שרוחבו כחצי מטר והייתה בו רק אפשרות לעמוד או לשבת ישיבה שפופה אך לא ישיבה רגילה. המרד הוביל לחיזוק הסולידריות בין הסוהרים והם התחילו לראות את האסירים כעושי צרות, ולכן החלו לאיים על האסירים ולהתנהג ביתר אלימות.

בימים הבאים המשיך הניסוי להידרדר. ולעיתים אפילו הליכה לשירותים נמנעה מן האסירים. לפני נעילת התאים הלילית, האסירים הורשו ללכת לשירותים במשותף פעם אחת אחרונה. ראשיהם מכוסים בשקים, אזיקים לרגליהם, ידיהם על כתפי האסיר שלפניהם, הם רצים במהירות לשירותים תוך צעקות של הסוהרים. אחרי נעילת התאים הלילית בשעה 22:00 הוכרחו האסירים לעשות את צורכיהם בדלי שהושאר בתאם. פעמים שהסוהרים לא אישרו לרוקן את הדליים והכלא הסריח משתן ומצואה.

שלושה ימים לאחר התחלת הניסוי, החל אחד האסירים לסבול מהפרעה נפשית חמורה, שכללה מחשבה לא מסודרת, בכי וזעם. החוקרים, שנכנסו גם הם לתפקידם בניסוי כמנהלי הכלא, חשבו שהאסיר מנסה לשטות בהם על מנת שישחררו אותו ולכן הציעו לו בהתחלה לשתף פעולה עם הסוהרים בתמורה לכך שלא יטרידו אותו. לבסוף, הוא "שוחרר" מהניסוי. ביום הרביעי לניסוי נערך ביקור קצר של הורים וחברים. חלק מההורים היו המומים מהמצב של בניהם ופנו לחוקרים בנושא; הללו הפנו את האשמה מהניסוי אל ה"אסירים" עצמם. בהמשך שוחרר אסיר נוסף.

החוקרים החליטו להפסיק את הניסוי לאחר שישה ימים בלבד, לאחר שחברתו של זימברדו, שהגיעה לצפות בניסוי, הייתה עדה להתאכזרות הסוהרים אל האסירים וערערה על הלגיטימיות המוסרית של הניסוי. התנהגות החוקרים במחקר זה ספגה ביקורות רבות: על כך שלקח להם זמן רב מדי להבין שהמשתתף בניסוי מפגין סימני מצוקה נפשית אמיתיים עד שהותר לו לצאת מהניסוי, ועל כך שלמרות פניות ההורים על מצב בניהם וההתנהגות הסדיסטית של הסוהרים, לא הופסק הניסוי מוקדם יותר. זימברדו הגיב לכך בביקורת עצמית והודה שהוא נכנס לתפקידו כמנהל הכלא; כאשר היו שמועות על בריחה מתוכננת, הוא לא ישב מהצד וצפה בהתרחשויות אלא היה מוטרד מהבטיחות של הכלא שלו. הוא אף התרגז כאשר משטרת פאלו אלטו לא אישרה לו להעביר את הניסוי לכלא הישן שלה.

מטרת הניסוי הייתה לבחון התנהגות בשבי, אך ממצאיו ממחישים בראש ובראשונה את האכזריות החייתית בה עשויים לנקוט בעלי סמכות כלפי פקודיהם. הסוהרים שהשתתפו בניסוי היו אנשים מן השורה, ובכל זאת הגיעו תוך ימים ספורים ליחס מרושע ואטום כלפי הנתונים למרותם. ממצאי הניסוי גם ממחישים כיצד האדם נכנס לתפקיד החברתי שיועד לו. אחד ה"אסירים" בניסוי כתב לזימברדו לאחר מכן שהוא הרגיש חסר זהות, שהאדם בעל השם שהוא היה, מתרחק ממנו, והוא הופך להיות למספר האסיר שלו. הממצאים ממחישים גם את הציות של אנשים כאשר ניתנת להם אידאולוגיה שיוצרת לגיטימציה להתנהגות מסוימת, ובנוסף לאידאולוגיה ישנה תמיכה חברתית וממסדית.

זימברדו טוען שלניסוי לא היו השפעות נפשיות ארוכות טווח, אף על פי שחלק מהמשתתפים הפגינו סימנים של התמוטטות נפשית במהלך הניסוי.

דיון במסקנות הניסוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימת דעה רווחת לפיה הניסוי מצביע על פוטנציאל אלימות ופטרונות חבוי, שעשוי להתעורר אצל בני אדם בהינתן סיטואציות שמעודדות התנהגות כזו (בדומה לניסוי של מילגרם ותאוריית ה-Pecking Order(אנ')). אך מסקנה זו היא חלקית וגם אינה חד משמעית. בין הסוהרים למשל, היו סטודנטים שלא פיתחו דפוסים של אלימות. חוקרים ופסיכולוגים מצביעים על תופעה חברתית רחבה המתחדדת על בסיס ניסוי הכלא בסטנפורד: אנשים נוטים לסגל דפוסי התנהגות כמצופה מהם במסגרת קבוצות וארגונים (בהתאמה לפונקציה ולתדמית שלהם בקבוצה). טשטוש האינדיבידואליות, בתוך מערך ארגוני או אידאולוגי של קבוצה, הוא שעשוי להוביל להקצנת דפוסי התנהגות^[1].

המתודולוגיה של הניסוי ספגה ביקורת והוא מעולם לא שוחזר בהצלחה.

מעדויות מאוחרות יותר של הניסוי עולה שההתמוטטות הנפשית של האסיר הראשון הייתה מזויפת, והוא ביצע אותה כדי לקבל שחרור מהכלא בשביל ללמוד למבחנים. בשנים האחרונות נחשפו גם הקלטות המעידות לכאורה שמתכנני הניסוי עודדו את הסוהרים לנהוג במידה רבה של קשיחות כלפי האסירים. טענות ועדויות אלו מבקשות לומר שהניסוי כולו, יחד עם מסקנותיו, הם זיוף. ד"ר בן בלום, שהוציא לאור ספר ובו הוא שוטח את טענותיו כנגד הניסוי טוען שיש להתעלם מהניסוי ויש להסיר את אזכורו מתוכניות הלימודים באקדמיה^[2].

התייחסות בתרבות פופולרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף על פי שכיום מחקר מסוג זה לא היה מקבל אישור של ועדות האתיקה האוניברסיטאיות (הצהרת הלסינקי), החיפוש אחר תוכניות מציאות מקוריות בטלוויזיה הוביל גם לתוכנית מציאות שבה קבוצת המשתתפים מוחזקת בכלא המפוקח על ידי פסיכולוגים^[3].
בשנת 2001 הופק בגרמניה סרט מתח בשם הניסוי (בגרמנית: Das Experiment)(אנ') על פי המוטיבים של הניסוי. בשנת 2010 הופק סרט אמריקאי בשם דומה (באנגלית - The Experiment), המבוסס על הסרט הגרמני, בכיכובם של אדריאן ברודי ופורסט ויטאקר. ב-2015 עלה לאקרנים בארצות הברית סרט אמריקאי נוסף, ”ניסוי הכלא של סטנפורד” (The Stanford Prison Experiment) (אנ')^[4].
בספרו, זוכה פרס הפוליצר, של ריצ'רד פאוורס, The Overstory, דמותו הפיקטיבית של דאגלס פאבליסק משתתפת בניסוי, והדברים מסופרים מנקודת המבט שלו, כפי שהוא חווה אותם.