סיימון שאמה

סיימון שאמה
Simon Schama
לידה	13 בפברואר 1945 (בן 79); לונדון, הממלכה המאוחדת
מקום מגורים	Briarcliff Manor, ניו יורק
מקום לימודים	כרייסט'ס קולג' (1966); כרייסט'ס קולג' (1969); בית הספר לבנים הרטפורדשייר אסק'ס ;
מוסדות	אוניברסיטת הרווארד (1980–1993); אוניברסיטת אוקספורד (1976–1980); כרייסט'ס קולג' (1966–1976); אוניברסיטת קולומביה (1994) ;
פרסים והוקרה	Knight Bachelor (2018); Medlicott Medal (2002); הפרס הספרותי של סיינט לואיס (2001); פרס וולפסון להיסטוריה (1977); פרס NCR לספרות (1990); Leo Gershoy Award; מלגת גוגנהיים; מפקד במסדר האימפריה הבריטית; עמית החברה המלכותית לספרות; אביר מפקד במסדר האימפריה הבריטית; Knight Bachelor ;

סר סיימון מייקל שאמה (באנגלית: Sir Simon Michael Schama; נולד ב-1945) הוא סופר והיסטוריון יהודי-בריטי המתמחה בתולדות האמנות ובהיסטוריה של צרפת. מכהן כפרופסור באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. ידוע בין היתר בזכות ספריו וסדרות התעודה הפופולריות שלו ב-BBC. שימש כמבקר אמנות עבור המגזין "ניו יורקר".

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נעוריו והשכלתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאמה נולד בבריטניה, לדור שני של מהגרים עם שורשים מיהדות ליטא, יהדות רומניה ויהדות טורקיה. אביו היה סוחר טקסטיל שעבר לסאות'אנד-און-סי שבאסקס שם גדל שאמה בילדותו ובנעוריו שבה משפחתו ללונדון. זכה במלגה לבית הספר הפרטי HABS, ובהמשך למד היסטוריה באוניברסיטת קיימברידג'.

בין השנים 1966–1976 היה חבר סגל בג'יזס קולג' (Jesus College) בקיימברידג', שם למד אצל ההיסטוריון ג'ון פלאם, אשר נטע בו את החשיבות למה שהפך לימים לסימן ההיכר של שאמה כמדען פופולרי: הצגת נושאים היסטוריים בסגנון ציורי על מנת למשוך קהל לא אקדמי.^[1] מקיימברידג' עבר לשמש כעמית ומרצה בהיסטוריה מודרנית בברייזנוז קולג' (Brasenose College) באוניברסיטת אוקספורד, שם התמחה במהפכה הצרפתית.

מייקל שאמה זכה בתואר האבירי, סר, ביום הולדתה של המלכה אליזבת, בשנת 2018^[2]

ספרות היסטורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

את הקריירה האקדמית שלו החל שאמה כהיסטוריון מן השורה, ועד מהרה הפך לאחד ההיסטוריונים הבריטים הידועים ביותר. בשנת 1977 פרסם את ספרו הראשון, "פטריוטים ומשחררים" ("Patriots and Liberators"), שזכה בפרס וולפסון להיסטוריה מטעם קרן וולפסון. הספר התמקד בהשפעת מהפכת הפטריוטים בהולנד באמצע המאה ה-18. ספרו השני, שיצא לאור גם בעברית בהוצאת מאגנס בשם "בית רוטשילד וארץ־ישראל" (1980), הוא מחקר על היעדים הציוניים של אדמונד ג'יימס דה רוטשילד וג'יימס ארמנד דה רוטשילד.^[3]

