סילאן
 | |
| קערה עם סילאן | |
| מאכלים | |
|---|---|
| סוג |
סירופ פירות  |
| מרכיבים עיקריים |
תמרים |
  | |
סילאן או סילן או דבש תמרים או דבש חרובים הוא סירופ מתמרים או מחרובים מתוקים הידוע גם בשמות: "דובוס", "חילק", "שירה".
הסילאן אינו ריבה אלא מיץ תמרים או חרובים מרוכז, שמופק על ידי בישול התמרים וסחיטתם, או השרית החרובים וסינון ובישול המשרה[1]. מרקמו נוזלי, דומה לזה של דבש דבורים, אולם טעמו שונה.
מוצאו של הסילאן בארצות המזרח התיכון[2]. בעיראק, שם נהגו היהודים להכין מהסילאן חרוסת לפסח – היו פועלים בעלי מסחטות ניידות גדולות, שהוכשרו במיוחד לחג, עוברים בין הבתים וסוחטים תמרים להכנתו. מהערבית העיראקית גם מקור השם סילאן.
בשווקים ניתן למצוא שני סוגי סילאן: סילאן טבעי המכיל 100% תמרים, וסילאן זול יותר המכיל כ-50% תמרים בתוספת סוכר וחומרים נוספים.
תזונה[עריכת קוד מקור | עריכה]
תכולת הסוכר בסילאן גבוהה (מעל 70%) ותלויה ביצרן, בתהליך ההפקה ובזן התמרים.
סילאן מכיל את אותם הערכים התזונתיים שיש בתמרים: סידן, ברזל, ויטמין B ויטמין C. הוא עשיר בסיבים תזונתיים, הוא טוב לעיכול ועשיר במגנזיום.
"דבס" לעומת דבש[עריכת קוד מקור | עריכה]
לכאורה המונח דבס מקביל למילה "דבש" בשפה העברית, הארמית ועוד. בספרות הערבית מתכוונים ב"דבס" למיץ הניגר או הנדרך מפירות, כמו משמעות המילה "דבש" בעברית. המילה "דבס" מתייחסת בעיקר לדבש המופק מן התמרים מהזן הלח, הנקרא "רטב". אך עם זאת, ל"דבס" אין קשר לדבש המיוצר על ידי דבורת הדבש, הנקרא בשפה הערבית "עסל" (וחלת הדבש: "שהד").
חז"ל סבורים כי הדבש הנזכר בתורה הוא דבש תמרים ולא דבש דבורים. בתלמוד ירושלמי מסכת בכורים נאמר: "ודבש אלו התמרים. יכול דבש ממש, רבי תנחומא בשם רבי יצחק ב"ר לעזר: כתיב (כתוב) (דברי הימים ב לא) וכפרוץ הדבר הרבו בני ישראל ראשית דגן תירוש ויצהר ודבש. ודבש חייב במעשרות. אלא אלו התמרים שהן חייבין במעשרות (פרק א', הלכה ג'). הבלשן היהודי, יהודה אבן קריש, בן המאה ה-12 מפרש את הדבש, הנמנה עם שבעת המינים שבהם השתבחה ארץ ישראל (ספר דברים פרק ח', ח') עם דבש הפירות באופן כללי ועם דבש התמרים בפרט.
המונח דבס לא היה מקובל לתירוש ענבים בימי הביניים. כך למשל מצאנו כי הרמב"ם כותב בספרו "פרקי משה ברפואה": "מי בוכתג (זהו שם פרסי לתירוש מרוכז, אשר שימש לרפואה)[3] - הוא תירוש ענבים שנתבשל בישול רב מאוד".
הגאוגרף המוסלמי "אלמוקדסי" מזכיר את הדבס המיוצר בעיר צוער בדרום ים המלח הידועה בתמרים שגדלו בה.
המונח "דבס" יוחס בעבר לדבש התמרים. מקורה הוא בשימוש הרחב בתמרים לצורכי יצירת המאכל ממותק. במקביל, תוצרת הגפן שימשה לייצור היין. החל משלטון השושלת האיובית במאה ה-12, יש עדות לצימצום בהיקף מטעי התמרים, למשל באזור בית שאן[4]. כאשר מטעי התמרים כמעט נעלמו מהנוף החקלאי, הפסיקו לייצר דבש התמרים.
רבי עובדיה מברטנורא כתב במאה ה-15: "אך דבש תמרים לא מצאתי פה, ולא ראיתי גם לא תמרים עצמם, ואצל יריחו עיר התמרים הגיד לי איש נאמן שהיה בה, כי אינה רחוקה מירושלים, כי אם מהלך חצי יום, כי אין בכל יריחו כי אם שלושת אילני תמרים רעים ואינם עושים פרי"[5]. הוא מוסיף עוד: "ושלושה מיני דבש נמכרים פה - דבש דבורים, דבש ענבים ודבש חרובים". כמות הדבש מדבורת הדבש לא הייתה רבה, שכן גידולם לא היה נפוץ, החרוב, היה נפוץ, כמו בימינו, רק בטבע, ולכן המקור העיקרי נשאר דבש הענבים.
בעקבות הקטנת השימוש ביין החל דבש הענבים לתפוס את מקומו של דבש התמרים והחליפו. דבש הענבים קיבל את השם "דבס" שהיה בעבר זהה עם דבש התמרים.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- זהר עמר, ה"דבס" בארץ-ישראל בימי הביניים, בתוך: יעקב אשל (עורך), מחקרי יהודה ושומרון, דברי הכנס החמישי תשנ"ה - 1995 המכללה האקדמית יהודה ושומרון - מכון מחקר, קדומים - אריאל.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- עידן הסילאן כתבה באתר "על השולחן"
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ דבש ניגר… על הכנת דבש פירות בארץ, באתר ״שימור מלאכות מסורתיות״
- ^ Gil Marks, Encyclopedia of Jewish Food, "Date Honey (Devash)"
- ^ (פרק משה ברפואה, כג 103, מהדורת מונטנר עמ' 300) והרמב"ם מזכירו כך גם בספר ביאור שמות התרופות מס' 84.
- ^ יאקות, מעג'ם אלבבלדאן, 1870 מצוטט על ידי זהר עמר
- ^ ראו:אברהם יערי, אגרות ארץ ישראל, תש"ג-1943, עמ' 132.