נסיכת הנילוס

נסיכת הנילוס
מצב שימור
	conservation status: least concern ללא חשש (LC)‏
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	מיתרניים
על־מחלקה:	מקריני סנפיר
מחלקה:	מקריני סנפיר
סדרה:	דקראים
תת־סדרה:	דמויי-דקר
משפחה:	לטסיים
סוג:	Lates
מין:	נסיכת הנילוס
שם מדעי
	Lates niloticus; ‏ליניאוס, 1758

נסיכת הנילוס (שם מדעי: Lates niloticus; שם עברי נוסף: יאורן) הוא שמו של דג מאכל החי במים מתוקים. דג נסיכת הנילוס נפוץ באפריקה המשוונית ומהווה מין ילידי באגם צ'אד, נהר קונגו, נהר הנילוס, נהר סנגל, וולטה ואגם טורקאנה. הדג חי גם במים המליחים של אגם מריוט במצרים. הדג משווק למאכל בישראל, בדרך כלל כפילטים קפואים המיובאים מקניה וטנזניה.

הדג בצבע כסוף כחלחל עם עין שחורה בולטת המוקפת בטבעת צהובה. זהו אחד מדגי המים המתוקים הגדולים ביותר, והוא עשוי להגיע לאורך של יותר משני מטרים ולמשקל של 200 קילוגרם.

דגים בוגרים מאכלסים את כל בתי הגידול באגמים המכילים די חמצן. דגים צעירים חיים במים רדודים ובקרבת הגדות. נסיכת הנילוס הוא דג טורף שולט וניזון מדגים אחרים, כולל בני מינו, חרקים וחסרי חוליות. דגים צעירים ניזונים מזואופלנקטון.

דגי נסיכת הנילוס הוכנסו על ידי האדם למספר אגמים באפריקה כאגם ויקטוריה (ראו להלן) ואגם נאצר המלאכותי. ארגון IUCN סיווג דג זה כאחר מ-100 המינים הפולשים המזיקים ביותר. מדינת קווינסלנד באוסטרליה קונסת בקנסות כבדים כל המכניס דג נסיכת הנילוס חי לתחומיה, שכן זה האחרון מתחרה בדג הברמונדי המקומי ודוחקו.

לנסיכת הנילוס חשיבות כלכלית גדולה כדג מאכל, כדג הנידוג לשם ספורט ובגידול בבריכות.

עם השנים טרפה נסיכת הנילוס את רוב הדגים המקומיים באגם ויקטוריה. אוכלוסייתה שלה קטנה בעקבות דיג יתר וזיהום ובאזור ששגשג 70 שנה חלה גם נסיגה כלכלית^[2].

הכנסת נסיכת הנילוס לאגם ויקטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דגי נסיכת הנילוס הוכנסו לאגם בשנות החמישים של המאה העשרים וסביבם התפתח ענף של דיג לייצוא. בשלבים מסוימים, רוב מוחלט של דגי נסיכת הנילוס ששווקו ברחבי העולם הגיעו מאגם ויקטוריה. ב-2003 ייצאה תעשיית הדיג של האגם דגים לאיחוד האירופי בשווי 169 מיליון אירו.

דגי נסיכת הנילוס טרפו והעלימו מספר מיני דגים מאגם ויקטוריה, בהם הקרפיון שהיווה מקור חלבון עיקרי בתזונה של התושבים מסביב לאגם. תושבים אלו לא יכלו לדוג את נסיכת הנילוס, אשר בגלל גודלו והימצאותו באזורי מים עמוקים באגם, נדרש ציוד דיג משוכלל יותר, כמו סירות גדולות יותר ורשתות חזקות יותר, משהיה בהישג ידם^[3]. דגי נסיכת הנילוס טרפו גם את האמנונים הילידיים של האגם, אך כשמספריהם ירדו הם ניזונים כיום יותר מחסילונים ודגים קטנים אחרים.

עם השנים, בגלל דיג יתר של נסיכת הנילוס והעלמות מיני דגים אחרים שהיוו מקור מזון לנסיכת הנילוס, נפגעה גם אוכלוסיית נסיכת הנילוס באגם. מצב זה שיקם באורח חלקי את מצבם של דגים אחרים באגם. התחזית העתידית לגבי מידת כדאיותו של הדיג אינה ברורה, שכן דיג יתר צמצם את מספר דגי נסיכת הנילוס באגם ויקטוריה. בשנת 1993 היווה דג נסיכת הנילוס כ-40% מכלל הדיג באגם ויקטוריה, וכ-90% ממשקל השלל.

נסיכת הנילוס הוא דג שמן יחסית, שלא ניתן לייבשו בשמש כמו הדגים הילידיים של האגם. לכן יש לעשנו או להקפיאו, מה שמביא לכריתת יערות מואצת לצורכי מדורות העישון באזור הפגוע בלאו הכי בסחף קרקע.

הכנסת נסיכת הנילוס לאגם ויקטוריה בידי האדם מצוטטת לרוב כאחת הדוגמאות להשפעה שלילית של מינים פולשים על המערכת האקולוגית. הסרט התעודי "Darwin's Nightmare" (אנ') (סיוטו של דרווין) (אוסטריה-צרפת-בלגיה 2004) היה מועמד לאוסקר על הצגתו את הנזק שגרמה הכנסת נסיכת הנילוס לאגם. הסרט הציג ייבוא נשק לאפריקה מאירופה במטוסים המחזירים לאירופה את דגי נסיכת הנילוס בשובם וטען כי כלכלת נסיכת הנילוס מתדלקת סכסוכים אזוריים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

לצפייה בסרט "הסיוט של דרווין"
איבון באסקין, "מותו של אגם", גלילאו גיליון 7 באתר סנונית [1]
נסיכת הנילוס באתר מועדון חובבי הדיג בישראל [2]
Masciarelli, Alex. “The rise and fall of the Nile Perch.”‏ 15 במרץ 2007. [3]
Socio-economic effects of the evolution of Nile perch fisheries in Lake Victoria: a rewiew. J. Eric Reynolds and D.F. Greboval, CIFA Technical paper 17, FAO 1988, ISBN 92-5-102742-0 (online version)
Lipton, David. "Lates niloticus: Information". Animal Diversity Web. Ann Arbor: University of Michigan Museum of Zoology, 2003.
Snoeks, Jos. "Ecology of Lates niloticus". Global Invasive Species Database. Updated ‏22 בספטמבר 2004.
M.L. Bianchini (1995). Species introductions in the aquatic environment: changes in biodiversity and economics of exploitation. Proc. World Fish. Congress (Athens, 1992), 3: 213-222.