בשנת 1980 עבר לארצות הברית והחל לשמש כפרופסור להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד עד שנת 1993. בארצות הברית פרסם את ספרו "מבוכת העושר: פרשנות על תרבות הולנד בתקופת תור הזהב", שזכה להצלחה ביקורתית ומסחרית. ספרו השני שיצא בארצות הברית, "אזרחים" (1989, אודות המהפכה הצרפתית) זיכה אותו בין היתר בפרס הספרות NCR בשנת 1990. הספר בן ה-900 עמודים חובר בתוך 18 חודשים ונכנס לרשימות הספרים הטובים ביותר של הניו יורק טיימס והדיילי טלגרף. שאמה הדגיש בספר זה, בין היתר, את טרור האלימות באותה מהפכה וטען כי היא הייתה מראשיתה "פולחן דם", בניגוד - למשל - לדימוי ההירואי בקרב הצרפתים על נפילת הבסטיליה.

ספרו "Dead Certainties" מ-1991 מוצא קישור יוצא דופן בין מות הגנרל הבריטי ג'יימס וולף במלחמת שבע השנים בקוויבק ב-1759, לבין מקרה הרצח של הרופא ג'ורג' פארקמן בשנת 1840 בבוסטון על ידי פרופ' בהרווארד.

ספרו "נוף וזיכרון" (1995, Landscape and Memory) התקבל בביקורות מעורבות, אך זכה להצלחה מסחרית וזיכה את שאמה בפרסים רבים. הספר דן בזיקה שבין הזיכרון לטבע, תוך סקירת ההיסטוריה התרבותית של שלושה מרכיבי נוף: יער, מים וסלע. כך, למשל, תיאר שאמה מתוך זיכרונותיו כילד שהשתתף בנטיעות ביערות קק"ל בישראל, כיצד מילאו השתילים החדשים את תפקיד המהגרים, והיערות - את הכמיהה להיות נטועים:

אף פעם לא היינו בטוחים בדיוק בשביל מה היו כל העצים. מה שכן ידענו היה שיער נטוע הוא הנוף ההפוך למקום של חולות נודדים, סלעים חשופים ואדמה אדומה הנפוצה לכל רוח. הגולה הייתה חול. ומה, אם כך, צריכה להיות ישראל, אם לא יער, הניצב במקומו, נטוע וזקוף?

מאז שנת 1994 מכהן שאמה כפרופסור להיסטוריה ולתולדות האמנות באוניברסיטת קולומביה. בשנת 1999 יצא לאור ספרו "עיני רמברנדט" ("Rembrandt's Eyes") המציג הערכה מחודשת, אפולוגטית ושנויה במחלוקת לדמותו של האמן ההולנדי.^[4]

טורים עיתונאיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1995 מונה למבקר אמנות במגזין ניו יורקר והמשיך בכתיבה למשך שלש שנים.^[5] מבחר ממסותיו פורסמו בכתב העת ב-2005 תחת הכותרת "Hang Ups". בין השנים 1999–2010 כתב מאמרים שונים עבור העיתון הגרדיאן. ב-2007 כתב טור אוכל עבור הירחון האמריקאי ווג, ובשנת 2010 החל לכתוב מאמרים עבור העיתון פיננשל טיימס.^[6]

יצירתו הטלוויזיונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-90 החל שאמה להתמקד ביצירה קולנועית-טלוויזיונית, שכללה עם השנים למעלה משלושים סרטים, רובם על בסיס ספרים שיצאו לאור במקביל לשידורם בערוצים BBC ו-PBS.

בשנת 2000 שב לבריטניה לאחר שנשכר על ידי ה-BBC להפיק את הסדרה התיעודית "היסטוריה של בריטניה", כחלק מחגיגות המילניום. הסדרה בת ה-15 פרקים סיקרה את קורות הממלכה המאוחדת עד לשנת 1965, הפכה לאחת מהצלחות ה-DVD התיעודיות הגדולות של ה-BBC, והייתה מועמדת לפרס אמי.

