נס פך השמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תפילת על הנסים, הנאמרת בחנוכה לציון הנס
תפילת על הנסים, הנאמרת בחנוכה להודאה על הניסים (נס פך השמן איננו מוזכר בה).

נס פך השמן הוא סיפור המובא בתלמוד הבבלי ובמקורות נוספים, כאחד מהניסים שהתרחשו בתקופת מרד החשמונאים וכאחת הסיבות העיקריות להדלקת נרות בחג החנוכה וחגיגתו למשך שמונה ימים לדורות. לפי הסיפור, התרחש הנס סמוך לאחר שחרור בית המקדש השני במרד החשמונאים, בשנת 164 לפנה"ס, והוא מתאר כיצד נמצא פך שמן טהור, שכמותו אמורה הייתה להספיק להדלקת המנורה למשך יום אחד, אך הספיק להארת מנורת המקדש לשמונה ימים.

תיאור הנס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברייתא בתלמוד הבבלי מסבירה מדוע בחנוכה שמונה ימים אסורים בתענית:[1]

"שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים".

כאשר היוונים הגיעו לבית המקדש, הם טמאו את כל השמנים שהיו בו. כאשר החשמונאים כבשו את ירושלים וביקשו לחדש את העבודות בבית המקדש, אשר כללו את הדלקת המנורה, הם חיפשו שמן טהור להדליק איתו את המנורה, אולם מצאו רק פך של שמן טהור, שהיה סגור בחותם הכהן הגדול. בפך הייתה כמות מספקת רק להדלקת יום אחד, אולם אירע נס, והשמן הספיק להדלקת המנורה שמונה ימים. לזכר נס זה, חוגגים את חג החנוכה במשך שמונה ימים. שמונת הנרות רומזים לשמונה הימים של חנוכה ולא לנרות המקדש, שהיו שבעה במספר.[1]

סיפור נס פך השמן וטעמים אחרים לקביעת חג החנוכה לשמונה ימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפור נס פך השמן נזכר רק בברייתא בתלמוד הבבלי. הוא אינו נזכר במקורות הקדומים המתארים את חנוכת המקדש או מרד החשמונאים, כלומר בספרי המכבים או בכתבי יוסף בן מתתיהו, וגם לא בתוספת לתפילה של חג החנוכה ("על הנסים"). הוא גם לא נזכר במדרשים ופיוטים ארץ ישראליים קדומים, עד סוף המאה השמינית, וכנראה הסיפור לא היה מוכר בארץ ישראל בתקופה זו.[2] מאוחר יותר נזכר גם בסכוליון למגילת תענית.[3] סיפור המעשה מובא גם במגילת אנטיוכוס[4] ובמקורות מאוחרים יותר.

ספר מקבים א', שנכתב רק כמה עשרות שנים לאחר האירוע, מתאר את טיהור המקדש בהנהגת יהודה המקבי, במהלכו עשו הכהנים "כלי קודש חדשים, הביאו את המנורה... העלו את הנרות אשר על המנורה והם האירו בהיכל". הספר מציין כי יום חנוכת המקדש, כ"ה בכסלו, היה היום "אשר טמאוהו הגויים", וכי "שמונה ימים חגגו את חנוכת המזבח". לאחר מכן "יהודה ואחיו וכל קהל ישראל קבעו לחוג את ימי חנוכת המזבח במועדם בכל שנה ושנה שמונה ימים".[5] בספר מקבים ב' מצוינת הסיבה לשמונה ימי החגיגה - לשם ציון חג הסוכות, אשר לא נחגג כראוי עקב המלחמה.[6] יוסף בן מתתיהו הולך בעקבות ספר מקבים א ומציין כי שמונת הימים שנקבעו לדורות, הם כנגד הזמן שארכו החגיגות המקוריות בירושלים לרגל חנוכת המקדש.[7]

