האסכולה הסטואית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף סטואי)
המונח "סטואי" מפנה לכאן. לערך העוסק בדמות, ראו סטואי גריפין.
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: מבנה הערך חסר הגיון, חסר תוכן מהותי, אין הפניות למקורות אקדמיים.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: מבנה הערך חסר הגיון, חסר תוכן מהותי, אין הפניות למקורות אקדמיים.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

האסכולה הסטואית (מלשון "סטואה" – אכסדרת עמודים), היא זרם בפילוסופיה ההלניסטית שפעל ביוון העתיקה וברומא העתיקה. הסטואיקנים האמינו שרק המידה הטובה מאפשרת לחיות חיים ראויים, וקבעו ארבע מידות טובות בסיסיות שעל האדם השואף לאודימוניה לדבוק בהן בחיי היומיום: חוכמה, צדק, מתינות ואומץ. מייסד האסכולה היה זנון מכתיון. והיא התקיימה ברציפות מסביבות 300 לפנה"ס ועד 260 לספירה והשפיעה רבות על עולם המחשבה היווני ואף היהודי.[1]

משפיעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האסכולה הסטואית הושפעה בראשיתה רבות מתורת הרקליטוס, שטען לזהות בין החוק שחל על האדם לבין חוקי הטבע, ותיאר את התבונה (לוגוס) כאש יוצרת השוכנת באדם וביקום גם יחד.

הציניקנים הורישו לאסכולה את הקוסמופוליטיות, ואמונתם בשלטון העצמי של האדם הטוב ובחיים על פי הטבע, ולא על פי הנורמה תרמו ליצירת האתיקה הסטואית. מדמוקריטוס קיבלה האסכולה את הדטרמיניזם המכניסטי.

השפעה רבה על הסטואיקנים נודעה לדמותו של סוקרטס, שבחייו ובמותו היה מופת של תבונה ושליטה עצמית.

נראה שהתנגדותו הנחרצת של זנון לתורת אפיקורוס הייתה הגורם העיקרי לייסוד אסכולה משלו.