בשנת 2006 יצר סדרה בת 8 פרקים המציגה אמנים ויצירות גדולות ששינו, לתפיסתו, את פני העולם: ז'אק-לואי דויד (מות מארה), ויליאם טרנר (ספינת העבדים), ואן גוך (שדה חיטה עם עורבים), קאראווג'ו (דוד עם ראשו של גוליית), ברניני (האקסטזה של תרזה הקדושה), רמברנדט (הקונספירציה של קלאודיוס סיביליס), פיקאסו (גרניקה) ומארק רותקו (ציורי הקיר בבניין סיגרם). הסדרה זיכתה את שאמה בפרס אמי. הופיעה בתרגום לעברית תחת השם "כוחה של האמנות".

מספר שבועות לאחר היבחרו של ברק אובמה כנשיא האמריקאי-אפריקאי הראשון של ארצות הברית, שידר בשנת 2008 את הסדרה "העתיד האמריקאי: היסטוריה", ארבעה פרקים המסקרים את ארצות הברית לאור היחס של האומה האמריקאית בעבר לסוגיות רגישות כמו מלחמה, דת והגירה. שנה לאחר מכן יצר את "אמריקה של אובמה" אודות העידן שלאחר אובמה.

בשנת 2013 פרסם את הכרך הראשון בסדרה "סיפורם של היהודים", שעל בסיסה יצר ושידר ב-BBC את חמשת פרקי הסדרה באותו שם, המסקרים את תולדות עם ישראל מימי חורבן בית שני ועד ימיו, וחוקרים את נסיבות הישרדותו כעם חרף הרדיפות מהן סבל כמיעוט אתני. סיפורו של העם היהודי, אותו מציג שאמה כ"סיפור של אינטראקציה בין מילים לאנשים", מסופר בין היתר באמצעות עדויות של יהודים בני התקופה, כגון מכתב מאב לבנו משנת 475 לפני הספירה, ובאמצעות גילויים ארכאולוגיים חשובים, בהם ציורים שנמצאו במערכות קבורה ובתי כנסת יהודים המעידים על השפעות הלניסטיות.^[7] מבקר העיתון האובזרבר כינה את הסדרה "הישג מדהים וציון דרך טלוויזיוני". כתב עיתון הארץ באנגלית, אנשיל פפר, ציין כי "לאחר שהסדרה משתחררת ממלכודת הדבש של השמאלץ", היא "נכנסת למסלול משלה... ומתארת גם נרטיב של כתות ושסעים שעל אף שתמיד היה ידוע להיסטוריונים, רק לעיתים נדירות הוצג מחוץ לאקדמיה". ^[8]^[9] בשנת 2018 הגיש לצד מרי בירד ודייוויד אולוסוגה את הסדרה התיעודית הבריטית "ציוויליזציה" שהופקה על יד רשת BBC בשיתוף עם רשת PBS.

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאמה נשוי לווירג'יניה פאפאיואנו (Papaioannou), גנטיקאית באוניברסיטת קולומביה. לבני הזוג, המתגוררים בניו יורק, ילד משותף. שאמה מצהיר בגאון על זהותו היהודית בהופעותיו הציבוריות. לעיתים קרובות הוא מגן על מדיניותה של ישראל ואף השווה במאמר משותף את החרם האקדמי על ישראל לחרמות שהטיל אדולף היטלר על בתי מסחר של יהודים בשנות ה-30 של המאה ה-20.^[10]

סגנונו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחד עם היסטוריונים כקרלו גינצבורג ונטלי זימון דייוויס, נחשב שאמה לאחד ממייצגי אסכולת "ההיסטוריה התרבותית החדשה" שהתפתחה בשנות ה-70, המתמקדת בסיפור ההיסטורי מנקודות מבט אנתרופולוגיות שלא נחקרו בעבר כגון משפחה, יחסים בין המינים, שפה ועוד.