הדיון על יחסם של חז"ל לחשמונאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקורות והידיעות על החשמונאים בספרות חז"ל מועטות מאוד. על רקע מיעוט מידע זה, בולט סיפור נס פך השמן כתיאור כמעט יחידי בספרות חז"ל לרגע השיא של המרד החשמונאי, אשר נקבע בו חג לדורות.[8]

פרופסור אהרן אופנהיימר באחת ההרצאות שלו העלה את הרעיון שחז"ל לא אהבו את סילוקו של הכהן הגדול על ידי החשמונאים ומינוי עצמם לתפקיד. משום כך מופיע הביטוי חותם כהן גדול. כאמור, הסיפור נכתב שנים רבות אחרי שהחשמונאים התייוונו בעצמם, ובסופו של דבר בגלל סכסוכים פנימיים הודחו וחוסלו על ידי הורדוס שהחזיר את הכהונה הגדולה לאוליגרכיה הישנה. יתכן וזו אחת הסיבות לכך שחג החנוכה איננו חג מדאורייתא ואין בו יום שבתון,

אחת ההשקפות הרווחות במחקר ביחס למאורע זה, היא שמדובר בניסיון של חז"ל לטשטש את זכר החשמונאים. מחזיקי דעה זו סוברים שחז"ל המירו את המציאות ההיסטורית של מרד החשמונאים באנקדוטה ואת הניצחון האנושי החליפו בנס שלא כולל את זכר החשמונאים.[9]

באמצע המאה ה-20, חל שינוי בגישת המחקר, וחוקרים יהודים בני דור התחייה עסקו במציאת תימוכין לכך שחז"ל הזדהו עם בית חשמונאי. לדעת חוקרים אלה, ניסוח המעשה ואופיו הושפע ממקור החומרים הללו - מגילת תענית; ומטרתם - מתן הסבר לכך שמדובר בחג בן שמונה ימים.[דרוש מקור]

בנוסף מוסבר הקשרו של המקור בחז"ל על נס פך השמן, כהסבר מדוע חג החנוכה נותר לדורות ולא בטל בעוד שמועדים נוספים שהיו בימי בית שני ונקבעו גם הם לציון ניצחונות בית חשמונאי כן בטלו לאחר החורבן.

קושיית הבית יוסף[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – קושיית הבית יוסף

התיאור התלמודי של הנס כטעם לחגיגת שמונת ימי החנוכה, גרם לחכמי ההלכה לדון בשאלה, המפורסמת בתור קושייתו של הבית יוסף,[10] מדוע חוגגים בחנוכה שמונה ימים, הרי ביום הראשון המנורה דלקה בדרך הטבע, והנס התרחש רק במשך שבעה ימים? לשאלה זו ניתנו תשובות רבות, ביניהן התשובות הבאות:

  • ביום הראשון חוגגים לזכר הניצחונות הצבאיים במרד החשמונאים, ויתר הימים הם לזכר נס פך השמן.
  • על מנת לחסוך בשמן השתמשו הכהנים בכל יום בשמינית מהשמן, וכך בכל יום התרחש נס, בכך שהמנורה דלקה כל הלילה, למרות כמות השמן הקטנה.
  • חוגגים יום אחד לזכר עצם מציאתו של פך השמן.
  • בכל אחד מהימים (החל מהיום הראשון), לאחר מילוי הנרות נחסרה מפך השמן רק שמינית מהכמות שנמזגה, כך שכבר ביום הראשון אירע נס.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אפרים צורף, "הרמב"ם, המהר"ל והרב קוק על נס פך השמן", בשדה חמ"ד, טו (תשל"ב), 155–157.
  • ישראל רוזנסון, "נסים ושמן: על כמה מקבילות של נס פך השמן ומשמעותן", מחקרי חג, 11 (תש"ס), 24–31.
  • יובל שרלו, "חנוכה: נס פך השמן ונס הניצחון במלחמה", האומה, 176 (תש"ע), 14–22.
  • גדליה אלון, 'ההשכיחה האומה וחכמיה את החשמונאים?', מחקרים בתולדות ישראל, א, תל אביב, תשי"ז, עמ' 15–25.
  • ורד נעם, "נס פך השמן: האומנם מקור לבירור יחסם של חז"ל לחשמונאים?", ציון סז [ד], תמוז תשס"ב, עמ' 381–400‏, JSTOR 23564958
    • ורד נעם, תיקון טעות למאמר של ורד נעם, ציון סח [ב], טבת תשס"ג, עמ' 291‏, JSTOR 23565061