תקופות האסכולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • תקופת הסטואה הקדומה (תחילת המאה ה־3 לפנה"ס עד אמצע המאה ה־2 לפנה"ס): פעלה באתונה בראשות זנון מקיטיון, קלאנתס וכריסיפוס מסולי. משנתם מחולקת ל־3 סוגיות עיקריות:
    • לוגיקה: שבה נכללו תורת ההכרה, ההיגיון והרטוריקה. הלוגיקה היא החשובה ביותר. זנון ניסה לעמוד לראשונה על מבנה הלשון וייסד את תורת הלשון השיטתית. הוא עמד על המשמעות השונה של מילים בהקשר שונה, ומכאן תורת ההיגיון. לרטוריקה ניתנה פחות חשיבות מאשר אצל אריסטו, עקב ירידת כוחה בעולם ההלניסטי והתרחקותם של הסטואיקנים מהמשרות הציבוריות. לעומת זאת, פילוסופים כמו אריסטו ואפלטון, הדגישו את החשיבות של ביקוש האמת בצורה דיאלקטית, והבאתה בצורה ערוכה (רטורית).
    • פיזיקה: שהקיפה את האונטולוגיה, הפיזיקה במובנה הצר, והתאולוגיה. הפיזיקה עסקה ביסודות העולם ובקיומם וטיבם של האלים. לדעת חכמי תקופת הסטואה הקדומה תפקידה הראשון של הפילוסופיה הוא לראות את היסוד העיקרי שבעולם, זה אשר מהווה את עיקר המציאות, כלומר: היסוד המשמעותי והחשוב ביותר. יסוד זה הוא ההרמוניה(אנ'), הסדר שביקום, שהיוונים כינו בשם "קוסמוס". אנשי האסכולה הסטואית היו מן הראשונים שזיהו את היקום עם אלוהים. קיקרו, בספרו "על טבע האלים", מסביר את מחשבתם של ראשוני הפילוסופים הסטואים שכתביהם אבדו: "אין בנמצא דבר מושלם יותר מן היקום... היקום הוא ישות חיה המצוידת בהכרה בדעת ובתבונה... התבונה האלוהית חייבת להיות מונחת ביסודו של היקום. שלמותו של הטבע המכיל בתוכו את כל הדברים, מודרכת על ידי הלוגוס. לכן, היקום הוא אלוהים והטבע כולו אלוהי". קלאנתס חשב על השמש כמקום משכנו של אלוהים, שהוא התבונה העילאית שבטבע, או האש האלוהית שביקום. לדעתם הייתה האש בעלת כוח יוצר, הצועד בשיטתיות לקראת התהוות. הטבע הוא חלק מהעולם הגופני, וגם רוח האדם. התכונה החשובה ביותר אצל האדם, על פי גישה זו, היא התבונה. הסטואיקנים היו דטרמיניסטים.
    • אתיקה: בתחום האתיקה, שהיא עיקרה של אמונתם, האמינו הסטואיקנים כי תכלית האדם היא לחיות את חייו "במכוון לטבע", כלומר: לא נוטה לקיצוניות כזאת או אחרת, אדם מיושב ומאוזן. התכונה העליונה של האדם היא התבונה, אשר היא בהכרח מוסרית (אמירה סוקרטית), שלה התשוקות מצייתות (אמירה אליטיסטית), כך שהאדם אינו מונע מדחפים רגעיים. כל זה יוצר את ה"אטרכסיה" – העדר הזעזוע, שהייתה תכונתם הנודעת ביותר של הסטואיקנים; כשאין אפשרות לנצח את הרע, מוטב לפרוש מהחיים בנפש שקטה ולקבל את המוות בשלווה. כחלק מתורת המידות עמדה תורתם המדינית, הגורסת כי כל בני האדם (אוניברסליים, אחדות המין האנושי) נושאים בתוכם ניצוץ של האש היוצר, והם בני האלוהים, שהוא ההיגיון הצרוף, כלומר: לכל בני האדם יש דבר בסיסי המאחד אותם. המאמין ישאף לשרת את בני האדם למען הגשמת המדינה העולמית. הסטואיקן יפעל להקמת המדינה העולמית, שהיא בבואה של הטבע.
  • בתקופה האמצעית של הסטואה (מחצית המאה השנייה לפנה"ס עד המאה הראשונה לפנה"ס), היו שינויים תרבותיים. הנציגים העיקריים, פנאיטיוס ופוסידוניוס, קירבו את תורתם לתורת אפלטון, והצטרפו להוגי הדעות שהחלו לפרש את המיתולוגיה והדת בצורה אלגורית. הרעיונות של מדינה קוסמופוליטית התאימו לצורכי האימפריה הרומית.
  • בתקופה המאוחרת (מהמאה הראשונה לספירה) התפתחה במיוחד הגות הסטואה ברומא. היצירות הגדולות של תקופה אחרונה זו, להבדיל משתי התקופות הקודמות, מוכרות לנו היטב. אין אלה עוד יצירותיהם של ראשי האסכולות היווניות, אלא של סנקה (3 לפנה"ס–65 לספירה), איש החצר של רומא האימפריאלית שהיה מורהו הפרטי של נירון ושר בממשלתו, של מוסוניוס רופוס (25–80 לספירה) שלימד את התורה הסטואית ברומא ונרדף על ידי נירון, של אפיקטטוס (בערך 55–135 לספירה), עבד משוחרר שדבריו הועברו לנו באופן מהימן על ידי תלמידיו, ובעיקר על ידי אריאנוס, מחברם של שני ספרים ששרדו במרוצת הזמן, "השיחות" ו"המדריך", ולבסוף של הקיסר מרקוס אורליוס (121–180). במסה "על שלוות הנפש" כותב סנקה: "מי שמפחד מן המוות לא למד מעולם את תפקיד האדם. אך מי שאומר לעצמו שגורלו כבר נקבע מן הרגע הראשון שהוא בא לעולם, ינהל את חייו ביתר שלווה... מי שכך מכין את עצמו, ומי שכך מצפה לאסונו, דבר לא ידהימו". לדעת אפיקטטוס אין הצדקה לפחד מן המוות. המוות הוא מעבר ממצב אחד למצב אחר בחיק הקוסמוס. היות שהיקום הוא נצחי והיות שנועדנו לשכון בו לנצח, לעולם אין אנו חדלים מלהתקיים. ומרקוס אורליוס אומר: "מי שמפחד מן המוות, מפחד להעמיד במבחן חוסר כל תחושה. אך אם אין כבר תחושה לא תרגיש כל רע". בתקופה זאת לא הרבו לעסוק בבעיות עיוניות ומדעיות והתמסרו לשאלות מוסר והתנהגות אנושית. תורת סטואה הפכה לתורה פוליטית, המתמקדת בחינוך. האזרח צריך להיות מוסרי ופטריוט. הם טענו כי דווקא אימפריה שנוצרה בכוח הברזל יש לה המחויבות ליצור עולם אוניברסלי אחד. כל החוקים תלויים בחוקי הטבע, ודבר זה מקנה להם את תוקפם. הנצרות והגנוסיס קלטו את הצד המיסטי של תורת הסטואה, וכתוצאה מכך במאה ה־17 הייתה פריחה מחודשת של תורת הסטואה בעיקר באירופה המערבית. בתורת הסטואה היה יסוד מונותאיסטי ומוסרי, ועקב כך הייתה נפוצה בקרב יהודים. שתי דמויות יהודיות שהושפעו מאסכולה זאת היו פילון האלכסנדרוני ויוסף בן מתתיהו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Long, A. A., Sedley, D. N. (1987). The Hellenistic Philosophers: vol. 1. translations of the principal sources with philosophical commentary. Cambridge, England: Cambridge University Press.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]