יצירתו מתאפיינת בהצגת אירועים היסטוריים מנקודת המבט של פשוטי העם באמצעות מציאת דימויים של בני התקופה המתוארת.^[11] עבודתו זכתה לעיתים קרובות להערכה בעיקר בקרב מבקרי תרבות והציבור הרחב, בשל כישרון הסיפור שלו בלי לסטות מהראיות ההיסטוריות. עם זאת, סגנונו עורר גם ביקורת כלפיו מחוגים אקדמיים על סובייקטיביות ופופוליזם.^[12]^[4]

ציונים לשבח[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאמה זכה בשורה של פרסים ומועמדויות, בכללם פרס האקדמיה האמריקנית לאמנויות ולספרות ופרס חוג מבקרי הספרים הלאומי. חבר באקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים ובאגודה המלכותית לאמנויות. ב-2001 קיבל שאמה תואר ממסדר האימפריה הבריטית עבור תרומתו בהיסטוריה וביקורת אמנות. בשנת 2010 מונה על ידי ממשלת דייוויד קמרון יחד עם ההיסטוריון ניל פרגוסון לחבר בצוות המסייע בהכנת תוכנית הלימודים בהיסטוריה בבתי הספר.^[13]

עבודותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאמה חיבר ארבעה עשר ספרים, חלקם תורגמו לעשרים שפות.

ספרים

בית רוטשילד וארץ ישראל: אדמונד וג'יימס רוטשילד ומפעלם בארץ, שמעון שאמה, תרגם מאנגלית: מ. חצור, תש"ם 1980
הסיפור של היהודים: למצוא את המילים. 1000 לפנה"ס - 1492 לספירה, תרגם אביעד שטיר, ספרי עליית הגג, 2017
הסיפור של היהודים: להשתייך. 1492 - 1900, תרגם אביעד שטיר, ספרי עליית הגג, 2021

Patriots and Liberators: Revolution in the Netherlands 1780–1813 (1977)
Two Rothschilds and the Land of Israel (1978)
The Embarrassment of Riches: An Interpretation of Dutch Culture in the Golden Age (1987)
Citizens : A Chronicle of the French Revolution (1989)
Dead Certainties: Unwarranted Speculations (1991)
Landscape and Memory (1995)
Rembrandt's Eyes (1999)
A History of Britain Vol. I (2000, ISBN 0-563-48714-3)
A History of Britain Vol. II (2001, ISBN 0-563-48718-6)
A History of Britain Vol. III (2002, ISBN 0-563-48719-4)
Hang Ups: Essays on Art (2005)
Rough Crossings (2005, ISBN 0-06-053916-X)
Simon Schama's Power of Art (2006, ISBN 0-06-117610-9)
The American Future: A History (2009, ISBN 0-06-053923-2)
Scribble, Scribble, Scribble: Writing on Politics, Ice Cream, Churchill and My Mother
The Story of the Jews, Volume I: Finding the Words, 1000 BCE-1492 CE (2013, Bodley Head, ISBN 9781847921321)

סרטים דוקומנטריים

Landscape and Memory (1995), in five parts
Rembrandt: The Public Eye and the Private Gaze (1995)
A History of Britain by Simon Schama – BBC (2000), in 15 parts
Simon Schama's John Donne – BBC (2009)
Murder at Harvard – PBS (2003)
Rough Crossings – BBC (2005)
Simon Schama's Power of Art – BBC (2006), in eight parts
The American Future: A History – BBC (2008), in four parts
Simon Schama's: Obama's America – BBC (2009)
Simon Schama's Shakespeare – BBC (2012)
The Story of the Jews – BBC (2013), in five parts
Il Venerdi 6 june 2016 Ghetto Venezia

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיה וקבצים בנושא סיימון שאמה בוויקישיתוף