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף כ"א, עמוד ב'
  2. ^ שולמית אליצור, "פיוטי החנוכה: סמל מול ריאליה", בתוך: דוד עמית וחנן אשל (עורכים), ימי בית חשמונאי, סדרת "עידן", כרך 19, יד בן-צבי, ירושלים 1995, עמ' 307.
  3. ^ סכוליון: כסליו, כג: "שכשנכנסו יונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה יד בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד שהיה מונח בחותמו של כהן גדול שלא נטמא, ולא היה בו להדליק אלא יום אחד. ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים" (מגילת תענית, באתר דעת). אולם, ורד נעם סבורה כי אזכור הנס בסכוליון הוא תוספת מאוחרת שהועתקה מתוך התלמוד הבבלי, ולא נכללה בנוסחו המקורי של הסכוליון.
  4. ^ מגילת אנטיוכוס: "ויבקשו שמן זית זך להדליק המנורה, ולא מצאו כי אם צלוחית אחת, אשר הייתה חתומה בטבעת הכהן הגדול, וידעו כי הייתה טהור, והיה בה כשיעור הדלקת יום אחד. ואלוהי השמים אשר שיכן שמו שם, נתן בה ברכה והדליקו ממנה שמונה ימים". מתורגם לעברית, באתר דעת.
  5. ^ ספר חשמונאים א, פרק ד, סעיפים מט–נט (תרגום הרטום).
  6. ^ ספר חשמונאים ב, פרק י, סעיפים ו, ח: "חגגו בשמחה שמונה ימים כחג הסוכות, בזכרם כי לפני זמן־מה בילו את חג הסוכות בהרים ובמערות כדרך החיות... וקבעו בפקודה ובגזרה על דעת כולם לכל עם היהודים לחוג את הימים האלה בכל שנה"; וכן, פרק א, פסוק ט: "ועתה עשו את ימי חג הסוכות בחודש כסלו" (תרגום הרטום).
  7. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר יב, פרק ז, פסקה ז, סעיפים 323–325: "ויהודה חגג עם בני עירו את חידוש הקורבנות בבית המקדש במשך שמונה ימים... וגדולה כל כך הייתה חדוותם על חידוש מנהגיהם... עד שחוקקו חוק לדורות אחריהם לחוג את חידוש העבודה במקדש במשך שמונה ימים. ומאותו זמן ועד היום הננו חוגגים את החג וקוראים לו (חג) האורים".
  8. ^ ורד נעם, "נס פך השמן: האומנם מקור לבירור יחסם של חז"ל לחשמונאים?", ציון סז [ד], תמוז תשס"ב, עמ' 381–400‏, JSTOR 23564958תיקון טעות)
  9. ^ הפניות ומראי מקום לטענה זו יש במאמר המתנגד לגישה זו שנכתב על ידי אלון: גדליה אלון, 'ההשכיחה האומה וחכמיה את החשמונאים?', מחקרים בתולדות ישראל, א, תל אביב, תשי"ז, עמ' 15-25.
  10. ^ לאחר שנדפסו כתבי הראשונים שלא היו למראה עיני הבית יוסף נתגלה ששאלה זו נשאלה בתוס' הרא"ש וכן בבית הבחירה להמאירי (שניהם במסכת שבת כא ע"ב)