סיימון שאמה, ברשת החברתית פייסבוק
סיימון שאמה, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
סיימון שאמה, ברשת החברתית Goodreads
אלי שאלתיאל, האלכימאי, באתר הארץ, 30 בספטמבר 2009
סיימון שאמה, באתר אוניברסיטת קולומביה
איילת רוזן, ‏ה-BBC מנסה לפצח: יהודים, מה הסיפור שלכם?, באתר ‏מאקו‏, 16 בספטמבר 2013
שני ליטמן, בלפור לא התכוון שהיהודים ישתלטו על כל ארץ ישראל, באתר הארץ, 18 בינואר 2018
סיימון שאמה (1945-), דף שער בספרייה הלאומית

ביקורת על ספריו:

יצחק הרצוג, "הסיפור של היהודים": סיימון שאמה מזכיר לנו מה זה להיות יהודים, באתר הארץ, 8 במרץ 2018
אלון שלו, ‏ביקורת על הספר "להמציא את המילים, 1000 לפנה"ס – 1492 לספירה", השילוח, 10, יוני 2018

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ The history master - Simon Schama interview
^ "Honours list". www.thegazette.co.uk. 2018.
^ Two Rothschilds and the Land of Israel ,1978
^ ¹ ² Simon Schama, באתר ספרי פינגווין(הקישור אינו פעיל, 31.3.2020)
^ מאמריו, באתר הניו יורקר
^ מאמריו, באתר העיתון
^ MARC SAPERSTEIN, Book review: The Story of the Jews: Finding the Words, 1000 BCE-1492 CE, By Simon Schama, באתר independent
^ Anthony, Andrew (28 בספטמבר 2013). "Simon Schama: a man always making history". The Observer. נבדק ב-7 באוקטובר 2013. {{cite news}}: (עזרה)
^ Akbar, Arifa (1 בספטמבר 2013). "The Weekend's Viewing: Simon Schama's story was as much an investigation into identity as it was the beginning of a difficult history". The Independent. London. נבדק ב-23 בספטמבר 2013. {{cite news}}: (עזרה)
^ אנתוני ג'וליוס וסיימון שאמה, John Berger is wrong
^ בת אור, סימון שאמה וההיסטוריה של הדימויים, באתר פרויקט הנגשת הידע של החוג להיסטוריה, אוניברסיטת תל אביב.
^ Laura Roberts, ‏Simon Schama's appointment as history tsar an insult, says Mary Beard, The Telegraph, 8 October 2010
^ The role of government in determining the school history curriculum: lessons from Australia, באתר history and policy(הקישור אינו פעיל, 31.3.2020)

[1] The history master - Simon Schama interview

[2] "Honours list". www.thegazette.co.uk. 2018.

[3] Two Rothschilds and the Land of Israel ,1978

[autogenerated1-4] ¹ ² Simon Schama, באתר ספרי פינגווין(הקישור אינו פעיל, 31.3.2020)

[5] מאמריו, באתר הניו יורקר

[6] מאמריו, באתר העיתון

[7] MARC SAPERSTEIN, Book review: The Story of the Jews: Finding the Words, 1000 BCE-1492 CE, By Simon Schama, באתר independent

[Anthony-8] Anthony, Andrew (28 בספטמבר 2013). "Simon Schama: a man always making history". The Observer. נבדק ב-7 באוקטובר 2013. {{cite news}}: (עזרה)

[Akbar-9] Akbar, Arifa (1 בספטמבר 2013). "The Weekend's Viewing: Simon Schama's story was as much an investigation into identity as it was the beginning of a difficult history". The Independent. London. נבדק ב-23 בספטמבר 2013. {{cite news}}: (עזרה)

[10] אנתוני ג'וליוס וסיימון שאמה, John Berger is wrong

[11] בת אור, סימון שאמה וההיסטוריה של הדימויים, באתר פרויקט הנגשת הידע של החוג להיסטוריה, אוניברסיטת תל אביב.

[12] Laura Roberts, ‏Simon Schama's appointment as history tsar an insult, says Mary Beard, The Telegraph, 8 October 2010

[13] The role of government in determining the school history curriculum: lessons from Australia, באתר history and policy(הקישור אינו פעיל, 31.3.2020)

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]